נשים מספרות: כך הצטרפנו לעם היהודי

חז"ל מספרים כי בשעה שהציע הקב"ה את התורה לאומות העולם וקיבל את סירובם, היו בודדים מכל אומה שכן רצו לקבלה. אלה היו נשמות גבוהות שאכן זכו והצטרפו למעמד הר סיני ולקבל את התורה. יחד עם נשמות ישראל שבכל הדורות הן עמדו ושמעו. קיימו וקיבלו. ומאז ועד היום, לא מוצאות אותן נשמות מנוח עד שישובו ויצטרפו לישראל.

אם תשאלו את רות, שרה ולנה - נשים שצעדו בעקבותיה של רות המואביה, תוכלו לשמוע עד כמה המדרש מדויק להרגשתן.

לכבוד חג קבלת התורה קיבצנו יחד שלוש נשים יהודיות ויקרות, גרות צדק בעברן ואימהות למשפחות ברוכות ילדים כיום, לפנל ייחודי ומרתק. ביקשנו לשמוע מהן מה גרם להן לחשוב על גיור (הנשמה), מה היה הכי קשה בתהליך (הפרידה מאבא) ומהו החלק הכי מרגש שעבר עליהן (הסוף. שלושתן באותה דעה), עד שהן זכו לעמוד ולומר: "הריני מקבלת על עצמי לשמור ולקיים את כל מצוות התורה... ואני מאמינה בה' אחד".

שלושה סיפורים, תוצאה אחת

חיוכים מנומסים ולחיצות יד פותחים את הפאנל. שלוש נשים יהודיות יקרות ואמיצות שעשו דרך מדהימה והפכו מחייבות בשבע מצוות לחייבות בתרי"ג, התקבצו יחד. רות פרובנסל שהגיעה ארצה מדרום אפריקה, שרה כהן שהגיעה מצ'כיה ולנה פוריסוב שעלתה מרוסיה, הסכימו לספר מעט על הדרך המרתקת שעברו ולתת את הדעת על כמה שאלות שהצבנו להן. לפני שהתחלנו, ביקשנו מכל אחת מהן לספר בקצרה את סיפורה.

"תכירו לי את אלוקים"

רות מספרת: "בניגוד לצפוי, את השם רות לא בחרתי לעצמי עם סיום תהליך הגיור, זהו השם שאבי נתן לי לאחר שנולדתי. מאז שאני זוכרת את עצמי, אבא חיבב יהודים. אפשר לומר שהוא לא רק חיבב אותם אלא הרבה יותר מזה, הוא אהב את היהודים והעריך אותם. בכל עיתוי היה מחדיר בנו את הידיעה שהיהודים הם העם הנבחר, והדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולות לעשות לעצמנו הוא לדמות להם מעט. כך למשל, כשאחד מבני המשפחה היה עושה מעשה חכם, אבי היה מחמיא לו ואומר שהוא חכם כמו יהודי.

"אבי עשה גם אינסוף מעשים בפועל שהעידו על החיבה שהוא רוכש ליהודים; הוא רשם אותי ואת אחותי לבית ספר שרוב התלמידות בו היו יהודיות כדי שנלמד מהן. הוא מל את שני אחיי לאחר לידתם מכיוון שזה טוב ובריא. הוא לא הסיר את המזוזות שהיו על משקופי ביתנו (הבית שלנו נקנה מיהודים) כיהן ודאי ישמרו עלינו, והוא קרא לי רות ולאחותי אסתר כדי שלפחות השמות שלנו יהיו דומים לשמות יהודיים. בקיצור, גדלתי כאוהדת יהודים, אם כי מעולם לא חלמתי שאקשר אליהם.

"עם השנים רכשתי לעצמי חברות לא יהודיות. המשכתי לכבד את בני העם הנבחר אך לא יצרתי עם אנשיו קשר מיוחד.

