אפילו הפילוסוף לא הבין למה אנו בוכים בתשעה באב

על מה אנו צמים? אמרו חז"ל: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי, יומא, פרק א, הלכה א).

בית המקדש היווה בית לקב"ה בארץ ישראל - שם כופרו עוונותינו, שם ה' שמע את זעקתנו והיינו קרובים אליו. גם השנה הזו לא זכינו לגאולה, כי איננו ראויים לבית מקדש. על זה בכינו ונבכה, כי הצרות עודן אורבות בפתח עתידנו, מצטרפות לאלף הגזירות שנגזרו.

הקב"ה יכול היה לבנות את בית המקדש השנה, ואפילו ברגע זה, אך הוא לא עושה זאת. כי עדיין לא מגיע לנו. מה שאומר, שגם אם היה קיים בית-המקדש ברגע זה ממש, ניצב בירושלים הבנויה, הוא שוב היה נחרב בגלל עוונותינו.

אז אנו בוכים וצמים היום על החורבן שלנו, על חורבן בית המקדש הנחרב גם ברגע זה, בגלל עוונותינו הרבים. אנו צמים ומתאבלים על החורבן שהיה ושנותר, החורבן שהתחיל לפני אלפיים שנות גלות ומתמשך עד ימינו אנו, בגלות הרוחנית שבה אנו שרויים כיום. זהו החורבן של אבותינו ושלנו. ועם כל הצער על מה שאבד, אנו חוזרים ומתחננים ל-ה' שיסלח לעמו וישיב עטרה ליושנה.

בתשעה באב איננו בוכים רק על מה שהיה, אלא על מה שיש. אנו בוכים על העוונות שלנו, על בית המקדש שעדיין לא ראוי להיבנות בשנה זו. אנו בוכים על הגאולה לה עמנו מצפה מזה אלפי שנים של ייסורים.

על השואה שעבר עמנו

כל השנה אנו מדחיקים, זוכרים מהצד וממשיכים. היום אין לאן לברוח, הזיכרון עומד לפנינו, מזכיר את כל מה שעברנו, את השואה יחד עם אלף צרות אחרות, פוגרומים וזוועות, כולם מצטרפים יחד לכל הייסורים שעבר עמנו באלף ועוד אלף שנות גלות. אז איך אפשר שלא לבכות בתשעה באב, כאשר הוא המקור האמיתי לכל צרותינו, לא עוד אירוע נורא שהיה וחלף לו, אלא אירוע מתמשך שעודנו מעצב את גורלנו, מצטרף לאלף ייסורים ועוד אלף. גזירה אחר גזירה, דור עובר ודור בא, ואין הלב עומד בפרץ המכות.

בתשעה באב אנו בוכים על כל הייסורים שעבר עמנו במשך שנות גלותו, על כל הזוועות, הפוגרומים, האנטישמיות והשואה. כי חורבן בית המקדש הוא המקור לכל הצרות שעבר ועובר עם ישראל לאורך הדורות.

על הסתר הפנים

בכל יום אנו מבקשים בתפילת שמונה עשרה: "השיבה שופטינו כבראשונה, ויועצינו כבתחילה".

מאז חרב בית המקדש, פסקה הנבואה מישראל, התבטלה הסנהדרין של שבעים ואחד זקני ישראל. איבדנו את הקשר הגדול ביותר שלנו עם הקב"ה. כיום אנו נמצאים בחושך רוחני, מבקשים עצה והכוונה, צמאים לשמוע את דבר ה'. על ניתוק הקשר הרוחני עם הקב"ה אנו בוכים ומתפללים. עליו נמשיך להתאבל עד ש-ה' ישיב את ביתו ואת נביאיו.

האם יש לך קשיים בפרנסה? קשיים במציאת בן/בת זוג? ייסורי הגוף או ייסורי הנפש? תפילות שלא נענות... לכולם מקור אחד: איבוד הקשר הישיר שלנו עם בורא עולם מאז החורבן.

לקב"ה יש חשבונות, הוא לא נטש אותנו, וכל מה שהוא עושה הוא לטובתנו, אך כל החשבונות הללו נסתרים מאתנו מאז הגלות. זהו הסתר הפנים עליו דיברה התורה: "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" (דברים לא).

כשאבא מסתתר, הוא עדיין נמצא ושומר עלינו, רק שאיננו רואים אותו. איבדנו את הקשר הישיר עם בורא עולם. גם על זאת אנו בוכים, על החורבן האישי שלנו, על הסתר הפנים.

כל קושי שיש באמונה, כל בלבול שיש בעולם, כל כפירה ורשע שחוגגים סביבבנו, הכל מתחיל ונובע מהחורבן הרוחני שנגזר עלינו עד הגאולה.

אז אנו בוכים בתשעה באב, אנו בוכים על הקושי להתחבר לתורה והמצוות כבימי קדם, על האמונה הגלויה שהיתה ונאבדה מאתנו, אנו בוכים על אבא.

אין יום-זיכרון יותר אקטואלי מתשעה באב. אנו צריכים לשאול, לא כיצד לבכות, אלא כיצד לעצור את הדמעות.

