"רציתי להשאיר דפים ריקים בספר, לחסדים שלה שאי אפשר לתאר במילים"

הכל החל לפני כשלושים שנה. הרבנית לאה צ'ולק ע"ה, אשה צעירה שזה עתה נישאה, סעדה אז את אביה החולה בבית החולים 'תל השומר', וכבת מסורה שהתה סביבו יום ולילה. בתקופה זו התוודעה צ'ולק למצוקתם של משפחות החולים, שבמקרים של שהייה ממושכת, ובמיוחד בשבתות – פשוט אין להם מה לאכול. הרב חנניה צו'לק, בעלה, לעומתה, חש בקושי אחר, קשיי הביורוקרטיה הרפואית המתסכלת וחוסר התקשורת השוררים בין החולים ומשפחותיהם לסגל הרפואי, כמו גם חוסר המודעות של החולים באשר לאפשרויות הטיפול שלהם. שתי הסיטואציות כאבו לבני הזוג, כל אחד בדרכו.

בסופו של דבר אביה של הרבנית נפטר, אולם את הלקח שלהם מהמצב, החליטו השניים ליישם. כך הוקם ארגון "עזר מציון": הרבנית צ'ולק החלה לבשל במשך השבוע למשפחות החולים במחלקה שבה שהה אביה, בהמשך הצטרפו אליה השכנות בעלות החסד, ובישלו לכל שאר המחלקות. בעלה לעומתה, הקים מרכז יעוץ לחולים. זו הייתה אבן הפינה לאחד מארגוני הסיוע הגדולים בעולם. כיום מתפרסת פעילות 'עזר מציון' על פני למעלה מארבעים סניפים ברחבי הארץ באמצעות כחמש עשרה אלף מתנדבות ומתנדבים בלמעלה מחמישים מחלקות שונות.

הרב יצחק זילברשטיין (צילום: יוסי רוזנבויים)

הרב שמואל אליעזר שטרן (צילום: יוסי רוזנבויים)

"הלוויה כמו של גדול דור"

בני הזוג צ'ולק המשיכו במסירות נפש של ממש לפתח את פעולות הארגון. לפני כשנתיים נתבשרה  ה'אמא' של הארגון, הרבנית צ'ולק, שהיא חולה במחלה קשה. כשנה לאחר מכן, בט"ז בחשוון תשעד היא נפטרה, והיא בת 58 בלבד. "הלוויה שלה הייתה התגלמות של מי שבורח מפני הכבוד - הכבוד רודף אחריו", מתארת בכאב הדסה צ'ולק, כלתה. "תוך שעתיים, התאסף קהל רבבות כמו בלוויות שרואים רק אצל רבנים גדולים. בני ברק התכסתה בשחור. זו הייתה לוויה מיוחדת. היו בה צניעות ושתיקה מיוחדות, בדיוק כמו המידות שאפיינו אותה, ההפרדה בין גברים לנשים הייתה מלאה. עבורי זה היה הלם, לא שיערתי שהיו לה כל כך הרבה מעריצים, ושהדור שלנו זכה לכזאת אישה.

בין קהל ההמונים בלטו חולים ונכים רבים שהתאמצו לחלוק כבוד אחרון לאישה הדגולה שהתמסרה אליהם כל חייה. בחורה נכה גררה את עצמה בקושי רב עד הקבר, שם הודתה לה על כך שליוותה אותה כל חייה, ונפרדה ממנה בבכי. את אחד ההספדים המרגשים שנאמרו עליה נשאה דווקא  בחורה עם תסמונת דאון שתארה עד כמה נהיה עצובים בלי הרבנית".

עם מותה, שהותיר חלל עצום בליבם של רבים, בהם בני משפחתה, החליטה המשפחה להוציא ספר לעילוי נשמתה שיהיה לעדות חיה לדמותה. את הספר כתבה הדסה צ'ולק, 34, אם לשישה ומורה לספרות במקצועה, שהיא גם כלתה של הרבנית צ'ולק, הנשואה לאלעזר בנה. הספר נקרא "בקומה השנייה מאחורי הדלת", בשמו הוא בא לסמל את זמינותה של הרבנית לסייע לכל הפונים שנקשו על דלת ביתה בכל עת, היא הייתה קומה אחת מעל; "בקומה השניה", היא הייתה צנועה ונחבאת אל הכלים; "מאחורי הדלת".