"השינוי הגדול לא קרה לאט-לאט, הוא קרה בבת אחת. באחת השנים, בעת שהשתתפתי במסיבה עם חברותיי ראיתי אותן פתאום במבט חיצוני; ראיתי אותן שיכורות, רדודות וריקניות, ופתאום הבנתי שגם אני נמצאת בדיוק באותה סירה. גם החיים שלי ריקניים, רדודים ושקרניים (ב-ק' וב-כ'). מרוב דיכאון עזבתי את הסלון הרועש ויצאתי לנוח במרפסת. עמדתי ונשמתי את אוויר הלילה. הים שנשקף מן המרפסת כמו גם האוויר הצלול והמלוח, לא הצליחו להרגיע את סערת רוחי, והזמן שעמדתי בחוץ הלך והתארך.

"את השקט (היחסי...) שסביבי קרעו לפתע דיבורים רמים. אחד ממשתתפי המסיבה יצא לדבר בטלפון בחוץ ושמעתי אותו משוחח בשפה שהכרתי מאבא - עברית. בלי להבין מה אני עושה פניתי אליו ושאלתי:'אקסיוז מי, אר יו פרום יזראל?' (-האם אתה מישראל? צ.ג) מהסבריו של אבי ידעתי שעברית היא שפתם של הישראלים וישראל היא הארץ של היהודים. 'יס', הוא השיב. 'אנד אר יו איי ג'ו'?' (-והאם אתה יהודי? צ.ג) שאלתי שוב. 'יס', השיב, וניכר היה שהוא מתפלא על השאלה. 'איפסו', המשכתי, 'וויל יו אינטרודוס מי טו יור גא-ד?' (-אם כך, תוכל להכיר לי את האלוקים שלך? צ.ג) הבחור בהה בי בתדהמה. קל היה לנחש שמעולם לא ניגש אליו גוי וביקש להכיר את אלוקיו. אך הוא התאושש במהירות ואמר בהתנצלות: 'הייתי רוצה לעזור לך, מיס, אבל גם אני לא מכיר אותו'".

בלי לדעת, רות חוותה באותו רגע רגע מכונן. תוך כדי שהשאלה נזרקה מפיה היא הבינה לראשונה בחייה שהקול הפנימי שאינו נותן לה מנוח הוא לא אחר מקולה של נשמתה, וכדי שתוכל לחיות כראוי עליה לעשות הכול כדי להדבק בעם היהודי.

"בתחילה, כשרק גיששתי אחר האמת בלי לדעת כלום, הייתי נוסעת לבית הכנסת היהודי בכל ליל שבת וחוזרת ממנו ברכב. הנשמה שלי הרגישה ששם, בבית הכנסת, נמצא משהו שמדבר אליה ולא ידעתי שיש בעיה לנסוע לבית הכנסת ברכב. זמן קצר לאחר מכן נסעתי לארץ ישראל. עוד במטוס החלפתי את מכנסי הגי'נס והטי-שרט שלי לחצאית ארוכה וחולצה צנועה. כששאלו אותי למה אני עושה את זה הסברתי שארץ ישראל היא ארץ קדושה ואסור לנו להסתובב בה בלבוש לא צנוע. ברגע שירדתי מהמטוס גיליתי עד כמה טעיתי, ראיתי שארץ ישראל אינה נראית כמו שמתואר בתנ"ך, לא כל אנשיה לבושים בצניעות ולא כל מה שמסופר עליה בספרים הקדושים אכן ניכר מרחובותיה. למרות הכול בלעתי את האכזבה ונכנסתי ארצה. התמקמתי בבית המלון ומתוך רצון לנצל את הזמן עד תום יצאתי כבר באותו ערב לטיול באחד המקומות המומלצים לתייר- כיכר העצמאות.

"אני מברכת אותך שלעולם לא תגיעי למקום הזה", עוצרת רות באמצע הדברים. "אני בכל אופן הגעתי לכיכר, וכשראיתי מה הולך שם החלטתי לחזור הביתה, לדרום אפריקה".

ביום שלמחרת ארזה רות את חפציה וחזרה הביתה. זמן קצר לאחר מכן, בעודה מתקדמת במהירות בהליך הגיור עלתה רות עם בעלה הצעיר, שעשה באותו זמן את צעדיו הראשונים בתשובה (היא הכירה אותו כחילוני), לארץ ישראל.