כל צער, כל כאב גשמי ורוחני, כל הסתר פנים, כל תפילה שלא נענתה, כל חוסר ביטחון שחווית, כל רגש של קירבה שאיבדת בגלל החטאים הרבים והניסיונות - צרף הכל ביחד, והרי לך חורבן בית המקדש, המקור לריחוקנו, לעצבוננו וגזירותינו. על כך אנו בוכים ועל כך אנו מבקשים, שלא לבכות עוד בשנה הבאה.

הפילוסוף לא הבין: האם אנו בוכים על חלב שנשפך?

וכאן אנו מגיעים לחלק החשוב ביותר שיש. והיא הנקודה עליה מתפלאים עלינו אומות העולם ושואלים, על מה ולמה אתם בוכים כבר אלפיים שנה, על חלב שנשפך?

בסיפור אחד מסופר, כיצד לאחר שנחרב בית המקדש הראשון, ביקר בירושלים פילוסוף מפורסם בשם אפלטון, שהגיע מארץ יוון (לפי מקורות היסטוריים, אפלטון אכן נדד לאסיה וכנראה ביקר גם בירושלים). הסיפור מספר שהפילוסוף פגש בירמיהו הנביא, וראה אותו בוכה ומתאבל על בית המקדש שנחרב.

פנה אליו הפילוסוף אפלטון בתמיהה ושאל: "כיצד ייתכן שחכם יהודי גדול יבכה על עצים ואבנים? הרי מבין אתה שאין ראוי לבכות על העבר".

ירמיהו שאלו בתמורה: "הנך פילוסוף, אם כן ספר לי על שאלותיך הפילוסופיות".

אפלטון השיב לו, שעל קושיותיו המסובכות בפילוסופיה אין פתרון, ואז סיפר לו על שאלותיו הקשות.

להפתעתו הרבה, ירמיהו הנביא פתר לו קושיה אחר קושיה, והשיב לו תשובות נחרצות וברורות על כל שאלותיו הפילוסופיות.

נדהם הפילוסוף עד עומק לבו ושאל בהתפעלות: "מנין השגת חכמה מופלאה זו?"

השיבו הנביא: "את כל החכמה הזו שאבתי מעצים ואבנים אלו, שעליהם אני מתאבל".

ומה לגבי השאלה הראשונה ששאלו הפילוסוף?

על כך הוסיף ירמיהו הנביא ואמר לאפלטון: "אתה שאלת אותי, כיצד ייתכן שחכם יבכה על העבר. לצערי על שאלה זו לא אוכל להשיבך, כי לא תוכל להבין את התשובה"!

הפילוסוף, עם כל חכמתו הרבה, עדיין רחוק היה מקשר אישי עם הקב"ה. בעיני הפילוסוף אלוקים הוא רק "מקור הטבע והקוסמוס", אך בעינינו, הקב"ה הוא אבא, והדבר הקרוב ביותר שיש. כך אמר לנו הקב"ה בתורה: "בנים אתם ל-ה' אלוקיכם" (דברים יד).

שימו לב שכאשר אנו אומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", אנו אומרים במהלך הפסוק שהוא "אלוקינו" - הוא האלוקים אשר הוציאנו ממצרים ובחר בנו לעם.

הפילוסוף הגדול לא היה מסוגל להבין דבר פשוט, שכל ילד יהודי מרגיש בלבו; שאם רק נבכה חזק מספיק, כל הבכיות של הדורות יצטרפו ביחד, עד שאבא ימלא את משאלת לבנו, ויבנה עבורנו שוב את בית המקדש.

כך מסרו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (תענית דף ל, עמוד ב).

כל מי שבכה והתאבל על בית המקדש עוד יזכה לקום בתחיית המתים כאשר בית המקדש ישוב להיבנות. כל מי שבכה עוד יזכה לישועה והנחמה.

פירוש הדבר שאנו לא בוכים על "חלב שנשפך", אלא בוכים על עתידנו האמיתי, הממשי. בזכות האבל שלנו נזכה בבית מקדש חדש.

דבר זה פילוסוף אינו יכול להבין, דווקא בגלל שהוא פילוסוף ולא בן. אנו הבנים והבנות מבינים שהתפילות שלנו מצטרפות זו לזו, ויש תקווה לעם ישראל, דווקא מכיוון שאנו בוכים לקב"ה בתור ילדים ולא בתור פילוסופים; היום אנו בוכים לאבינו שבשמים.

הערת שוליים

רבים חיפשו את מקור הסיפור על המפגש המפורסם שבין ירמיהו הנביא לאפלטון. מסתבר שהרמ"א (הרב משה איסרליש) כתב בספרו "תורה העולה" שהפילוסוף היווני אפלטון בא לירושלים עם נבוכדנצר. הרב יעקב ישראל סטל חיפש אחר המקור לסיפור המלא על המפגש עם ירמיהו הנביא, וגילה שהוא פורסם לראשונה בספר "גן ירושלים" (שנת תרנ"ט, עמוד נד) מאת ר' נחמן גדליהו בראדער מליטא, שסיפרו מפי רבי ישראל סלאנטער זצ"ל על פי העתק מסיפור רומי עתיק.