למה דווקא ספר ילדים? למה לא ביוגרפיה עבת כרך כמצופה?

 "זה התחיל מזה שבשבעה היינו צריכים לספר לילדים" מסבירה צ'ולק, "ולתת להם לעכל את האירוע הקשה הזה בצורה הכי בריאה שאפשר, והרגשתי שזה יהיה יפה וסמלי, שהבת שלי בכיתה א' תקריא בכיתה בפני כל הבנות סיפור על סבתא. היא הקריאה, ובנות הדודות שלה אהבו את הרעיון וביקשו לספר גם הן את אותו הסיפור. שמתי לב כמה זה נוגע להן".

"אחד הדברים שכאבו לי ביותר עם פטירתה היה לחשוב שהילדים שלי לא יכירו אותה. זה כאילו היה לי איזה 'כרטיס בטחון', שאם יש להם כזאת סבתא - הם ייצאו מחונכים...

האובדן הזה העניק לי את הרעיון והדחף לכתוב לילדים על מי שהיא הייתה. הילדים הם בעיקר מי שהפסיד אותה. בנוסף, גם רבנים גדולים שבאו לנחם במהלך כל השבעה, חזרו שוב ושוב על כך שאנו חייבים להעלות את סיפורה על הכתב, כדי לעודד רבים אחרים בנתינה ועשייה למען עם ישראל, ואכן לאט לאט הספר קרם עור וגידים, עד להוצאתו".

(צילום: יוסי רוזנבויים)

"לכי מפה את והכנופיה שלך!"

הסיפור אותו סיפרה הנכדה בפני בנות הכיתה, הוא סיפור אמיתי שהתרחש, וממחיש ולו במעט את גדלותה של הרבנית צ'ולק. בחור בשם תומר היה מוכר בחנות מכולת. שיום אחד הגיעה לשם הרבנית צ'ולק עם כמה מילדיה. הילדים ביקשו מתומר, המוכר, שיוריד להם ממתקים מהמדף למעלה. בשלב מסוים הוא איבד את סבלנותו ואמר לרבנית בעצבנות: "לכי מפה את וכל הכנופיה שלך!", והיא שתקה ופשוט יצאה מהחנות.

קצת אחר כך, הוא נפצע, והלך ביחד עם הבוס שלו ל'עזר מציון' לקבלת טיפול רפואי. שם הוא ראה אותה שוב, וקלט לראשונה מי היא באמת אותה אישה וה'כנופיה שלה'... תומר חשש שהרבנית צ'ולק תספר לבוס שלו איזה עובד יש לו, כזה שמבריח לקוחות. אולם, מול עיניו הנדהמות היא דווקא פרגנה, ואמרה לבוס שיש לו עובד טוב ומוצלח, בשעה שהיו לה כל הסיבות להתלונן עליו. מפגש נוסף של השניים במכולת כבר הוליד הזמנה מצד הרבנית לשבת, כשהיא אפילו מפצירה במסע שכנועים ומתארת את התפריט הקולינרי לשבת. מאז, הגיע תומר פעמים רבות לביתם, אולם הרבנית מעולם לא סיפרה למשפחה את 'סיפור ההיכרות' שלהם. הסיפור התגלה רק בלוויה, כשמעל הקבר שלה, עמד תומר כשהוא ממרר בבכי, סיפר את הסיפור וביקש סליחה על הפגיעה בכבודה.

איך נראים החיים היום בלעדיה, אחרי האובדן שלה?

"שאלה קשה", נאנחת הדסה צ'ולק. "זה לא קל. קשה. בהרגשה האישית שלי, ואני מאמינה שזו הרגשה של אנשים נוספים, שאלה מרכזית קשורה לחמי, חנניה צ'ולק. הוא תמיד מלווה את האנשים ברגעים הכי קשים שלהם. קשה להבין איך הקב"ה הביא דווקא לו קושי כזה. דווקא למי שתמיד מגיש יד תומכת בעיתות צרה ומשבר.

התשובה שלי, היא שאולי עכשיו הוא מגיע ממקום אחר, מחובר עוד יותר לכאב, הוא מרגיש את זה על עצמו. אולי החסד שלו יהיה משובח יותר עכשיו. אבל זו פרשנות שלי.

