עסקה במזומן - כי נגמר הזמן לתשלום בהקפה

לאחר מלחמת העולם הראשונה באה קבוצת יהודים אל ראדין, עיירתו של רבי ישראל מאיר הכהן -הידוע בכינויו ה"חפץ חיים", ושאלו אותו: רבי, מה יהיה? כל כך הרבה צרות בבת אחת, מאות אלפי יהודים נהרגו, אלפים נודדים, יהודים מזי רעב, הצרות באות בצרורות ללא הפסקה. מדוע? עד מתי וכמה צרות עוד נכונו לנו?

אמר להם ה"חפץ חיים": אספר לכם סיפור.

במקומות רבים באירופה היה נהוג שמדי תקופה התקיים יריד גדול בעיר הבירה. כל סוחרי האזור התקבצו ליריד, והסיטונאים מכרו לסוחרים סחורה בכמויות גדולות. הנוהג המקובל היה שהמכירה הייתה בהקפה. הסוחרים חזרו לכפרים ומכרו את הסחורה, בחלק מהרווחים כיסו את חובם לסיטונאים וביתר התפרנסו.

יום אחד הגיע ליריד סוחר בדים ותיק, פנה אל הסיטונאי וביקש ממנו כמות גדולה של בד שחור יוקרתי. הסיטונאי התפלא: מדוע זקוק אתה לכמות כה גדולה? ענה הסוחר: זכיתי במכרז לתפירת חליפות לחיילי המלך... הנה, הבאתי עגלות לשאת את הבדים, הבה 'נסגור' את העסקה. הסיטונאי נקב בסכום – חמישים אלף רובל. אין בעיה, אמר הסוחר, אני אשלם לך בתור מקדמה עשרת אלפים רובל, ואת היתר אעביר לך עם התקדמות העבודה, כשאני בעצמי אתחיל לקבל שכר מהמלך.

אמר לו הסיטונאי: לא! הפעם אני דורש את כל הכסף במזומן, איני מסכים למכור בהקפה.

הסוחר התפלא: מדוע? וכי אינך סומך עלי שאשלם את החוב עד הפרוטה האחרונה? הלא כבר שנים שאנו עובדים יחד ונאמנים זה לזה. אמר לו הסיטונאי: חלילה, ודאי שאני מאמין לך ויודע אני שאין ישר ממך, אולם כבר זקנתי, חשקה נפשי לעלות לארץ ישראל, בעוד חודש כבר לא אהיה כאן. הסוחר הבין את המצב והעביר לסיטונאי את כל הכסף במזומן. תוך כדי שהסוחר רשם את הצ'ק, פנה אליו הסיטונאי ואמר לו: רגע, אם אתה כבר רושם, יש לך עוד כמה חובות ישנים משנים עברו, עד עכשיו לא היה דחוף לי לבקש אותם, אולם כעת, כשיותר לא אראה אותך, אנא הוסף את החובות הישנים.

ה"חפץ חיים" סיים את המשל, וכשדמעות בעיניו אמר לתלמידיו: ראו נא. לפני אלף שנה ויותר, כשעם ישראל חטא, הקדוש ברוך האריך אף ואמר שיש לו זמן 'לגבות את החוב', אם לא עכשיו, עוד מאה שנה, אם לא בגלגול הזה, בגלגול הבא. פעם היה זמן להקפה, היום אנו נמצאים כבר בתקופת אחרית הימים, עוד מעט תבוא הגאולה, אין יותר זמן לשלם בהקפה, ואין ברירה, אנו צריכים לשלם את הכל 'במזומן', ולהוסיף גם כל מיני חובות ישנים...

מסר זה מופיע בפרשתנו: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי השם אֱלֹקֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ". מהו הדגש על ה"ונושנתם בארץ"? ה"כלי יקר" כותב את הרעיון שהזכרנו:

אחת ממידותיו של הקדוש ברוך הוא היא מידת "ארך אפים", ה' אינו מגיב מיידית על כל דבר, ויכול להמתין עם העונש זמן רב. ההנהגה הזו עלולה לטעת בלב האנשים טעות. אנשים יכולים לחשוב שהבורא אינו מגיב למעשיהם, וכנראה הינם מתוקנים ללא פגם, או שכביכול אין מעשי האדם מעניינים את הבורא. התוצאה היא שהם ממשיכים לעשות את הרע ללא כל חשש, באמרם: אם לבורא היה 'אכפת' ממעשינו, מדוע לא הגיב עליהם? מכך שעולם כמנהגו נוהג, והכל זורם על מי מנוחות, נראה שהכל בסדר או שבאמת לא כל כך חשוב לבורא מה אנו עושים. אגב, את הטענה הזו כבר העלה שלמה המלך: "אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה, עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע" (קהלת ח, יא).

זו כוונת הפסוק "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם... וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי השם אֱלֹקֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ". מכיוון שאתם מולידים בנים ובני בנים, והעולם כמנהגו נוהג, ואתם 'מתיישנים' בארץ, מובילה אתכם המציאות הזו לידי מחשבה שאין דין ואין דיין, ואיש הישר בעיניו יעשה. ממשיכה התורה ואומרת: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ", זאת אומרת, גם אם עד עכשיו האריך אלוקים אף והמתין שבני ישראל יעשו תשובה, כעת, בתקופת אחרית הימים, הוא יבקש את כל התשלום במזומן – "הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות, וצרה אל אחותה ניגשת" (לשון ה"כלי יקר"). זו הסיבה מדוע התורה כופלת ומדגישה "אבד תאבדון מהר" ומיד אחר כך "כי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן", וכמו שאמר ה"חפץ חיים" לתלמידיו, שבתקופת אחרית הימים, אם בני ישראל לא ישובו למוטב, הצרות יהיו תכופות זו לזו.

למרות כל דברי התוכחה המאיימים והחמורים, אלוקים מבטיח הבטחה מדהימה: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד השם אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ: כִּי אֵל רַחוּם השם אֱלֹקֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ" (דברים ד, ל–לא). מבאר רש"י: "לא ירפך – מלהחזיק בך ידיו... לא ייתן לך רפיון, לא יפריש אותך מאצלו". יש כאן הבטחה נפלאה. אלוקים מצדו לעולם לא יעזוב שום אדם מישראל. האדם בבחירתו יכול לעזוב את 'ידי' הבורא ולהישמט ממנו, אבל אלוקים מצדו לעולם לא יעזוב את האדם.

ידו של הבורא תמיד מושטת לעברנו. גם אם במהלך הדורות עזבנו אותה, היא תמיד נשארת פתוחה, מצפה לנו. אנו רק צריכים לשוב ולאחוז בה.