אכילה נבונה בימי החופש הגדול

חופשת הקיץ היא כר פורה לנשנושים חסרי מתכונת. אווירת החופש מפלסת לעצמה דרך גם אל נושא התזונה ומחוללת שם שמות. למרות הרצון לאכול כראוי, ולמרות כל המודעות ההולכת וגוברת בנושא התזונה, למרות כל זאת – מאיימת החופשה לנגוס בכל ההרגלים הטובים בתזונה היומיומית ולכלות את השאיפות בנושא זה.

דפוס פיצויים

במקום לומר "אין לי מה לעשות" אומרים "אין לי מה לאכול". במקום להגיד "נגמר לי אל מי לדבר", אומרים "נגמר לי מה לאכול". במקום לחפש עניין ואתגר וסיפוק, מחפשים ממתק וחטיף ונשנוש.

הדפוס הזה שבו הופכים את האכילה לפיצוי על חוסר סיפוק ועניין, הוא דפוס הרסני. הוא מרגיל את המערכת להסות את הקולות הפנימיים של החיפוש אחר סיפוק. הדפוס הזה מדרבן תופעות בלתי רצויות, כגון השמנת יתר ואכילה בלתי מבוקרת.

בזמן מבצע 'עופרת יצוקה' נשמעו אזעקות רבות באשדוד. רחל, אם לישראל, עודדה אותו לקחת ממתק לאחר כל אזעקה. היא שמעה את הרעיון משכנתה, אם לילדים קטנים. השכנה החביאה בממ"ד חבילת עדשים וחלקה בכל פעם. רחל שכללה את הרעיון והרשתה לישראל שלה לקנות טילון לאחר כל אזעקה. הרי ישראל ילד גדול, ועדשים לא יספקו אותו. תקופת האזעקות חלפה בשלום תודה לקל, וישראל זכר אותה בצורה חיובית. משום מה, התקשתה רחל להבין את הקשר בין הטילונים האלו להשמנת היתר שהחלה לעטוף את בנה בשכבות שכבות של שומן מיותר. אמנם לא היו אלו הטילונים בעצמם, וגם לא חוסר הפעילות שבזמן המבצע בעצמו. היה זה ההרגל. ישראל למד שנשנוש הוא דרך להירגע. אכילה היא בריחה בזמן של התמודדות. ממתקים הם כאילו 'פתרון' לבעיה.

אלא שהם יצרו בעיה בפני עצמה.

ישראל למד שאחרי כל כשלון  - אוכלים. עם כל שעמום – אוכלים. בכל שעה של אי נעימות – אוכלים. האוכל הפך להיות פיצוי, ובגיל כה סהרורי ותוהה כגיל ההתבגרות, הפך ההרגל הזה לטבע שני. והטבע השני הזה הביא עמו במתנה הרבה הרבה קלוריות.

כעת, במבצע הזה, מבצע 'צוק איתן' ישראל הוא כבר בחור ישיבה. כל הישיבה שלו גלתה אל ירושלים, ושם מתקיימים הלימודים כמעט כסדרם. אימא של ישראל מקשיבה לו בטלפון ומעודדת אותו לאזור כוחות על ידי הליכה קצרה מסביב לבנין השייבה. בערב, שכהוא צריך אוורור קל, עדיף שישרוף קלוריות ולא יצבור אותן. היא ממליצה לאימהות אחרות שלא להטביע בטעות את ההרגל הזה. "ממתקים לא מרגיעים באמת, הם בסך הכול מהווים אשליה וגובים מחיר עקבי".

גיל ההתבגרות הנו גיל רגיש במיוחד שבו מעצבים דפוס התנהגות והרגלים שונים. כמו בכל מיני תחומי חיים, כך גם בתחום האכילה. הורים אכפתיים עוקבים בערנות אחר הרגלי התזונה של ילדיהם המתבגרים ומשתדלים להיות שם בשבילם על מנת לכוון ולנווט את הדרך שבין הרצוי למצוי ולאפשרי. 

אל תבכה, קח ממתק

ילדים רבים נחשפים למשוואה הכוזבת הזאת. המשוואה המוטעית שבאה עם טענה מופרכת ובלתי אמינה: תאכל – תירגע.

