ישראל אומרת לאויביה: לא עוד

1. הטור הזה יורד לדפוס לפני תשעה באב. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, בית המקדש עדיין לא נבנה. אבל לכו תדעו מה יקרה עד ש'בשבע' יגיע אליכם, כי בכל מה שנוגע לשנאת חינם ויחסים שבין אדם לחברו – סיבת חורבן הבית השני ואי בנייתו – אנחנו באמת משתפרים ועושים כברת דרך משמעותית. נדמה שהיום בעל הסעודה היה שולח לבר קמצא חבילות עם ממתקים ופינוקים וציורים של ילדי הגן, וגם מארגן משלחות שיבואו לבקר אותו ולעודד אותו, עד שבר קמצא היה מודה לכולם ומודיע שהוא לא יכול יותר עם החיבוק הזה.

2. אנחנו חייבים ניסים עגולים. אני לא יודע למה זה ככה. אולי בגלל הזיכרון של הניסים המכוננים ההם, במצרים. כנראה שמאז הכניסה הקרקעית של הקב"ה בפרעה קשה לנו לרדת מהסטנדרט הגבוה. כל נס חייב להיות הירואי, עם התחלה, אמצע ובעיקר פאנץ' מהדהד. פחות ממטה שנהפך לנחש לא עושה לנו את זה.

וחבל. כי סף הריגוש הגבוה גורם לנו לשני דברים לא טובים. קודם כול, אנחנו לא שמים לב למופתים היומיומיים. ואני לא מדבר עכשיו על הפלא שאדם קם בבוקר והוא נושם וחי והולך. בסדר, מזה אולי באמת קשה להתרגש, אבל שימו לב כמה ניסים "פשוטים" מלווים אותנו בימים אלה, בעורף ובחזית. כל זה לא מספיק, כאמור, ואנחנו חייבים להמציא – וזה כבר החטא השני – או להעביר, סיפורים ומעשיות על כוח צה"ל שנכנס למסגד וגילה שם חוליית מחבלים שיוצאת מתוך מנהרה ומתקרבת אל לוחמינו בדממה!!! ואז אחד המחבלים שומע את קריאת החיילים "עשירי למניין", פותח באש לעבר חבריו לחוליה, הורג את כולם!!!!! מניח את נשקו ובעיניים דומעות אומר לחיילים שהוא רוצה להשלים להם מניין כי המילה "צענטר" הזכירה לו שהוא בן לאם יהודייה שהתחתנה עם תושב עזה. כן, הוא-הוא אחמד בן שרה. תעבירו דחוף!!!!!!

המשותף לכל ההודעות האלה הוא שאתה כבר לא יודע אם הן אמיתיות (כלומר, מומצאות), או פרודיה על אותן הודעות. ושוב, מבחינתי הרישא של הסיפור מספיקה כדי לגרום לי להתפעל: כוח צה"ל נכנס לעזה, גילה שם חוליית מחבלים, נלחם בגבורה וחזר בשלום. וואו. איזו סייעתא דשמיא. מי שגמלם כל טוב, הוא יגמלם ויגמלנו כל טוב סלה.

לכן כשבסוף השבוע, מיד אחרי החטיפה ברפיח, התחילו להגיע האסמסים האם יש לי דרך לבדוק אם נכונה השמועה שהחייל החטוף הדר גולדין הוא אחיין של שר הביטחון, גיחכתי. עניתי לכולם בזלזול: "כן, ברור. וגם רוני דניאל הוא נכד של הבבא סאלי שנגלה אליו בחלום ואמר לו שאם ידליק מאתיים נרות נשמה בכל דיווח שלו בערוץ 2 – וכמובן גם יעביר את ההודעה הלאה – אמנון אברמוביץ' יודה בשידור חי שההתנתקות הייתה טעות".

הסוף ידוע. התברר שהם אכן קרובים. לא אחיין, גם לא קרבה ראשונה, אבל בכל זאת, סבא של בוגי וסבתא רבתא של הדר גולדין היו אחים. שר הביטחון אפילו אמר שהכיר את הדר מיום היוולדו. מה לעשות, לפעמים רב סרן שמועתי הוא באמת קרוב של הרמטכ"ל.

ועכשיו רק צריך לחכות להתגשמות הנס הגלוי שאברמוביץ' יודה כבר בכישלון ההתנתקות.