"יום לפני הטיסה קיבלתי רגליים קרות והחלטתי לבטל הכול. את הטיסה, את הנישואים, את הליך הגיור. הכול. כשאבי שאל אותי למה אני מדברת שטויות שכאלה, נשברתי ואמרתי לו שאינני רוצה לעזוב אותו. 'יהודים יש הרבה', אמרתי, 'אבל אבא יש לי רק אחד, אני רוצה להישאר איתך ולסעוד אותך עד אחרון ימיך'".

"אבא לא חשב פעמיים", היא נזכרת, "הוא קם על רגליו ואמר: 'רות, לא לחינם קראתי לך רות. כמו שרות מהמגילה הלכה אחרי נעמי, גם את צריכה ללכת אחר בעלך היהודי, לעלות איתו לארץ ישראל ולהתקרב לאלוקי היהודים. זאת המתנה הכי גדולה שאת יכולה לתת לאבא'".

יום לאחר מכן, כשרות כבר ישבה לבטח בארץ ישראל, היא דיברה עם אביה ושמעה ממנו את המילים הבאות: "רק כשתהיי אימא תביני כמה היה לי קשה לומר לך את מה שאמרתי. ובכל זאת אני לא מצטער. את שייכת לעם היהודי ושם מקומך".

שנה לאחר שרות הפכה לאם היא סיימה את כל ההכנות ועברה גיור כדת וכדין. כמה שנים לאחר מכן, לאחר שהתחזקה עוד יותר בשמירת התורה והמצוות, החליטה שאינה סומכת על הגיור שעברה ופנתה להתגייר לחומרא בבית דינו של מרן הרב אלישיב זצוק"ל. לפני מספר שנים היא פנתה לבית הדין של מרן הרב עובדיה זצוק"ל וביקשה לעבור אצלם תהליך גיור נוסף. רות רצתה להיות יהודייה כשרה לכל דעה שרק שייכת, ספרדית, אשכנזית או אחרת. אגב, מרן הרב עובדיה סירב לגייר אותה פעם נוספת. הוא טען שאין בכך כל צורך והוציא פסק חתום המעיד על יהדותה השלמה לפי כל הדעות.

העשרה או קבלה? יהדות!

שרה מספרת: "נולדתי בצ'כיה. בסביבות גיל העשרה עזבתי את הבית ונסעתי לעבוד בניו-יורק. לאחר שהתמקמתי בעיר, שמעתי מחברותיי על מקום מעניין שמלמד העשרה. ל'העשרה' שנלמדה שם קראו 'קבלה יהודית'. החלטתי לנסות להיכנס לשיעור אחד, והביקור החד פעמי הפך ללימוד של קבע".

במרכז, למי שלא הבינה, הועברו שיעורי קבלה פתוחים. כל מי שרצה יכול היה להיכנס אליהם. הלאום אליו הוא השתייך לא עניין אף אחד.

"באחד השיעורים, לאחר שכבר הבנתי אי אלו מושגים בסיסיים בקבלה, הסתכלתי על חבריי לשיעור ופתאום הבנתי שאני שונה מהם. שונה מאוד. פתאום קלטתי שהם מגיעים ללימוד כל שיעור העשרה ואילו אני ניגשת אליו כאל בסיס חיים חיוני וחשוב. אני מרגישה בשיעורים משהו הרבה יותר עמוק, הרבה יותר משמעותי והרבה יותר מחובר מהם.

"ניגשתי אל אחד ה"מקובלים" שהיה במקום ואמרתי לו שהלימודים שלמדנו מרגשים אותי מאוד ואני מרגישה שיש בהם משהו עמוק ומיוחד. הלימודים, כך הסברתי, מושכים אותי להתקרב יותר אל העם היהודי, אבל אני מרגישה שהמרכז אינו מקום טוב באמת בשבילי. הלה, שהתנהג ביושר, אמר לי שאם אני רוצה להתקרב ליהודים ולהתגייר, המרכז שלהם באמת אינו מתאים לי ושלח אותי לברר מה עליי לעשות בקהילה היהודית. לאחר תקופה קצרה בה העמקתי את ידיעותיי ביהדות ובהלכה ובדקתי לאיזה זרם של יהודים אני רוצה להתחבר (רפורמי? קונסרבטיבי? אורתודוקסי!), הגעתי לאחד הרבנים של הקהילה האורתודוקסית הקרובה, סיפרתי לו את סיפורי ואמרתי לו שאני רוצה להתגייר. הרב שמע את הדברים ואמר לי שבשביל להתגייר אני צריכה קודם כול להכיר יותר טוב את היהודים, את היהדות ואת ההלכות. רק לאחר מכן אוכל להחליט אם אני עדיין רוצה להתחיל בתהליך.