זה לא נכון, רבותי, זה לא נכון.

אצלנו זה לא נכון, אז למה אצל הילדים זה יהיה נכון?

כל המבוגרים יודעים שממתק אינו פותר בעיה ולא מרפא שום פצע.

אז למה הם מציעים את זה בתור תרופת פלא לצעירים?

אמנם יש לנו פיתוי, כמבוגרים, להרגיע בצורה מקומית כל כאב ולהחליק כל בעיה אל מתחת לשטיח. ואכן זו דוגמא הולמת. ממתק אינו פותר בעיה חברתית וגם לא מספק חום, אהבה ומסירות.

אז למה?

למה יש אימהות שמחלקות אחרי כל אזעקה – ממתק?

למה כאשר בוכה שמוליק שחבר פגע בו נותנים לו קובית שוקולד?

למה כאשר מתלוננת חווי שאף אחד לא אוהב אותה, נותנים לה סוכריה ענקית?

בואו נמשוך את ידינו מן האשליה הזאת, על מנת שלא להעביר אותה לדורות הבאים.

אבל בכל זאת, כולנו מבחינים בחיוך המיידי שעולה על פני הילד כאשר הוא מקבל ממתק. אז מה? זה ממש גרוע? האומנם אין בזה כל אפקט של שמחה והנאה?

בואו לא נגזים. נבדוק את הסוגיה לעומקה בהתבוננות מפוכחת ומקיפה, ונוודא מה פה נכון ומה לא נכון.

אנשים רעבים אינם יעילים

יחיאל, מנהל מערכות תקשורת בחברה מסועפת. הוא ישב באסיפה מורכבת עם שנים מעובדיו הבכירים והם דנו בסוגיה מורכבת מאוד. היה צורך לשנות את התנהלות החברה בנקודה משמעותית מאוד ורבת השלכות. האסיפה החלה ברגל שמאל, ממש אסיפה כושלת. דיונים חסרי תוחלת, הטחות והאשמות וחוסר התקדמות מוחלט.

בהבזק של רגע הבין יחיאל כי חייבים לקחת פיקוד. הרוח באסיפה חייבת להשתנות. אי אפשר להמשיך את ההתנהלות בצורה הזאת. הוא קלט שאם תימשך האסיפה הזאת אפילו שעות על גבי שעות, לא תהיה בה תועלת. הם יכולים לכלות את הזמן לריק, בלי שתהיה כאן התקדמות משמעותית.

הוא יצא מחדר האסיפות אל חדרו הפרטי, וביצע שיחת טלפון. כאשר חזר המשיך לפטפט עם העובדים בנושאים שאינם קשורים כלל לנושא הנידון. האווירה השתפרה, המתח ירד, אך העובדים בסתר לבם התפלאו. מה קרה לו? פתאום לא חשוב לו לקדם עניינים? לא אכפת לו שהזמן מתבזבז? אבל הם ראו בחוש שלא אכפת לו. פתאום הפך המנהל היעיל והלחוץ לנינוח וכאילו ממש חסר עניין בעבודה.

צלצול ארוך נשמע מכיוון הדלת. מישהו רץ לפתוח וגילה את רעיונו של המנהל, בצורת חבילות מהבילות. שליח ממסעדה סמוכה ניצב בדלת והביא עמו חבילות של מזון ארוז, חם, טרי ומזמין.

שלוש מנות ריחניות הוגשו לשולחן וכולם פשוט אכלו.

למרבה הפלא ניתן היה לראות את השינוי עין בעין. בתוך שעה התגבשה לה אסיפה יעילה ומוצלחת, פוריה ומרוכזת. יחיאל המנהל החכם צפה זאת. הוא הבין כי האסיפה לא תועיל כל עוד יושבים אתו אנשים רעבים ומותשים. אוכל משביע הפך את אנשיו לברי תועלת ובר שיחה.

סיפרה לי מנהלת בית ספר כי בשעה שהיא אוספת מורות לאסיפות בערב, גם היא מקפידה על כיבוד הולם. "לא בגלל שהמורות כל כך אוהבות אוכל, אלא בגלל שאני מודעת לצורת החיים שלהן. הן באות מן הבית, מיד לאחר השכבת הקטנים ולא מספיקות לאכול שום דבר. אם אני רוצה אותן מרוכזות אני צריכה אותן שבעות".

