סיפור אמיתי: שני חתנים אוחזים באולם - מי יתחתן?

הפרטים המלאים כולל שמות המעורבים ושמות האולמות, שמורים במערכת.

"מתחתנים רק פעם בחיים. אני לא מוכן לוותר על ההזדמנות הזו. אם לא אקבל ברכה מגדול הדור הזה - אני לא יודע כיצד אכנס לחופה"...

בספסל האחורי של האוטובוס ישב איציק, והאזין בסקרנות לדו-שיח בין החתן שישב במושבים שלפניו לבין שניים שלושה מחבריו. הם שכנעו אותו לוותר על משאלת לבו הכמוסה לקבל ברכה ביום חופתו מאחד מצדיקי הדור שליט"א, והוא מצידו התקשה להרפות. הוא חפץ בברכה, דווקא ביום החופה, דווקא מן הצדיק הזה.

איציק, שבעצמו היה מאורס ועמד להינשא בעוד עשרה ימים, לא הסתקרן לשווא. שמו של אותו גדול הדור שהזכיר החתן בספסל שלפניו, היה קרוב-משפחתו, דודו של אביו.

לאחר עוד כמה משפטים בין החתן וחבריו במושבים שלפניו, קיבל איציק החלטה. הוא פסע ממקומו לעבר החתן השני, ביקש סליחה על שהאזין לשיחתו, ומיד הוסיף: 'גדול הדור שהזכרת הינו קרוב משפחתי, אשתדל ככל יכולתי לסדר לך כניסה לחדרו ביום החופה להתברך מפיו, העיקר שתסיר דאגה מליבך'.

בבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים, שהה ר' דוד מודאג ומתוח. אמו שתחיה עוברת כעת טיפול לא פשוט, לאחר שהובהלה לבית החולים כאשר חשה ברע. גם כך היא אישה מבוגרת, ומי יודע כיצד תצא מן הסיבוך הבריאותי הזה.

ספר התהלים ששכן דרך קבע בכיסו, היה נתון עכשיו בין אצבעות ידיו. הוא התפלל בחום וברגש, כשמדי פעם עצר כדי לקבל עדכונים מן הרופא המטפל וצוות האחיות המסור.

באמצע קריאת הפרק הנוכחי עבר רטט בכיס חולצתו, על הצג הופיע מספר הטלפון של בנו. הוא סיים את הפרק במתינות, וחייג חזרה לבנו שכבר הספיק לנתק.

ברגע שהשיחה נענתה מן העבר השני, נשפך בליל מילים מבולבל וקטוע לתוך אוזניו: "אין אולם... התאריך תפוס... עוד עשרה ימים חתונה...".

ר' דוד אינו יהודי שמתרגש מכל תקלה. בקור רוח עצר את שטף המלל וביקש מבנו שיתחיל את הסיפור מהתחלה. ואיציק, החתן שהכרנו מספסלי האוטובוס, סיפר:

"ישב לידי חתן שרצה ברכה מהדוד שלך, אח של סבתא שכעת נמצאת בבית החולים. בני הבית של הצדיק אמרו לו שבשום אופן לא ניתן להיכנס בשעות הבוקר והצהריים להתברך מהרב, ובערב זה כבר מאוחר מדי. ניגשתי אליו ואמרתי לו שגם אני חתן, אני מבין היטב ללבו, ואי"ה אשתדל לבקש בצורה אישית מהדוד שלנו שיקבל אותו מחוץ לשעות הקבלה הרגילות לברכה. החלפנו מספר מילים, ואז מתברר לי שהוא מתחתן בעוד עשרה ימים, בדיוק כמוני. עוד כמה פרטים הוחלפו, והתברר שהוא מתחתן בפתח-תקווה, בדיוק כמוני. שאלתי אותו 'באיזה אולם אתה מתחתן?' לא תאמין, אבא, הוא אמור להתחתן באותו אולם שסגרנו עליו, באותה העיר, באותו תאריך! מה עושים?!...".

אמרנו כבר, שר' דוד אינו יהודי שמתרגש בקלות. הוא הרים טלפון למשרדי האולם בפתח תקווה, והללו אישרו בפניו שיש במתחם שני אולמות אירועים. בלבו פשתה הקלה. הנה, אחרי הכל לא כדאי להזדעק לפני שמבררים.

אך כאשר ביקש ר' דוד מבעל האולם שיאמר לו באיזה אולם מן השניים תתקיים חתונת בנו, הופתע לשמוע שבאף אחד משניהם...

"מה זאת אומרת?!" עכשיו היה תורו של ר' דוד להילחץ ולהזיע. "ריבונו של עולם! סגרתי איתכם את כל הפרטים בטלפון, שלחתם לי מעטפות של האולם והדפסנו הזמנות וחילקנו אותן, אנחנו עשרה ימים לפני חתונה, ואתה אומר לי שהאירוע לא נסגר אצלכם?"

בעל האולם היה קר כקרח: "אדוני, צר לי. אחד מהתנאים הראשוניים שלנו לקיום אירוע, הוא נתינת מקדמה כספית בסך חמישה אחוז מסכום החתונה. משתתף בצערך, אך להבא תהיה אחראי יותר ותדאג לשלם מקדמה כדי להבטיח שישמרו לך את האולם. כעת, שני האולמות תפוסים על ידי אנשים ששילמו מראש"...

* * *

עסקני העיר בה מתגורר ר' דוד נחלצו לעזרתו. הרימו טלפונים, ערכו בירורים, הפעילו קשרים ופרוטקציות, ואחד מבעלי האולמות היוקרתיים ביותר בפתח-תקווה, ששמע על הסיפור מחבר של חבר של בעל השמחה - החליט שהוא מעניק את האולם שברשותו, הפנוי באותו ערב, באותו מחיר של האולם הקודם שהוזמן ולא שולם. פרוטה לא מעבר לכך.

בסופו של אירוע התקיימה החתונה בשמחה ובטוב לבב, באולם יוקרתי ויפה הרבה יותר, בלא להוסיף במחיר ובלא עגמת נפש.

"תאר לעצמך", סיפר ר' דוד לאחר השמחה לאחד מגדולי המגידים והדרשנים בדורנו, "שאיציק שלי, לא היה טורח לקום ממקומו לעבר החתן השני ולבשר לו שהוא מוכן - מיוזמתו האישית וללא שום אינטרס - לסדר לו כניסה לדוד הצדיק שממנו רצה להתברך, כמה עגמת נפש ובושה הייתה נגרמת לארבע המשפחות שיגיעו לאולם ביום החתונה, והם רואים שחתן וכלה נוספים בטוחים שהם מתחתנים באותו ערב, באותו אולם"...

אחרי סיפור כזה, כשמתבוננים במשפט שאמרו חכמינו: "כל מה שאדם עושה - לעצמו עושה". כל מילה מיותרת.