"בערך באותה תקופה נישאתי לבעלי, שהיה יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, ושנינו החלטנו לעבור את התהליך יחד, כשלשנינו ברור שהמטרה של כל אחד מאיתנו היא להפוך לאורתודוקסי השומר על קלה כבחמורה.

"עם תחילת הדרך עברנו לברוקלין על מנת לשהות בקרבת הקהילה החרדית שבמקום. בעלי עבד כשמש בית הכנסת, ואני עזרתי לו".

תהליך הגיור ארך שלוש שנים תמימות, במהלכן נשברה שרה לא פעם וביקשה לעשות הכול כדי לקפוץ אל הסוף ולדלג על הלימודים האינסופיים. אך בסופו של דבר היא עברה את התהליך בלי לדלג אף שלב, למדה את כל מה שהיה עליה ללמוד ועברה את תהליך הגיור המחמיר ביותר. יום לפני ראש השנה זכתה שרה להצטרף אל האומה הנבחרת ולהיכנס תחת כנפי השכינה.

"את היהודים הכרתי בטעות"

לנה מספרת:

"את היהודים הכרתי לגמרי בטעות. לאחר נפילת מסך הברזל הוקמו ברחבי רוסיה מוסדות לימוד ובתי ספר יהודיים בכל מקום שהוא. אחד הפעילים שעבד על רישום הילדים לבית הספר החדש שהוקם סמוך לכפר בו גרתי, חשב שאני יהודייה וחילק גם לי פלייר. הוא גם ניסה לשכנע את הוריי לשלוח אותי לבית הספר שלהם ('האוכל על חשבוננו', הבטיח את ההבטחה הקורצת ביותר באותם ימים) ורק לאחר ששמע שאינני יהודייה ואין לי שורשים יהודיים כלל עזב אותנו במנוחה.

"השליח עזב אותי אבל אני לא עזבתי אותו. בלב שלי כבר התחיל להתעורר משהו. בימים שלאחר מכן 'שמתי עין' על בית הספר, עקבתי אחריו וקינאתי בתלמידים שהמורים שלהם נראים מאירים כל כך. הייתי מוכנה לעזוב את הלימודים על מנת להצטרף לבית הספר של היהודים אבל ידעתי שלא יקבלו אותי אליו, לכן רק שמרתי עליהם מרחוק.

"לאחר כמה חודשים שמעתי שבבית הספר מחפשים נערה שתעבוד בתרגום, כלומר, אחת שתעמוד בכיתה של הבנות הקטנות ותתרגם את דבריה של המורה הישראלית לרוסית, לא חשבתי פעמיים, והצעתי את עצמי.

"השיעורים ששמעתי עוררו בי געגועים עזים. כל שיעור, כל מדרש וכל הלכה ששמעתי, התחברו לי היטב לפאזל של החיים ולא עבר אלא זמן קצר עד שהחלטתי נחרצות שאני רוצה להיות חלק מהעם המופלא הזה.

"מנהל בית הספר דווקא ניסה להניא אותי מהצעד. הוא הסביר לי שלא קל לשמור על התורה והמצוות, והרבה יותר כדאי לי להישאר במקומי ולשמור על שבע מצוות בני נוח כפי שציווה אותי הבורא. אבל אני לא ויתרתי. החלטתי להתגייר בכל מחיר. הרב, שראה את עקשנותי, שלח שאלה בנושא לרבו שבארץ ישראל ולאחר שקיבל תשובה חיובית, החל להכין אותי לגיור.

"התהליך לא היה קצר וגם לא קל, אבל בסופו, לאחר כמה שנים של לימודים, הכנות וכיסופים אינסופיים, עברתי גיור כדת וכדין ועליתי ארצה".