3. בלי שהרגשנו קרה כאן משהו היסטורי. לא, אני לא מדבר רק על האחדות, ועל הערבות ההדדית, ועל הציונות של הנוער הישראלי שמתברר שלא פסה מן העולם, ועל גלי ההתנדבות שמחממים את הלב (מישהו אמר לי שעם ישראל מקיים בימים אלה, סעיף אחרי סעיף, את כל המשנה המפורשת: גמילות חסדים, השכמת בית המדרש שחרית וערבית, הכנסת אורחים, ביקור חולים, לווית המת...).

אני מתכוון למשהו אחר. לא מדברים על זה כי קצת לא נעים להיכנס לפרטים, אבל שתי משפחות ישראליות קבעו תעריף חדש לגמרי שישראל תציג מעתה למזרח התיכון. משפחת שאול מפוריה ומשפחת גולדין מכפר סבא קיבלו מיידית את החלטת הרב הצבאי הראשי רפי פרץ (שאני לא רוצה לדמיין אפילו איזה חודש קשה עובר עליו) – שבניהן אינם בחיים. הן לא יצאו נגד המערכת ולא אמרו שהן לא מאבדות תקווה ומבחינתן הבן עדיין חי, אלא הרכינו ראש מול המציאות המרה והחלו לשבת שבעה. איזה ניסיון קשה, לא רק לאבד בן אלא להחליט במודע לאבד תקווה. נדמה לי שמדינה שלמה הסתכלה על האיפוק הזה ואמרה תודה. אחרי שהשוטר ברוך מזרחי נרצח בערב פסח על ידי מחבל משוחרר מעסקת שליט, אפשר לתאר כמה אזרחים חפים מפשע הצילו שתי המשפחות בכך שלא דחפו את המערכת לעסקאות מסוכנות דומות תמורות חלקי גופות.

כשמדברים על "חייל חטוף", כולם נזכרים בגלעד שליט. אבל המחירון המפוקפק לא החל בעסקת שליט אלא הרבה קודם. תמורת שלוש הגופות של חטופי הר דב (עדי אביטן, בני אברהם ועומר סוואד) שהוחזרו יחד עם האזרח החי אלחנן טננבוים, שילמה ישראל מחיר יקר ושחררה מחבלים רבים, ביניהם דיראני ועובייד. בהמשך, תמורת גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב, שוב שילמה ישראל מחיר כבד, שכלל גם את שחרור המחבל סמיר קונטאר. זה קרה בתום קמפיין רגשי ממושך ואחרי שאשתו של אודי, קרנית גולדווסר, ריגשה כמעט כל ישראלי ברצון "להחזיר אותו הביתה". למרות שהיה ברור לצבא שהחיילים אינם בין החיים, עם שלם, וממילא גם משא ומתן שלם, התנהל בתודעה שצריך להחזיר את הבנים הביתה בכל מחיר.

בלי להגיד זאת בקול רם, ישראל בעצם אמרה השבוע לאויביה ובעיקר לעצמה: לא עוד.

4. הנה רש"י שלא שמתי לב אליו 38 שנים, עד לשבת האחרונה. כנראה הייתי צריך את אווירת 'צוק איתן' ברקע כדי לתת את הדעת לכפילות הזאת שיש באופי הלאומי שלנו. בפרשת דברים מופיעים כמעט ברצף שני פירושים של רש"י שהם סותרים ומפליאים ורלוונטיים.

משה רבנו, כזכור, נואם מול בני ישראל ומספר כמה קשה לשאת לבד את כל הטורח הזה של ההנהגה. רש"י מסביר מהו המשא הזה שהיה כה כבד על כתפיו של משה: "מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת – אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו? איחר לצאת – אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות".

מדהים. רש"י כותב בלי להתבלבל שאבות אבותינו, דור ניסי המדבר (אלה שבאמת יכלו להעביר הודעת ווטסאפ בסגנון: "סיפור מטורף הותר לפרסום עכשיו!!! חובה לשתף על מנת להעצים את הנס!!! אתמול פרעה פתח את התנור שלו, יצאה משם צפרדע ענקית, הוא היכה אותה ויצאו ממנה אלפי צפרדעים! להעביר. לא לשבור!!!!!!!!!!!"), הדור הזה היה אפיקורס. ומהי אפיקורסיות? אנשים שמסתכלים על המנהיג שהוביל אותם בכל המהלך המופלא הזה, מעבדות לחירות, ובודקים את הלו"ז שלו. אם הקדים לצאת מביתו – הם מיד אמרו שיש לו בעיות בשלום בית והוא פשוט בורח מאשתו שזורקת נעליים על העובדות שלה. ואם איחר לצאת - הם סיפרו לעצמם שהוא מתעכב כי הוא יושב ומתכנן עליהם מזימות ותוכניות רעות. איזה עם. לא יאומן.

