עולם אוטופי מושלם

שעות צהרי הקיץ מנצחות את מזגן חדר ההמתנה. בני הזוג, מחכים לתשובת הפרופסור, מומחה מספר אחת בעולם לפוריות. הזעת יתר, לא בגלל החום, אלא בגלל התשובה המסכמת חמש שנות טיפולים אינטנסיביים בארץ ובעולם. "בלי ילדים, זה לא שווה כלום", חוזרת ואומרת האישה. חמש שנים, והעיסוק בנושא אחד - רוצים ילדים.

"היכנסו", נשמע הקול מאחורי הדלת הכבדה. בני הזוג גוררים את עצמם בצעדים כושלים אל תוך החדר. מבחינתם, הצעדים הכי משמעותיים בחיים.

רגע של שתיקה משתרר בחדר. מיד לאחריו, מישיר הפרופסור את מבטו אל האם ומודיע לה נחרצות: "אם יצמחו לי שערות על כף היד, את תלדי תינוק". פני ההורים נפלו באחת. למרות הכל, האישה הבטיחה שלא תחסוך שום דרך ושיטה, כדי להרות ולהוליד. "לרחם שלי יש תפקיד, והתפקיד יתמלא!", היא מפטירה לעבר בעלה בעשרות הזדמנויות שונות בשנים שלאחר מכן.

שתים עשרה שנים מאוחר יותר, אחרי הרבה סיבובים בעולם, הרבה כסף והרבה דמעות. שני ההורים בדרכם לחדר הלידה. דמעות התרגשותה של האם זולגות ללא הרף. האב, עומד קפוא במסדרון. בבית, חדר התינוק מוכן, גם הטיטולים והמוצצים.

האב אמנם חסר ניסיון בחדרי לידה, ובכל זאת, הוא לא מבין למה צריך תשעה רופאים בחדר אחד. "להטיס לחדר ניתוח!", הוא שומע את אחד הרופאים צועק. "צוות חירום!", צועקת המיילדת במערכת הכריזה. תוך כדי ריצה, נפגשו מבטי האב ואשתו, המובלת בחופזה על מיטת גלגלים. הם לא מצליחים לדבר, האישה מותשת, והוא המום. הוא שואל מה קורה, והרופאים עונים, "יש סיבוך קטן".

בקומה השנייה, צבע הקירות ירוק, בהיר יותר, ומשרה אווירה רגועה ושקרית. ברגע אחד, מבקש מנהל המחלקה מכולם לצאת מהחדר - ורק בני הזוג נשארים. הם בוכים, לחוצים, לא מבינים מה קרה. מנהל המחלקה, שעודכן כמה ציפו בני הזוג ציפו לילד, אומר לאב בפנים זולגות אמפטיה: "זה או היא, או הוא. שניהם יחד - לא יצאו חיים מהסיפור הזה".

האישה לא מוותרת, לא מוותרת כלל. כל השנים, כל הצפייה, כל הדמעות צצות לנגד עיניה ברגע הזה. בנחרצות היא קוטעת את ההתלבטות ופוסקת: "התינוק יחיה!". תחנוני בעלה לא הועילו, אף לא זכו להקשבה, "בלי ילדים, אין לי סיבה לחיות".

ברית מילה

כעבור שמונה ימים, המשתתפים לא יודעים האם לאחל 'מזל טוב'. לא מעיזים להישיר מבט לעיני האב והאלמן הטרי. האב, מנסה לברך את ברכות הברית, אבל הבכי חונק, רק היום הוא קם מה"שבעה". רב העיר ישב כסנדק, ובהחזיקו את התינוק, לחש בהתרגשות לרך הנולד: "אתה תהיה צדיק, עוד תעשה הרבה נחת רוח לאמך, הצופה ועוקבת ממרומים". ברית משונה. אף אחד לא התלבש ל"אירוע", וכולם שם בוכים, גם הקשוחים שבגברים.

הילד גדל, ומקבל את הטיפוח הכי טוב, הכי יקר. אביו מחנכו על דרך ישראל סבא, ולא חוסך שום מאמץ, חוגים ושקעה. אולם לדאבון הלב, למרות הכל, הילד, נמשך לכיוונים אחרים, מפוקפקים. מתחיל לזלזל בלימודים ולזלזל באבא.