נדמה שאחרי הסיפורים, השאלות מיותרות. הם מדברים יותר מאלף מילים. בכל זאת, הן הסיבה לפנל הזה, ולכן אני מציבה אותן אחת-אחת בפני המשתתפות.

מה הייתה תגובת בני המשפחה לתהליך?

שרה: "בהתחלה ההורים שלי היו בשוק. מכיוון שגדלתי בתקופה הקומוניסטית, ההורים שלי היו בטוחים שכל היהודים משוגעים ולא הבינו מה אני מחפשת בתוך כת שכזו. אומנם את תהליך הגיור התחלתי לאחר נפילת מסך הברזל אך דעתם של הוריי על היהודים כבר קובעה. עם השנים הם השלימו עם התהליך והיום הם אמורים להגיע ארצה לראשונה מזה שמונה שנים!".

אצל רות, לעומת זאת, היו התגובות מתונות יותר: "אבא שלי שמח מאוד עם השינוי שעשיתי, אבל אימא שלי לא כל כך. לכל אורך הדרך אבא עודד אותי, נתן לי כוח וכיוון את צעדיי. אמי לעומת זאת, הייתה בתחילה קרירה מאוד, אם כי היום יש לי קשר יותר טוב איתה".

"אצלי", מספרת לנה בעדינות, "היה קשה מאוד. ההורים שלי לא הסכימו עם התהליך שעברתי ועד היום אין לי שום קשר איתם".

מה היה היום הכי הקשה שעבר עלייך?

רות: "היום שבו נודע לי שאבא נפטר. שבועיים לפני כן נסעתי להיות איתו. 'רות', הוא אמר לי כשהגעתי, 'למה אלוקים נתן לי את המחלה הקשה הזאת? מה עשיתי שמגיע לי עונש איום כל כך?' הסברתי לו שהמחלה לא הגיעה אליו בגלל שהוא עשה משהו לא טוב אלא בגלל שהוא צדיק וה' רוצה לנקות אותו לפני שהוא נפטר, ואבא הקשיב ברצינות והודה לי על שניחמתי אותו.

"במשך שבועיים הייתי לידו ועשיתי כל שביכולתי כדי להקל עליו. לאחר מכן חזרתי ארצה כשאני משאירה לו כמתנת פרידה את ספר התהילים שלי. יומיים אחר כך קיבלתי טלפון מאימא שביקשה ממני להיפרד מאבא טלפונית. הייתי בהלם, לא חלמתי שהסוף כל כך קרוב. בלב לא לב נפרדתי ממנו, הודיתי לו על כך שבזכותו אני יהודייה וביקשתי את סליחתו אם פגעתי בו. עשרים דקות לאחר מכן אבא נפטר כשבידו הקמוצה אחוז היטב ספר התהילים שנתתי לו.

"הפטירה שלו הפילה אותי לדיכאון עמוק. במשך חצי שנה לא יצאתי לרחוב וכמעט ולא דיברתי. האבל על אבא היה עמוק מדי ולא הצלחתי להשתקם ממנו. מי שגרם לי לבסוף לחזור לחיים היה, איך לא, אבא. הוא הגיע אליי בחלום וביקש ממני להפסיק להתאבל עליו. 'די רות', אמר לי, 'את מצערת אותי באבל שלך. טוב לי עכשיו. אני נמצא בגן עדן ורק הצער שלך מפריע לי'. גם לאחר החלום היה לי קשה להתנחם אבל בכוחות לא לי עשיתי זאת. למענו".

היום הנורא מכול של שרה היה היום שלפני הגיור. "במשך חודשים ארוכים חיכיתי ליום הגיור שלי, שנקבע ליומיים לפני ראש השנה, כמו לחג. ביום המיועד לבשתי בגדים חגיגיים והתארגנתי ליציאה. מכיוון שלא היה לי פלאפון הזמנתי מונית עוד לפני שעזבתי את הבית ויצאתי לחכות לה. חיכיתי למונית, חיכיתי וחיכיתי, עד בוש. השעה הלכה והתאחרה ואני עמדתי והמתנתי. רק לאחר עשרים דקות המתנה הבנתי שמשהו כאן השתבש וחזרתי הביתה לצלצל לנהג המונית. בירור קצר העלה כי אכן נוצר בלבול והנהג חיכה לי במקום אחר, ביקשתי ממנו להגיע אליי במהירות ויצאתי לקראתו פעם נוספת. הפעם הוא הגיע למקום הנכון ויצאנו לבית הדין במהירות. למרות הכול הגעתי למקום באיחור של חצי שעה".