פשוט ככה. אנשים רעבים אינם יעילים. אנשים רעבים אינם ממצים את הפוטנציאל שלהם, כך שגם מנהלים שעורכים שיקולי יעילות ולא פינוק מגיעים למסקנה הזאת.

בעסקים רבים מקפידים על הפסקת אוכל לעובדים מסיבה אנוכית. אין זה מעיד על כבוד שהם מעניקים לעובדים, לא על אכפתיות וגם לא על נאמנות לחוקי ההסתדרות. הסיבה הבסיסית מפתיעה בפשטותה: עובדים רעבים הנם עובדים בלתי יעילים. עובדים רעבים הם עצבניים, הם קצרי רוח, הם ממש פחות מוכשרים.

אבל זה לא רק זה. גם בהזדמנויות שבהן המבוגרים אינם רעבים, הם יכולים לחוש צורך במשהו מתוק. זה לא רק עניין של ילדים, ולא רק של רעב ממשי לאחר דילוג ארוחה.

גם מבוגרים מרגישים לפעמים איך מצב הרוח משתפר עם אכילת משהו מתוק. גם מבוגרים שכלתניים וריאליים יודו באמת הזאת, כי מנת אוכל יכולה להיות ההבדל בין שעת ערפול חושים וחוסר ריכוז להתמקדות יעילה במשימה.

איך זה קרה?

במבחני בגרות ניתן לראות את חפיסות השוקולד תופסות לעצמן מקום של כבוד, כאילו יש בהן איזו סגולה פלאית להצלחה. גם לפני ראיון עבודה ראיתי גברת אחת שמנשנשת שוקולד. היא טענה שזה ממריץ לה את הדם ועוזר לה להיות רעננה יותר. האומנם זה הגיוני? האם יש לכך הסבר מדעי מתקבל על הדעת, או שמא זה רק פיתוי רגעי?

מגיל צעיר לומדים ילדים לזהות את השוקולד - הטעם, המרקם הייחודי הנמס בפה והתחושה שמתעוררת לאחר קוביית שוקולד. אז מה יש בו שגורם לנו לרגשות עזים כל כך והאם באמת בריא לאכול שוקולד?

מיטל עזר, תזונאית קלינית ויועצת לחברת התזונה הבינלאומית, הרבלייף, מתחקה אחר סודו של השוקולד, מתארת את משמעותו והשפעתו על המערכת.

שוקולד הנו ממתק העשוי מפולי קקאו ולמעשה זרעי עץ ה"קקאו תיאו ברומה". לפולי הקקאו טעם חזק ומריר, ועל מנת לייצר מהם את הממתק האהוב עוברים הפולים תהליך ארוך. תחילה עוברים תסיסה, לאחר מכן קלייה וטחינה, אשר מהם מקבלים מוצקי קקאו וחמאת קקאו. בשלב זה ניתן לשלב סוכר ו/או מוצרי חלב לקבלת השוקולד בטעם הרצוי. השלב הסופי נקרא טימפרור - חימום וקירור השוקולד עד התגבשות השוקולד למרקם המתאים.

האם כל השוקולדים זהים? ברור שלא! כל מי שפותח בונבוניירה יכול להגיד שלכל אחד טעם שונה ומיוחד.

שוקולד מריר – מכיל מוצקי קקאו, חמאת קקאו וסוכר. ככל שאחוזי הקקאו גבוהים יותר כך נחשב איכותי יותר.

שוקולד חלב – מכיל מוצקי קקאו, חמאת קקאו, סוכר ואבקת חלב. אבקת החלב מעניקה לו את הצבע והטעם הייחודי. הוא נמס בקלות בפה הודות לטמפרטורת ההתכה הנמוכה יותר משאר סוגי השוקולד.

שוקולד לבן – מכיל חמאת קקאו, סוכר ואבקת חלב. לרוב אינו מכיל מוצקי קקאו ולכן יש הטוענים כי לא מדובר כלל על שוקולד.

אז למה אנחנו נהנים כל כך מאכילת שוקולד?

