עוּף גוזל - כַּבֵּד את השמים

יללות הסירנה של האמבולנס החרישו את הכפר. סוסו של רפי החקלאי החל להשתולל, העניק לחמותו של רפי בעיטה הגונה ושיטח אותה על הרצפה. החובשים שירדו בבהילות לבדוק מה מצבה, ראו שהסוס שלחה לעולם שכולו טוב...

להלוויה הגיעו עשרות אנשים מכפרי הסביבה. מורדוך, חקלאי ותיק שלא הכיר את החמות, דחק מרפק בצלעו של שמיל: "תגיד, היא הייתה אישה כזו מפורסמת, החמות?"

שמיל גיחך. "לא באו בשבילה. באו להתעניין האם מוכרים את הסוס"... 

* * *

פרשתנו שנקראת על שם תחינותיו ותפילותיו של משה רבנו להיכנס לארץ ישראל, מדגישה את רצונו של משה להיכנס לארץ המובטחת.

אולם במדרש (דברים רבה יא, י), מופיע תיאור מרטיט ומצמרר כאחד, עד היכן היה משה רבנו מוכן לרדת מִדַרגתו, ובלבד שיזכה להיכנס לארץ הקודש: "אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הנח אותי כחיות השדה שהן אוכלין עשבים, ושותין מים, וחיים, ורואין את העולם, כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו [ה']: 'רב לך'.

אמר לפניו [משה]: רבש"ע, ואם לאו, הנח אותי בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם, ומלקט מזונו בכל יום, ולעת הערב חוזר לקנו, כך תהא נפשי כאחת מהן". גם להצעה זו סירב השי"ת.

השאלה נשאלת: משה רבנו, אדון הנביאים, שהוריד תורה לישראל - מה ייתן ומה יוסיף לו להיכנס לארץ ישראל כבהמה האוכלת עשב, או כעוף הפורח ללקט מזונו?

אמת. העניו מכל האדם אשר על פני האדמה - היה משה רבנו. ייתכן שלא משחק אצלו השיקול באיזו צורה להיכנס. אולם איזו תועלת ירוויח מכך משה - להיכנס לארץ הקודש בדמות בעל-חי, ומה לו לפרט את סדר יומם של בהמות ועופות? כל ילד יודע זאת.

המשגיח של ישיבת פוניבז' בבני ברק, רבי חיים פרידלנדר, הגיע לכותל ה'מזרח' של בית המדרש הענק, שם היה קבוע מקומו של ראש הישיבה, גדול הדור, הרב אלעזר מנחם שך זצ"ל. הרב שך שתדיר היה עסוק בליבון ובירור סוגיות חמורות בש"ס ובמפרשיו, ישב עתה על מקומו ועיין בציורי החיות והבהמות המופיעים עבור הילדים בסוף חומש ויקרא.

המשגיח נעמד על מקומו בתדהמה. ברור היה לו שאין כוונתו של גדול הדור ליהנות מהציורים עצמם, אולם לא הצליח להבין מה יש להתעמק בציורי שרצים ורמשים, כבשים ועגלים - זמן כה ארוך.

לאחר שעה ארוכה הבחין הגרא"מ שך ברב פרידלנדר העומד נטוע על מקומו, וקרא לעברו בהתרגשות עזה: בוא וראה, כמה אמונה פשוטה ועמוקה בבורא-עולם ניתן לשאוב מציורים פשוטים של חיות.

"שים לב", חידד הרב שך, "לכנפיו של הזבוב, היאך הן מושלמות עבור מימדי גופו. ראה את מיקומן של עיניו, את הצורה בה בנויות רגליו הזעירות שנותנות לו אפשרות להעביר את מזונו לפיו. האין זה חיזוק עצום בכבוד שמים ובעוצמת הבריאה? "

ומהחיות בחומש - לחיות שהזכיר משה: התכלית היחידה של שהותנו בעולם הזה הינה רק להרבות כבוד שמים בעולם. וכשנמצאים בארץ ישראל, מקום בו מורגשת יותר השראת שכינתו של בורא העולם, בעיקר בתקופה בה היה המקדש על מכונו - האפשרות שלנו לְ"יַצֵר" כבוד שמים, גדול יותר.

משה רבנו חתר כל חייו למטרה אחת ויחידה: מה אני יכול להוסיף ולהעצים מהזווית שלי את כבוד שמים ומלכות ה' בעולם. כל עוד הנהיג את ישראל - הרי שעשה זאת על הצד הטוב ביותר. אולם עתה, מסתיים לו שעון החיים.

רצונו של משה להמשיך להרבות כבוד שמים, גורם לו לרצות להיכנס לארץ אפילו בתור בהמה או עוף פורח, כי מאחר שיסתכלו בהתנהגותו: כיצד הוא אוכל, שותה, פורח באוויר העולם - יתרבה כבוד שמים מהבריות שברא ה' בעולמו.

אמרו אתם: המטרה לא שווה את האמצעי?

* * *

כשקמנו ביום שלישי בצהרי תשעה באב מן הרצפה, ועברנו לשבת על כיסא - כביטוי לנחמה וגאולה, עדיין נותרה מלכות שמים בעלבונה וגלותה. היא מצפה שנתרום את חלקנו להשבת כבוד שמים לבית המקדש.

כאשר סוס מפגין יכולות "מיוחדות" החורגות מפעילותו הסוסית, קופצים עליו קונים רבים. הבה נחפש כיצד אנחנו, איש איש ויכולותיו, מסוגלים להרבות כבוד שמים. ולו בדרגה של בהמה אוכלת עשב ועוף הפורח באוויר.