אבל שלושה פסוקים אחר כך משה מדבר על שרי האלפים והמאות שנבחרו כדי להנהיג את עם ישראל. ושם רש"י כותב אחרת לגמרי, ומסביר בפירושו איך משה ממנה את ראשי השבטים האלה: "משכתים בדברים: אשריכם, על מי באתם להתמנות? על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנקראו אחים ורעים, חלק ונחלה, וכל לשון חיבה". כלומר, כשמשה קורא לראשי השבטים להתמנות לתפקידם, הוא מסביר להם איזו זכות זו להנהיג את בני אברהם, יצחק ויעקב, שמכונים בכל לשון של חיבה.

אז לא הבנתי, אנחנו אפיקורסים או אחים ורעים? אנחנו ציניקנים שמבקרים את גדול הנביאים גם כשהוא מקדים וגם כשהוא מאחר, או בנים קדושים לשלושת האבות?

5. "לפתע, תוך כדי הספד לשני חבריו, אחיקם עמיחי ודוד רובין, החיילים שנרצחו ביום שישי בפיגוע ליד חברון, דיבר בניה שראל בבכי חנוק על פערי התרבות בינו וחבריו המתנחלים מקריית ארבע, לבין מה שהגדיר כ'מדינת השפלה'". כך מתחילה כתבה שפרסם לפני שבע שנים העיתונאי נדב שרגאי בעיתון 'הארץ', תחת הכותרת "החיילים ממשפחות האצולה של ההתנחלויות נהרגו בטיול".

מכל ההספדים של הרבנים והדוברים החשובים בהלוויה ההיא של שני המטיילים הצעירים שנרצחו בנחל תלם, בחר שרגאי להתמקד דווקא בהספד שנשא שם בחור צעיר, חברם לישיבת מקור חיים, בשם בניה שראל: "'מחר בבוקר', אמר שראל לאלפים שהצטופפו בקריית ארבע, 'מדינה שלמה שגרה בשפלה תתעורר ותתעניין בכמה סנטימטרים צמח השיער של נינט. כל הג'ובניקים וכל המשתמטים עוד לא קמו משנתם בשעות שאתם הספקתם לעשות מסע, לטייל, להילחם ולמות'".

שרגאי מתאר באותה כתבה מ‑2007 את ההבדלים הנוקבים בין "מדינת תל אביב" לבין "הרוח האחרת" שנישבה בהלוויה, וממשיך ומצטט מפיו של בניה שראל שאמר שם: "זאת לא סתם לוויה, ולא עוד סתם אנשים. הם מיתוסים. הפסקנו להאמין במיתוסים וגיבורים, אבל אחיקם ודוד היו כאלה".

במוצאי שבת שעברה, ליוו יותר מעשרת אלפים איש את בניה שראל הי"ד למנוחות בבית העלמין בחברון לאחר שנפל בקרב הקשה מול מחבלי המנהרה ברפיח. לפני כמה שבועות נפגע מרסיסים בהתקלות עם מחבלים, היה אמור לעבור ניתוח, אבל מיהר לשוב ללחימה בעזה למרות הפציעה, ולמרות החתונה הקרבה.

בניה, הפכת אתה עצמך למיתוס. אבל הפעם מדינה שלמה שגרה בשפלה לא הפסיקה לדבר עליך ועל חבריך, ועל מיליוני ישראלים בטווח טילים, ועל משמעות הקיום שלנו כאן. גם אם נינט תחליף תספורת חמש פעמים, זה לא יעניין עכשיו אף אחד. אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, אחים ורעים.

השאלה היא רק מה יהיה ביום שאחרי המלחמה.

בלי שלושים אלף איש איתם, הגיעו עם תום השבעה, הוריו של החייל הבודד, מקס שטיינברג הי"ד, לכותל המערבי. מקס סיפר להם ששם הייתה ההשבעה שלו, אבל הם לא ביקרו שם מעולם. בתמונה: סטיוארט שטיינברג, בכיפת גולני.

(צילום סלולרי: ידידיה מאיר)