אברי גלעד: ״הטלוויזיה היא המנוע המרכזי בחורבן המין האנושי״

לאחר תקופה של שקט יחסי, משמיע אברי גלעד קול, הפעם בגרסה מאופקת ומתונה, מפגין אג'נדות שאינן אופייניות לאנשים שרגילים לחיות לפי לוח זמנים של רייטינג והנעה לפעולה בכל מחיר. בראיון שנתן גלעד לאפוק טיימס, הוא אומר בדיוק מה שהוא חושב על החורבן שגורמת הטלוויזיה לעם, וגורם להבין מדוע הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, לא ייפתר בדור הזה.

לגלעד יש הסבר ברור מאוד לשינוי שחל בו לאחר שנים רבות בטלוויזיה: "הייתי נער, הייתי פרוע וחסר אחריות. הייתי אנרכיסט גדול, שואף לחרב סדרי חברה, הולך על הקצה כל הזמן. זה מה שאתה עושה כשאתה צעיר – אתה רוצה לעשות לעצמך שם, להתפרנס, להיות מפורסם. היום אני לא במקום הזה. היום אני בא לכל עבודה שלי בחרדת קודש של אחריות. אחריות חברתית, אחריות הורית, אחריות – נגיד מילים מצחיקות – לגורל המין האנושי".

לדבריו, לטלוויזיה יש תפקיד מרכזי בעיצוב ההתנהגות של החברה, והיא אפילו משפיעה על אי פתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. "טלוויזיה היא המנוע המרכזי בחורבן המין האנושי. היא הסחת הדעת הגדולה ביותר היום. היא יצרה את הסחת הדעת שמאפשרת לעולם להיחרב, ולאנשים בינתיים לראות ריאליטי. אנשים יכולים לא לטפל בחייהם, לא לטפל בחיי קהילתם, לא לטפל בחיי מדינתם, כי יש כל הזמן הסחת דעת. הסחה שמתרחשת בזמן הפנוי שיש לך, שפעם היית מקדיש אותו לזולת, לקהילה. פעם היית מייצר את פרנסתך, אופה את הלחם, שוחט את הבקר, רועה את הצאן, ובשאר הזמן הפנוי היית מתקשר. הטלוויזיה יצרה אופציה שבה במקום לתקשר, אתה צורך. אתה משעבד את התודעה שלך לתכנים שמישהו נותן לך כדי להרדים אותך, כדי שלא תטפל בנושאים החשובים. הטלוויזיה היא מכשיר הדיכוי הגדול ביותר בעולם. היא מדכאת את התודעה של האדם, ואנחנו רואים שבזמנים שבהם ראוי שהאדם יתקומם יותר, כך הוא מכור יותר. מי שמכור יותר הם האנשים שבעצם היו צריכים להיות בראש ההולכים עם הלפידים ברחובות. באמת. החלשים ביותר, שהם הרבים ביותר, הם המכורים ביותר, כדי שהם לא ישימו לב למצבם. כדי שהם יחיו את חייהם דרך חייהם של אנשים אחרים. זה מה שקורה בעצם. הטלוויזיה מאפשרת לאנשים ׳לשדרג׳ במירכאות כפולות את חייהם דרך זה שהם חיים את חייהם של אחרים במה שנקרא ריאליטי, ולחשוב שיש להם חיים כאשר אין להם חיים".

ריאליטי מעניק תחושה מזויפת של החיים

"הוא לא רק נותן תחושה מזויפת של החיים, אלא גם מאפשר לאנשים לחשוב שהחיים שיש להם טובים יותר מהחיים של אחרים", אומר גלעד. "כי אחרים מתבזים כל כך בטלוויזיה, ואני לפחות חי את חיי הקטנים, לפחות אני לא מתבזה בפומבי. הרוע לא התחיל בריאליטי. לפני הריאליטי היו דברים אחרים. היו שעשועונים, היו כל מיני דברים. בחלקם הייתי שותף מרכזי, שלא לומר שחקן המפתח".

לדברי גלעד, הבעיה בצפייה בתוכן, היא לא רק הז'אנר, אלא המקום הנפשי שאליו הוא גורם לנו כבני אדם להגיע אליו. אם אתה צופה בתוכן שנותן לך השראה, או מוציא ממך דברים טובים, זה אולי פחות נורא, אבל מה אפשר לעשות שיש אנשים שהצפייה מוציאה מהם תכונות לא חיוביות וגורמת להם להתחבר לתדר שמשודר אליהם מהמסך? "מה הטלוויזיה משדרת, הוא התדר שמתפשט חברה", מסביר גלעד. "זה הכול תדרים, אז כשאתה משדר תדר מסוים, תדר של דחייה, תדר של שיפוטיות, תדר של בצע כסף – זה התדר שאתה מפיץ. וכשאתה משדר תדר של חמלה, וזה לא משנה באיזה פורמט, ותדר של קבלת האחר, אתה מפיץ משהו שונה".

בדבריו הזכיר גלעד, תוכנית טלוויזיה בה משתתפות בחורות נטולות השכלה בסיסית, ומשודרת בפריים טיים. "מהללים את התדר של מישהו ש׳לא יודע כלום, לא מצטיין בכלום חוץ מ'לעוף על עצמו׳. אין שום תמריץ להצטיין, למצוא בעצמך את הטוב, להעשיר את עצמך, לעשות משהו עם עצמך. כלום. זה בסדר – כמה שתהיה יותר טמבל, זה יהיה בסדר. זה תדר שמתפשט ומשנה חברה. וכשחברה משתנה לכיוון כזה, איך תפיץ מסרים כמו שימור משאבים, מחזור, חיסכון, שדרוג. איך? עם אילו מודעויות אתה עובד בכלל? כשאתה בא עם מסרים כאלה לנוער היום, הם אומרים לך 'אתה חופר', ׳אני לא צריך את זה׳, 'תן לי לעשות חחח, פחח, לייק, ואני בסדר׳".