מה בין ט"ו באב ליום כיפור?

בעקבות קביעת חז"ל, שאמרו כי: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים", אי אפשר שלא לתהות מה הייתה כוונתם? מדוע נחשב ט"ו באב ליום שמח שבו ראוי להרבות בצורות שונות המביאות לשמחה וקורת רוח – כמו ריקוד, שירה, תפילה ועוד? אילו רזים מיוחסים ליום זה, ומדוע? בספרים הקדושים מובא כי ביום זה – ממש כמו ביום כיפור - צריך האדם להתחיל לפשפש במעשיו ולבקש לשוב בתשובה. מדוע דווקא יום זה הושווה ליום כיפור? לפניכם כמה התרחשויות המתוארות בתלמוד, שבכוחן לשפוך אור על שאלות אלו.

ראשית, נרצה לגעת במעט במה שהתרחש בדור המדבר – במה שנקרא 'חטא המרגלים'. אחרי ששבו המרגלים שתפקידם היה 'לתור את הארץ'. המרגלים, שלא אמדו נכונה את המצב האקטואלי בארץ דאז – חזרו עם דיווח קשה לעם על הימצאותם של ענקים השולטים בארץ, ועוד הרבו בתלונות וקובלנות על הנהגת ה' איתם. במר צערו, הושפע העם ודרש ממשה רבינו לחזור למצרים. לפיכך גזירת מוות נגזרה עליהם במדבר, וכך מדי שנה בערב תשעה באב רבים הלכו לישון - ולא קמו.

אז מה פה משמח בדיוק? תיכף נגיע לזה.

היה זה בחמישה עשר באב, במלאת 40 שנה להליכתו של עם ישראל במדבר. כמדי שנה, גם הפעם ציפו עם ישראל למצוא אלפי גופות אנשים שעליהם נגזר למות במדבר, וחפרו אלפי קברים – אולם מה רבה הייתה הפתעתם לגלות כי ביום זה – אף לא אדם אחד נלקח מהם. אז הבינו כי התבטלה הגזירה ויצאו בשמחה ובמחולות.

הסיבה השנייה שבגינה אנו מצווים לשמוח ביום ט"ו באב היא השינוי שחל בדיני הירושות, כאשר עם ישראל זכה להיכנס לארץ. עד התערבותן של בנות צלפחד – שהיו בנות יחידות ללא בנים – קבעו הדינים כי מי שיורש את האבא הם הבנים בלבד. כשהעזו הבנות להתלונן, נקבע כי הדין ישתנה ומעתה תוכלנה גם בנות לרשת את נחלת האב, שהלא גם הן מצאצאיו. אולם אז נשאלה השאלה, מה קורה במצב שבו הבת נישאת לגבר משבט אחר, שהלא אז – כל רכושה יהפוך לרכוש השבט כולו?! או אז קבע ה' כי במקרה של בת שיורשת את אביה – היא מוכרחה להינשא לבן השבט שלה בלבד, וכך בעצם להבטיח ש'הכל נשאר במשפחה'. לאחר כיבוש הארץ והחלוקה לשבטים – חזר המצב הקודם למתכונתו ונקבע כי אישה תוכל להינשא לכל גבר שמוצא חן בעיניה, גם אם אינו בן השבט שלה – דבר שגרם לשמחה גדולה.

מעשה 'פילגש בגבעה' מספר לנו על אנשים בשבט בנימין שהתעללו באישה שתעתה, ונאלצה לבלות את הלילה בעירם. לפיכך, הכריזו שאר השבטים כי אם אינם מכירים בו יותר, ואף סירבו לבוא עמו בברית הנישואין. בט"ו באב – כאשר הבינו השבטים שמדובר בסכנת הכחדה של שבט שלם, התבטלה הגזירה שנגזרה על שבט בנימין, וכמעט שכילתה אותו כליל.

במשך שנים, נהג ירבעם בן נבט להציב מחסומים על הדרכים המובילות ירושלימה. בכך מנע את העלייה לרגל של יהודים שרצו לעלות לבית המקדש. המלך הושע בן אלה הוא זה שביטל את המחסומים, ביום ט"ו באב, ומרגע זה הורשו ההמונים לבוא בית אל בכל זמן שחשקו בכך.

עד כאן, על קצה המזלג, מקצת מהאירועים החיוביים שאירעו ביום ט"ו באב. כל כך משמעותי היחס ליום זה, עד כדי כך שלפי המנהג, רבים כותבים בראשי מכתבים שנכתבים ביום זה 'כתיבה וחתימה טובה' - בדומה לאיחולי מוצאי יום כיפור.