פרשת ואתחנן: תקציר הפרשה וליקוטי רש"י

בתחילת הפרשה מסופר על תחנוניו של משה, אשר הרבה בתפילות לה' שיזכה להכנס לארץ המובטחת. ה' אומר לו שיפסיק בתפילותיו והוא יורשה רק להביט בה, לכן הוא אומר לו לעלות לראש ההר, ומשם יוכל לראות את כל הארץ. בנוסף, ה' מצווה אותו לחזק את יהושע להנהיג את העם, כי הוא זה שינחיל את הארץ לבני ישראל.

לאחר מכן, משה מזהיר את העם לשמור את מצוות ה' בכניסתם לארץ, ומחזקם בחשיבות שמירת התורה והמצוות: "למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ" (דברים ד, א). הוא מזכיר להם את החוטאים בעבודה זרה שנענשו, לעומת אלו שדבקו בה' ונשארו בחיים: "כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוקיך מקרבך" (דברים א, ג).

משה ממשיך בדבריו אל העם, ואומר להם כי שמירת המצוות זה הדבר שמייחד אותם כעם הנבחר: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים.." (דברים ד, ו), ומזהיר אותם שלא לשכוח את התורה והמצוות. הוא מספר להם על מעמד קבלת התורה בהר סיני, שם זכו ליחס מיוחד מהקב"ה: "וידבר ה' אליכם מתוך האש..." (דברים ד, יב), שם נעשתה הברית בין ה' לעם ישראל. אחר כל הדברים הללו, משה מזהיר את העם מללכת אחר עבודה זרה, שההולך אחריה צפוי לעונש.

משה מרמז לעם כי לעתיד לבוא ה' יגלה אותם בגלל מעשיהם הרעים, אך כאשר ישובו אל ה' ויבקשו אותו, הוא ישמע תפילתם ויגאל אותם מהגלות: "כי אל רחום ה' אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דברים ד,לא).

לאחר מכן משה מבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן. מטרתן של ערי המקלט היא לתת מחסה לרוצח בשוגג מפני גואל הדם.

בהמשך הפרשה משה מבאר לישראל את עשרת הדברות שנתן להם הקב"ה בהר סיני, ומחזק את העם במצות נוספות, שצווה לו הקב"ה לומר לישראל: מספר להם על יעוד שמירת המצוות, שהיא יראת ה': "למען תירא את ה' אלקיך..." (דברים ו', ב), על חיוב האמונה בה' ואהבתו בלבב שלם, על החיוב ללמוד תורה בכל זמן והנחלתה לדורות הבאים, על מצוות התפילין והמזוזה. בהמשך מזהירם על מעשיהם בארץ ישראל, שמרוב טוב שיהיה להם, הם עלולים לשכוח את ה': "השמר לך פן תשכח את ה'..." (דברים ו', יב).

בהמשך מסופר בפרשה על מצות השמדת האומות, והאיסור להתחתן עימם.

הפרשה מסיימת בכך שאנו צריכים לדעת שהקב"ה עושה דין צדק – משלם שכר לטובים, ומעניש לרשעים.

ליקוטי רש"י על הפרשה:

הקב"ה אינו כמלך בשר ודם

פרק ג', פסוק כד': "אֲדֹנָי יֱהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ"

רש"י: אשר מי אל וגו'. אינך דומה למלך בשר ודם שיש לו יועצין וסנקתדרין (קטיגורין), הממחין בידו כשרוצה לעשות חסד ולעבור על מדותיו, אתה אין מי ימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך.

מהו כור?

פרק ד', פסוק כ': " וְאֶתְכֶם לָקַח יְהוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה"

רש"י: כור. הוא כלי שמזקקים בו את הזהב.

פירוש: "אל קנא"

פרק ד', פסוק כד': " כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא"

רש"י: אל קנא. מקנא לנקום אנפרדמנ"ט בלע"ז (אייפער) מתחרה על רוגזו להפרע מעכו"ם.

'שפתי חכמים' מסביר: רצה לומר לא שנקרא קנא מפני שיש בו קנאה ח"ו שאין שם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא מפני שהוא מתחרה וקיצף להתפרע מעובדי עבודת אלילים וכיון שהנקמה אינה באה אלא מחמת הקנאה משום הכי כתיב אל קנא במקום אל נוקם.

קומתו של אדם הראשון

פרק ד', פסוק לב': "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ"

רש"י: ולמקצה השמים . וגם שאל לכל הברואים אשר מקצה אל קצה, זהו פשוטו. ומדרשו, מלמד על קומתו של אדם שהיתה מן הארץ עד השמים) חגיגה יב.) והוא השיעור עצמו אשר מקצה אל קצה.

מה קרה במתן תורה?

פרק ד', פסוק לה': "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"

רש"י: הראת.  כתרגומו אתחזיתא, כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת.

עבודה מיראה ועבודה מאהבה

פרק ו' פסוק ה': "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"

רש"י: ואהבת.  עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה, העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו, מניחו והולך לו (ספרי לב.) .

מדוע נקראו 'טוטפות'?

פרק ו' פסוק ח': "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ"

רש"י: והיו לטטפת בין עיניך . אלו תפילין שבראש, ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים.

כמה מזוזות צריך להשים?

פרק ו' פסוק ט': "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ"

רש"י: מזוזת ביתך.  מזזת כתיב, שאין צריך* אלא אחת.

*'שפתי חכמים' מסביר: ר"ל שאין צריך על פתח אחד שני מזוזות אבל לכל פתח שבבית צריך מזוזה אחת ולא כיש מפרשים דכוונת הכתוב הוא דפתח שאין לה אלא מזוזה בצד אחד מן הפתח חייב לקבוע מזוזה באותו פתח (מנחות דף לא).

מעלתם של ישראל

פרק ז' פסוק ז': "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים"

רש"י: לא מרבכם.  כפשוטו. ומדרשו, לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה, לפיכך חשקתי בכם.

כי אתם המעט.  הממעטין עצמכם, כגון אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז.), וכגון משה ואהרן שאמרו ונחנו מה (שמות טז, ח.) ,לא כנבוכדנצר שאמר אדמה לעליון )ישעיה יד, יד.), וסנחריב שאמר מי בכל אלהי הארצות ) שם לו, כ.), וחירם שאמר אני מושב אלהים ישבתי (יחזקאל כח, ב).

'רשע - וטוב לו', מדוע?

פרק ז' פסוק י': "וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ"

רש"י: ומשלם לשנאיו אל פניו. בחייו משלם לו גמולו הטוב, כדי להאבידו מן העולם הבא.