ההנאה והרוגע שמלווה אכילת חטיף שוקולד או סופלה שוקולד חם הנה השפעה ייחודית לשוקולד. מעבר לכמות הסוכר, קיימים במוצקי הקקאו חומרים פעילים בעלי השפעה פיזיולוגית על הגוף.

ראשית מכיל השוקולד קפאין ותיאוברומין אשר מעוררים את מערכת העצבים המרכזית. כמו כן, יש כמויות קטנות של אנאנדמיד אשר תורם לתחושת רוגע ואופוריה.

בנוסף, אכילת שוקולד גורמת לשחרור מוליכים עצביים במוח הנקראים דופאמין, סרוטונין ופנילאתילאמין אשר משפיעים על הרגשות שלנו. עלייה ברמות הדופאמין במוח קשורה למעגל הגורם לתחושת אופוריה ורצון לאכול עוד ועוד שוקולד. עלייה ברמות הסרוטונין תורמת לתחושת רוגע ופנילאתילאמין משפיע על מצב הרוח. אומנם ההשפעה הטובה של שוקולד על מצב הרוח הנה זמנית וקצרה, אך אין ספק שהיא קיימת ויש שיגידו ממכרת.

שוקולד ובריאות,האומנם?

לשוקולד, או נכון יותר לקקאו, יש גם יתרונות בריאותיים, ומעת לעת מתפרסמים מחקרים המעידים על היתרון הבריאותי באכילת שוקולד. זהו נתון מעודד לכל אוהבי השוקולד, אך חשוב לציין כי היתרונות הבריאותיים קשורים לשוקולד מריר ובכמות קטנה.

היתרונות הבריאותיים נובעים מנוכחות הפלאבנואידים בקקאו. אלו הם נוגדי חמצון המגנים מפני רדיקלים חופשיים (מולקולה אשר חסר לה אלקטרון ומנסה "לגנוב" אותו ממבנים ומולקולות אחרות בגוף, ותוך כדי כך גורמת לנזקים ולתגובת שרשרת היוצרת עוד רדיקלים חופשיים).

יש מחקרים המציגים כי אכילת שוקולד יכולה לתרום לבריאות הלב על ידי מניעת טרשת עורקים (הצטברות רובד שומני על דפנות העורקים), ירידה בלחץ הדם, הורדה בסיכון לקרישי דם וירידה בסימני דלקת. כמו כן יש מחקרים המעידים על שיפור ברמות הסוכר והעמידות לאינסולין.

למרות המחקרים המעודדים הללו, אין המלצה להגביר את צריכת השוקולד כחלק מתזונה נכונה, וחשוב לזכור כי שוקולד מכיל כמויות גדולות של סוכר ושומן ובחבילת שוקולד יש כ-500 קלוריות. לכן ההמלצה לצרוך שוקולד במתינות.  

הבה ניזהר מטשטוש התחומים בין אוכל לממתקים. רוצים להעניק לילדים ממתקים? אדרבא, עשו זאת, אבל לא כתחליף לאוכל. בפרט בחופשת הקיץ, כאשר כולנו עמוסים (מרוב שלא עושים כלום) ובמיוחד שבין הזמנים הזה (שכולם במתח גדול ונוקב) ולאף אחד אין זמן (כי בעצם זה 'כאילו' חופש) וכולנו מחפשים מה לעשות (אף שהרבה מחפשים דווקא את החופש הזה שעושים בו כלום). לא תמיד יש סבלנות להכין סנדוויצ'ים ולמלא כריכים. לא תמיד יש כוח וזמן לחתוך פרות וירקות. הרבה עקרות בית נעצרו אחרי אזעקה, או אבדו את הקצב משמועה לא טובה. הן מרגישות (ובצדק רב) כי נגמר להן הכוח, אלא שבוותרנות הקולינרית הזאת אנחנו לא מצליחים לגייס עוד כוח. נכון, שהרבה יותר קל וזמין לקחת חטיפים שנאכלים בכיף ובמרץ, לקנות טוסטים מוכנים או באגטים או לחם שום עתיר שומנים. אבל כאן מתחיל הבלבול. נותנים לילדים לשבוע מדברים כאלו ומרגילים אותם לצרוך כל מיני דברים שהגוף שלנו לא יודע איך לפרק אותם. זה חבל, זה כואב, וזה קשה מאוד לתיקון. בחופשות פתאום מתוודעים לכל הג'אנק פוד, וכאשר זה בא במקום ארוחות מזינות ומסודרות, זה באמת מהווה נזק. דווקא בימים כאלו תובעניים בהם אנו זקוקים לכוחות וחיזוק מבית ומחוץ, כדאי לנו להתנהל במחשבה תחילה.

