אהבה אחרי שבירה – האם אפשרי?

ט"ו באב הגיע, חג למחוללות. בכל שנה, כשבית המקדש היה קיים, היו בנות ישראל יוצאות לכרמים בבגדי לבן, רוקדות ומדברות לבחורים והכל על מנת להקים בית בישראל. כולן חזרו הביתה עם חתן. אנו נוטות לחשוב שכולן היו רווקות צעירות ויפות בשמלות רומנטיות, אבל למעשה, כל העניין של ט"ו באב הוא לא אהבה של "לכתחילה". זו לא אהבה של צעירים כשהכל כל כך יפה וראשוני. זו אהבה אחרי שבירה, אחרי גט כריתוּת שה' נתן לנו בתשעה באב. כן, זו המהות של ט"ו באב; נחמה לאחר הפורענות – והיא נמסרת לנשים!

קשה מאד. וקשה גם שמשיח לא בא. באמת-באמת שחיכינו לו השנה, יותר מתמיד. לא בא משיח ובכל זאת, כמדי שנה אחרי תשעה באב, הקב"ה אומר לנו: עכשיו – נחמה. "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי", יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם.[1] ואיך אפשר להתנחם, איך אפשר? בפרשתנו, "ואתחנן", פגשנו את צערו של משה רבנו שהוא לא מגיע לארץ המובטחת, אחרי כל המסלול הענק הזה! איך הוא אומר על עצמו – "זכרו משה עבדכם שרץ לפניכם כסוס, ונפלו עצמותיו במדבר.[2] איך לחמתי עבור הארץ, ולא זכיתי לה!"

כמה אימהות שכולות מרגישות עכשיו את הטעם המר הזה: "הרי שלחתי אותו להילחם על הארץ המובטחת והוא – לא זכה לחיות בה, הילד הזה". שישים וארבע אימהות ואינספור נפגעי-הדף, ארוסות – אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ[3] ונפל בקרב, אחיות, רעיות, בני דודים ועַם ישראל כולו, בעצם, באבלוּת גדולה. עם ישראל מלקק את פצעיו עכשיו, ואיך אפשר לומר לנו "נחמוּ"? איך מנחמים את אבלי ציון?

ומלבד זאת – הפחד. חוסר הביטחון. אחרי שראינו מכה כזו, האם דברים יהיו אי פעם כשהיו הבית יחזור להיות מה שהיה? אפשר לחזור הביתה לבתים שלנו בדרום? האם נדע עוד פעם שמחה שלמה מהי? יותר מזה – אחרי כל מה שהיה, האם חוקי לשמוח עכשיו? לכבס? לקנות? לרהט? לנפוש? לצאת לשידוך? לחלום על חתונה? על שלום בית?

זה בדיוק הפחד שמאפיין את הימים האלה, שמגיעים אחרי תשעה באב. כתוב שבתשעה באב פסקו מְתֶי המדבר למות. אותם אנשים שחטאו בחטא המרגלים, היו אמורים למות בטרם ייכנסו בני ישראל לארץ ישראל. במשך 39 שנות הנדודים במדבר מתו 15 אלף איש מהאנשים שחטאו בחטא המרגלים. מדי שנה בתשעה באב היו כל האנשים שחטאו בחטא המרגלים כורים קברים ונכנסים לתוכם. 15 אלף לא היו קמים. כך בכל שנה, עד לשנה ה- 40. 15 אלף האחרונים יודעים שהשנה יבוא מותם, מפני שהם האחרונים מדור המדבר שנגזרה עליהם הגזירה שלא ייכנסו לארץ. הם חופרים קברים ונכנסים לתוכם והנה בבוקר י' באב הם קמים, חיים כולם. הייתכן – אפשר לקום בבוקר? הרי אנחנו אנשים כל כך שכּוּלים!

צריך להבין שה-15 אלף האחרונים היו האנשים הכי שכולים בעולם. הם איבדו את כל קרוביהם במדבר כל השנים האלה ונשארו בלי המשפחה שאיתה יצאו ממצרים.

והם חושבים "לא יכול להיות. בטח טעות. לא תיתכן נחמה". בלילה של י' באב הם שוב הולכים לישון בקבר ושוב קמים בבוקר. עד ליל ט"ו באב, שבו האיר לעברם הירח המלא והם הבינו: זו לא טעות. הגזירה בוטלה.[4]

הימים שבין ט' באב לט"ו באב הם ימי "לא יכול להיות". מרביתנו מסתובבים עם ההרגשה ש"לא יתכן שאת עוד קמה בבוקר, שהטוב עוד בעולם, שאת ראויה לחיים". וזה בכלל לא פשוט. ה"פרי צדיק", ר' צדוק הכהן מלובלין, כותב שכנגד שִׁבעה (שבעת ימי האבלות, לא עלינו) יש שבעה – שבעה ימים בין ט' באב לט"ו באב. מה אבלות ז' ימים, אף נחמה ז' ימים אלה.[5] זאת אומרת שבאמת צריך זמן כדי להבין שאפשר לחזור הביתה לדרום. שאפשר לשקם את הבית השכּוּל, הכואב והקרוע. כל כך קשה להאמין בזה, וזה יקרה! וזה יבוא!

תפקיד הנחמה מוטל על האישה. קומי ותרימי את הבית שלך מחדש. הנשים שמרימות, שנושאות את הבית למקום גבוה יותר בט"ו באב, היו המחוללות בכרמים. ומה היו אומרות – "בחור, שא נא![6] תרים את עצמך! קדימה, עכשיו בונים בית מחדש!"