קולה של שרה נשבר, קשה לה להיזכר ביום ההוא. "כשהגעתי, שאל אותי הרב הראשי למה איחרתי. סיפרתי לו את כל הסיפור אך הוא לא קיבל אותו. 'למה לא צלצלת להודיע?', שאל והביט בי במבט נוקב. עניתי לו שאין לי פלאפון ולא הייתה לי שום דרך להודיע על האיחור, וחיכיתי שהוא ימשיך הלאה ויעבור לבחינה המקדימה לגיור. כבר לא הייתה לי סבלנות לחכות. אבל הרב לא התקדם, יכול להיות שהוא חשב שאני לא מספיק רצינית, הוא הודיע לי שלא אוכל לעבור היום את התהליך.

"בהיתי בו כתרנגול בבני אדם. לא האמנתי שהרב אכן אמר לי את מה שאמר. 'מה פירוש לא יכולה לעבור את התהליך?', שאלתי לבסוף בקול לא לי. 'פירוש שאיננו יכולים לגייר אותך כעת'. 'ומתי כן?'. 'אינני יודע', הוא אמר ולא יסף. 'מה פירוש אינני יודע?', הרגשתי שאני עומדת לצאת מדעתי, 'עוד יומיים ראש השנה ועד אז אני חייבת להיות יהודייה!'. הרב הביט בי במבט נוקב ולא ענה. הרגשתי שעולמי חרב עלי, לא הצלחתי להתאפק, ופרצתי בבכי נוראי לפני כולם; לפני הרב, לפני הדיינים ולפני כל הנוכחים במקום. לאחר שנרגעתי ביקשתי מהרב שלא יעשה לי את זה ושיקבע לי תאריך גיור עוד לפני ראש השנה. הרב, שראה את צערי הכן, אמר שהוא מוכן להגיע למקום מחר - בערב ראש השנה, ולערוך את הגיור. 'רק בתנאי', הוא הזהיר, 'שאת מדברת בבוקר עם כל הנוגעים בדבר ומתאמת שעה שתהיה נוחה לכולם'.

"היום שלמחרת עבר עליי בטירוף מוחלט, צלצלתי לרבנים בזה אחר זה וניסיתי לתאם שעה שתהיה נוחה לכולם. לקראת הצהרים קיבלתי את התשובה החיובית ויצאתי מהבית במהירות. הגעתי לבית הדין חסרת נשימה ובלי להמתין אף רגע נעמדתי לבחינת הגיור. שעות ספורות לפני ראש השנה זכיתי להפוך יהודייה".

לנה:" הימים השחורים שלי הם הימים בהם חיכיתי לתשובתו של הרב מארץ ישראל. באותם ימים הרגשתי שאני רוצה לדחוף את מחוגי השעון ולהפוך את הדפים בלוח השנה, העיקר שהזמן יעבור כבר. העיקר שכבר אקבל את התשובה (החיובית, אין מצב למשהו אחר!) ואוכל להתחיל בתהליך".

מה היה החלק המרגש ביותר בתהליך שעברתן?

"יום הגיור", שלושתן אחידות בדעתן. היא חד משמעית.

"אי אפשר לתמלל את עוצמת המאורע שעובר על גר ביום גיורו", מוסיפה לנה הסבר לשמע השקט המתארך.

ומה היה החלק הקשה ביותר בתהליך?

"להתחיל לשמור את השבת", מודה שרה, "האיסורים, ההלכות ואינסוף הדינים הלחיצו אותי מאוד".

"לי דווקא היה קשה לחלל את השבת", מתערבת לנה בדברים, "לאחר שכבר הבנתי מה עניינה של השבת לא הצלחתי להבין איך מבקשים ממני לחלל אותה".