גם כאשר מאפשרים לילדים לאכול דברים טעימים ומגרים, רצוי לעשות זאת אחרי האוכל. להקפיד על ארוחה מזינה ובסיסית, לאחריה תהיה הצריכה של המזון המהיר הרבה יותר מתונה ומבוקרת. הולכים ליריד? מתכננים לקנות אוכל? תנו לילדים קודם לחמנייה טובה, או קצת ירקות חתוכים. ההבדל הוא עצום. שלא יבואו לכל המטוגן, השמנוני והמתועש על קיבה ריקה. שלא יחייבו את הגוף שלהם לשבוע ממלאי כה הרסני ומזיק.

רוצים חופש? הרי פניה לעקרות בית חרוצות. הכינו מלאי של מרק והקפיאו, הכינו מנות עיקריות ושמרו לימי החופשה האלו. אל תתנו לעצמכם להתבסס על מזון מהיר, כי המחיר (לא רק זה הכלכלי) הנו מחיר גבוה בהחלט. בואו נהיה זהירים, כי בנפשנו הדבר.

מי אמר שבצימרים אוכלים יום יום פיצה? מי קבע שבבתי מלון צריכים לאכול כמה שיותר גלידה? מי החליט שכאשר נוסעים לחופשה אי אפשר לקנות ירקות טריים ופרות מרעננים? חברה ספרה לי שפעם חשבה שפרות זה דבר יקר מאוד, עד שהיא שמה לב כי טילון למשל, או חטיף, עולים הרבה יותר. ומה שבעיקר יקר זה הערך המוסף ההרסני שמתלווה לכל הסיפור הזה. הערך הקלורי והערך הבריאותי שהם סיפור בפני עצמו. לא עדיף לקנות אבטיח וסכין בשביל לחלק בפארק, מאשר קרטיבים וגלידות וכוסות של ברד?

למה חייבים לאכול צ'יפסים מטוגנים, אם אפשר גם לפתוח קופסא מלאה בירקות חתוכים. דווקא בחיק הטבע כאשר התיאבון מתחיל לפעם, כדאי לנצל את האפקט ולהציע אוכל בריא וטוב. אוכל שלא יכביד על מערכת העיכול ויאפשר המשך יום נעים ושלו. דווקא אז עטים גם הילדים הקטנים על פלחי תפוחים או על כריך בריא. למה להציע להם חטיפים עתירי חומרים מיותרים? החוויה גדולה מספיק, אין צורך לאפוף אותה במיני נשנושים מתובלים.

לאכול קודם כל משהו טוב

ארבע המילים שבכותרת הן פטנט מצוין. האפשור לנשנש אחרי האוכל הוא אפשור ממתן ומאזן שמומלץ במקרים רבים. הוא מונע קונפליקט וחוסך מאתנו את הצורך להיחלץ ולסרב בתוקף. אנחנו לא מתעמתים, רק דוחים את הקץ ובכך מאפשרים לשיקול הדעת להיות מושכל יותר.

אז אם הנער או הנערה אורזים לעצמם ג'אנק פוד וחושבים שבזה נעוצה ההנאה, בדקו אם הם פנויים לשמוע הסברים שכלתניים בנושא. אם לא – יתכן שהם פשוט רעבים. בשעת רעב כל המערכת משתבשת. גם המבוגרים מתקשים לערוך קניה נבונה בשעת רעב. מסיבה זו רווחת ההמלצה לא לצאת לקנית מזון בשעה שאנו רעבים.

אז אם הם ממש לא מרוכזים בשביל הסברים, הציעו להם רק עצה אחת – לאכול קודם משהו טוב. רגע אחרי שאוכלים ארוחה סבירה, התמונה משתנה ומקבלת פרופורציה. אז שיהיה לכם בתאבון וגם בבריאות ובשלווה ככל האפשר.