חמי סיפר, שאדם שלא שומר תורה ומצוות שאל אותו על כך והוא ענה לו: 'תאר לך שאתה עומד על הר ומסתכל סביבך, עד איזה מרחק תראה? מקסימום כמה עשרות קילומטר, אם הראיה שלך טובה... אבל אתה מבין, שאת הצד השני של כדור הארץ למשל לא תראה, וזאת למה? כי הראייה שלך מוגבלת ואי אפשר לראות עד אין סוף. בדיוק כמו שהראייה הגשמית מוגבלת – גם הראייה הרוחנית מוגבלת. אנחנו לא מצליחים להבין איך זה ייתכן שהקב"ה לקח מאדם שכל כך עושה בשביל אחרים, אבל למעלה הכל מסתדר מצוין בלי תקלות - ואם מאמינים בזה, אז אפשר לקבל את זה'".

מה את זוכרת מתקופת המחלה?

כלתה משיבה: "כשהיא חלתה, היה קשה להסתיר את זה, כי כשהם היו ביחד בבית החולים - מיד הבינו שאם חנניה צ'ולק, יו"ר ארגון 'עזר מציון', דמות מוכרת לציבור, מסתובב איתה  - זו ודאי אשתו. תוך יום התפרסם דבר מחלתה. הפירסום הזה הביא, אמנם, גם אין סוף זכויות. אנשים מהארץ ומחוצה לה קיבלו על עצמם קבלות והוסיפו זכויות לרפואתה. אנקדוטה מצמררת זכורה לי מתקופה זו. הגיעו עשרות שיחות טלפון אל המשפחה ממנהלי מוסדות חינוך וקבוצות נוער. כולם ביקשו להכיר לה טובה וליזום לזכותה מבצעים המוניים של חיזוק והתעוררות.

למרות שידעה את מצבה המסוכן, היא התנגדה למבצעי החיזוק הללו בתואנות שונות. לחצנו עליה להסביר מדוע, והיא 'נכנעה' ואמרה שהיא חוששת שהדבר יצער חולים אחרים שאף אחד לא 'הופך את העולם' בשבילם. רק כשהבטיחו לה שמבצעי החיזוק הללו יהיו בעבור כלל חולי ישראל, הסכימה..."

(צילום: יוסי רוזנבויים)

"בעלי הוא התכשיט שלי"

סיפור מרגש שהדסה צ'ולק מספרת עליה מאותה תקופה, נודע דרך חולה אחרת, שתזכה לרפואה שלמה, ששהתה במקום. באחת הפעמים, כאשר נכנסה הרבנית לחדר הטיפולים, ביקשה ממנה האחות להסיר את התכשיטים לצורך הטיפול. במקרה לא ענדה הרבנית שום תכשיט. האחות התפלאה: "האם אין לך שום תכשיט?", הרבנית הצביעה בחיוך על בעלה שעמד לצידה באותה שעה ואמרה: "זה התכשיט שלי".

"זה היה מפעים לגלות את השליטה העצמית שלה גם ברגעים הכי קשים שיש לאדם, ושלוות הנפש הנדירה שבה היא קיבלה את המצב שלה. גם אז, למרות שמתומכת ועוזרת היא הפכה לנתמכת - בחכמה מופלאה היא נתנה לאנשים הרגשה טובה שהם נותנים, ובעצם ככה המשיכה לתמוך. היא הייתה התגלמות של מי שמקבל את הייסורים באהבה. גם כשכאב לה - לא יכלו לדעת. מעולם לא ידענו מה המצב הרפואי המדויק שלה, שיערנו שאם לא מספרים שהמצב טוב יותר - המצב כנראה נהיה יותר גרוע. רק כשהיה טוב יותר –היא סיפרה".

"בסוף הספר", מספרת צ'ולק "יש שיר שנקרא 'הדפים הלבנים שבספר'. בהרגשה שלי היו צריכים להישאר דפים ריקים, מזכרת לכל אותם סיפורים שנעלמו מאיתנו אודותיה, לכל החסדים שאי אפשר בכלל לתאר במילים. הדפים הלבנים הם מעין מצבת זיכרון לאין סוף סיפורים שהיו אמורים להיות והם לא פה. בכל מה שקשור לחסד שהיה בה – רב הנסתר על הגלוי".

(צילום: יוסי רוזנבויים)