אישה, יש לך כוח להכתיב בביתך נחמה. כיצד? מסביר ה"פרי צדיק": ט"ו באב, יום הנחמה הנשי הגדול, מה כתוב עליו? חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה.[7] לעומת מילים מאד דומות: חַג לַה' מָחָר[8] שאמר אהרון, כשהוא אומר לעם ישראל "בסדר, אני אעשה לכם עגל בשבעה עשר בתמוז. חַג לַה' מָחָר".

נשים לא היו שותפות לחטא י"ז בתמוז ולחטא ט' באב. שניהם חטאי הייאוש: בי"ז בתמוז בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר.[9] העם נופל ברוחו: "אין לנו הנהגה, על מי לסמוך, אנחנו אבודים במדבר". בט' באב – "אמאל'ה, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ,[10] אין לנו איפה לגור, הארץ הזאת מבהילה". ובשניהם נשים לא השתתפו. הגברים הם שתרמו את תכשיטיהם ורקדו סביב העגל וגברים הם שבכו בליל תשעה באב. וכנגד י"ז בתמוז, החג הרע הזה של העגל, ה' אומר: מגיע לכן חג, בנות. חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, והוא קשור ליכולת שלכן לרומם בית. אתן לא הייתן שותפות למחול היאוש סביב העגל? אתן תחוללו במחול של תקווה של ט"ו באב. אתן יכולות![11]

בכלל לא פשוט, להתנחם. המדרש על הפטרה שאנו קוראים השבת מתאר כזה תיאור שובר לב: קרא הקב"ה לנביאים ואמר להם "לכו ופייסו את כנסת ישראל".

מיד מתכנסים כל הנביאים והולכים אצלה, והיא אומרת: "איך תנחמוני? הבל – לא מאמינה לנחמות שלכם! אם ה' עשה לי כל כך רע, איך יהיה טוב? רק אתמול אמר לי ה' נָפְלָה, לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל[12] והיום אתם אומרים לי בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת[13]? אני לא מאמינה שתהיה לי נחמה. זה לא יכול להיות".

מיד הולכים כל הנביאים אצל הקב"ה ואומרים לו "ריבונו של עולם, אינה רוצה להתנחם, אינה מקבלת מאינו תנחומים, שנאמר 'עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה'.[14] היא עניה מהבנים ששכלה, היא סוערה משישה שבועות של מתים, של מלחמה".

אומר הקב"ה: "בתי, כל כעסך – למה? למה את כועסת עלי? למה אינך מתנחמת?"

אומרת לפניו: "ריבונו של עולם, זה לא בדין לכעוס שקיללתני קללות רעות ונעשו פני כשוּלֶי קדירה ובכל זאת קידשתי שמך הגדול – איך אתה רוצה שלא אכעס, אחרי מה שעשית לי?"

אומר לה ה': "כנגד זכויות שעשית, חובות יש לך. שעברת על מה שכתוב 'כבד את אביך ואת אמך', 'לא תלך רכיל בעמך'. לא סתם נתתי לך מכות; לא היית בסדר".

אמרה לפניו: "ריבונו של עולם, כיוון שגַּליתָ אותי בין האומות וציערתָני, בדין הוא שלא אוכל לשמור שבת ולקיים את מצוותיך".

אמר לה: "בתי, הגיע זמנך להיגאל".[15]

את קיבלת מכות מאד חזקות. הרימי עיניים לשמים ותגידי "לא מסוגלת. לא רוצה להתנחם. נתת לי מכות חזקות מדי".

אומר לך ה': "גם את לא היית בסדר, גם את חטאת".

ותגידי לו: "נכון, אבל אתה יודע שעברתי על מצוותיך רק בגלל החיים הכל-כך קשים. בגלל הצער הוצאתי מהפה מילים שלא צריך להוציא, בגלל הצער עשיתי מה שעשיתי". זה שובר את לבו של הקב"ה: "בתי, הגיע זמנך להיגאל". 

אז נראה לך שפספסת? שהחמצת? שהזיווג שלך הגיע,  חָמַק עָבָר[16] לו? כידוע, ארבעים יום לפני יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת "בת פלוני לפלוני"[17]. מכריזים על הזיווג שלך בשמים. ואם בת הקול התאדתה או נשכחה (או נגרסה J)? אומר הרבי מסלונים: בט"ו באב היא יוצאת מחדש ומכריזה: "הנה הזיווג שלך. בת פלוני – לפלוני". אל תתייאשי. מחלי לעצמך!

יהי רצון שה', בעל הנחמות, יתן ליטוף כזה גדול לכל המשפחות השבורות. יתן לכל הנשים כוח לרומם את ביתן ואת חייהן למקום של נחמה, לכל הארוסות שחזו בשבועות האחרונים את אירוסיהן מתנפצים ישלח משב רוח של תקווה להתחלה חדשה. שנחולל כולנו את מחול הצדיקים השמור לעתיד לבוא. שנזכה להתנחם נחמה שלמה וגאולה שלמה בקרוב.

[1] ישעיהו מ', א.

[2] מדרש תנחומא, פרשת "ואתחנן", סימן ו.

[3] דברים כ', ז.

[4] תענית ל', עב.

[5] ר' צדוק הכהן מלובלין, "פרי צדיק", פרשת ואתחנן.

[6] תענית כ"ו, עב.

[7] שופטים כ"א, יט.

[8] שמות ל"ב, ה'.

[9] שמות ל"ב, א.

[10] במדבר י"ג, לב.

[11] עפ"י "פרי צדיק", שם.

[12] עמוס ה', ב.

[13] עמוס ט', יא.

[14] ישעיהו נ"ד, יא.

[15] מדרש זוטא (איכה) נוסח ב פרשה א. 

[16] שיר השירים ה', ו.

[17] סוטה ב', עא.