"כפי שאת ודאי יודעת", היא פונה אליי, "לגוי אסור לשמור שבת כהלכה ולכן במשך חודשים על חודשים הייתי צריכה לחלל את השבת בכוונה. הייתי שובתת יחד עם תלמידות בית הספר והצוות ומנסה למשוך את שמירת השבת עוד כמה דקות ועוד כמה דקות. לדחות את חילול השבת לשעה מאוחרת יותר ויותר. בכל שבת מחדש הייתי יוצאת מחדר האוכל בריצה דקות ספורות לפני השקיעה, עולה לחדר, מכבה את האור ובוכה. מחללת את השבת ומבכה. באותם רגעים הבנתי מה פירוש המילים 'מר ממוות', למרות שאז עדיין לא ידעתי עברית טוב כל כך ולא כיניתי את הרגעים במילים אלו".

רות: "החלק שקשה לי ביותר לא רק היה, הוא עדיין. קשה לי מאוד עם הבידוד החברתי שנכפה עליי. אני מרגישה שביני לבין הקהילה בה אני גרה עומדת מעין מחיצה שקופה שמונעת ממני להפוך לחלק מהם ומונעת מהם להתקרב אליי באמת. גם אני וגם הילדים כמהים לבני משפחה ולחברים, אבל את בני המשפחה השארתי הרחק מאחור וכאן, החברה משאירה אותי הרחק מאחור".

ועם נקודת הכאב של רות מזדהות כל שלוש משתתפות הפנל. קוראות, לתשומת לבכן!

האם עברת את התהליך לבד?

"כן", עונה שרה בפשטות.

"כן ולא", משיבה רות. "לא עברתי אותו עם חברה, אבל עברתי אותו עם אבא. הוא היה זה שעודד ותמך וכיוון אותי לאורך כל הדרך.

"אני זוכרת את הפעם הראשונה שבעלי למד יום מלא. היה לי קשה עם זה. מאוד. רציתי לראות אותו בבית ופתאום הוא היה יותר בבית הכנסת ופחות בבית. באחד הימים, כשהרגשתי שאינני יכולה לסבול את זה יותר, צלצלתי לאבא ו'הלשנתי' לו על בעלי. אבא שמע את דבריי בנחת ולבסוף אמר: 'אבל רות, אני לא מבין אותך, את מספרת לי שהוא נמצא בבית של המלך יותר ממה שהוא נמצא בבית שלך ואת עצובה מזה? אני לא מבין, יש דבר יותר משמח מזה? רות, הוא נמצא ב-ב-י-ת ש-ל ה-מ-ל-ך. תשמחי!'"

לנה נחרצת בתשובתה: "לא. לא עברתי את התהליך לבד. עברתי אותו יחד עם אשתו של הרב. היא הייתה איתי לאורך כל הדרך. היא זו שנתנה לי את הכוח ברגעים הקשים והיא גם זו שספגה אותי בחיבוק אוהב ברגעי השבירה. אומנם היא לא עברה תהליך דומה לשלי, הרבנית הייתה יהודייה מבית, חרדית מבטן ומלידה, אבל היא עברה את התהליך יחד איתי. מהחל ועד כלה".

***

"אם תוציאי ספר", אומרת שרה לפני שאנחנו נפרדות, "צלצלי אליי. אני רוצה לקנות אותו".

"גם אליי", מצטרפת לנה, "אני משתוקקת לשמוע את סיפוריהן של גיורות נוספות. הסיפורים ששמעתי כאן היום היו מפעימים. התרגשתי".

"אני חושבת שכל גר באשר הוא, הובל על ידי קול פנימי", היא ממשיכה. "זהו אותו קול שירד לעולם אצל אברהם אבינו ושלח אותו לחפש את האלוקים. זהו הקול הברור שיודע שהחיים בעולם הזה הם לא הכול ומאחורי הממד החיצוני ישנו רובד נוסף של חיים אמיתיים שאם רק נחפש ונחפש עוד יותר ועוד יותר, נזכה למצוא לבסוף. זהו קולה של הנשמה".