בר המצווה:

שלוש עשרה שנים חולפות ביעף והרך הנולד כבר הופך לנער בר המצווה. גם הפעם האירוע מוזר. היום התחיל בתור אזכרה, לאם המסורה, והמשיך כחגיגת בר מצווה. עצב ושמחה שלובים גם יחד. האב ובנו הלכו לבית העלמין, לומר תפילה וקדיש על קברה של האם. לא יאומן איך הכאב הזה לא מתכהה. בכל שנה, זה עדיין היום המצער ביותר עבור האב. יום של בכי ומכאוב. השנה, זה היה קשה שבעתיים. הפעם האב פשוט לא הצליח לשכנע את הבן המתמרד להגיע לבית העלמין ולהגיד קדיש, על מי שמתה בשבילו. "עזוב", "שטויות", הוא הפטיר לעברו בתנועת יד. ליבו של האב נחמץ. בדמיונו, הוא מהרהר בכך שעבור האם הצער בוודאי גדול יותר. 13 שנה, מתחת לאדמה, למעלה בשמים, עוקבת, מתפללת ודואגת.

אקטואליה:

היום שלנו גדוש במטלות, כלפי עצמנו וכלפי הסובבים אותנו. אנו עובדים קשה. רגעי הנחת רוח, מתחזקים אותנו ונותנים לנו דלק לכל היום. זה יכול להיות סיפוק בעבודה, כשגילינו שעמדנו במטלות שקבענו לעצמנו, זה אולי הפסקת הצהריים עם הסנדוויץ' המפנק מהבית, או אולי הישיבה על כוס נס בערב, בפינה השמאלית של הספה מול החלון, תוך כדי קריאה של העיתון המועדף.

פעם, בזמן קיומו של בית המקדש בירושלים, המצב היה שונה לגמרי. כן, היו זמנים, בהם לא היו חששות ודאגות, "דיכי" ומצבי רוח רעים. היה זמן כל כך טוב, כל כך נפלא, כל כך שלו. לא היו בעיות פרנסה, ובעיות בטחון פנים וחוץ. המאזן האקולוגי לא איים, ולא היו סיבות להפגנות ולמחאות. זה לא היה עולם עם "רגעי נחת רוח", אלא זה היה עולם מאושר. שגרת ניסים, שגרת אושר.

קשה לנו היום, להבין עולם מושגים אוטופי, מושלם לגמרי. המצב הכללי, עשה אותנו מאוד צרי אופקים. אפילו מקסימום ריגוש בשבילנו, כהצלחת הילד וכדומה, היה פעם דבר שגרתי בסיסי וברור, הריגושים היו הרבה יותר גדולים.

אז אם נצליח להבין, שפעם היה הרבה יותר טוב, ושיכול להיות הרבה יותר טוב בעתיד, עם בניית בית המקדש חזרה - התקדמנו. אם נצליח להוציא את הראש מהענן הכבד, ולהפסיק לחשוב כ"עבד", שגם נולד כזה, וכל משאלתו היא להפסקה קצרה של "רגעי נחת רוח" - הרווחנו.

בבית המקדש היו מוקרבים קורבנות, שהיו מכפרים על עבירות העם. בית המקדש היה ה'אמא' שהגנה על העם מעברותיו, בגופה. מי שכל פעם כיפרה עלינו, נפטרה במקומנו. הגדשנו אז את הסאה ושברנו את גרף העבירות. צריך לבנות את הגרף מחדש. ה'אמא' הזו - תלויה עכשיו ברצוננו הטוב! מה כבר אנו יכולים לעשות? "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - זה המתכון שכתוב בתורה. זו עבודה פנימית שלנו עם עצמנו.  

כל אבר בגוף, מסבירים חז"ל, הוא כנגד חלק מסוים בבית המקדש. 248 אברים בגוף האדם כנגד 248 חלקי בית המקדש. מוח האדם, הינו כנגד "בית קודש הקודשים".

ביום הכי גדול בשנה – יום כיפור, היה נכנס היהודי הכי קדוש – "כהן גדול" למקום הכי קדוש – "בית קודש הקודשים". הכהן הגדול נשא במקום תפילה מיוחדת לבורא עולם, תפילה שעוררה רחמים על העם. הוא היה צריך להיזהר עד מאד בעבודה זו. שם, אפילו מחשבה לא טובה, הייתה הורסת.

לנו, יש גישה חופשית לבית קודש הקודשים שבתוכנו - המחשבות במוחנו זורמות ומפליגות. אם נשמור על בית קודש הקודשים הפרטי שלנו ממחשבות שליליות על הזולת ומהדמיונות והפנטזיות השליליות, כך, נשמור שלא "לפגום" אותו, והגשר הישיר בינינו לבין אלוקינו, יהיה חזק ואיתן. כך, נבנה את בית קודש הקודשים שבתוכנו וכך יבנה בית המקדש שבירושלים. כך, גם נגמול ל'אם' שמסרה נפש בשבילנו.