ט"ו באב: חג אהבת חינם

נתחיל מהתחלה. עם ישראל יצא ממצרים בט"ו בניסן, חג הפסח. כעבור שנה וקצת, בתשעה באב, הם היו אמורים להיכנס לארץ. זה לא כל כך הלך - בגלל חטא המרגלים. העם ויתר על הכניסה לארץ ולכן הוא גם איבד את זכותו לחיות בה. אלוקים גזר שכל אותו הדור, האנשים שבגילאי 20-60 ימותו במדבר. רק הצעירים נותרו ונכנסו לארץ. מאז, בכל שנה מארבעים השנים שבני ישראל היו במדבר, הם חפרו לעצמם קברים בתשעה באב ונכנסו לתוכם. בבוקר הם קמו. הם לא ידעו אם זה בגלל שנותרה להם עוד שנה לחיות, או שפשוט הם טעו בחשבון ועדיין לא הגיע התאריך של תשעה באב. כך זה המשיך עוד לילה ועוד לילה - עד שהם ראו ברקיע ירח מלא. כבר אמצע החודש, ט"ו באב. כעת הם ידעו בבטחה שתשעה באב חלף והם נותרו בחיים. היום הזה הפך ליום של שמחה.

נרוץ הלאה. עם ישראל נכנס לארץ, יש משכן בנוב - במשכן יש מזבח ובו מקריבים קרבנות. לצורך כך כורתים עצים רבים בעונה המתאימה. היא מסתיימת בט"ו באב. שוב הופך היום הזה ליום של שמחה. יש שמסבירים את השמחה בחגיגת שמחת הסיום של קיום המצווה, מצות כריתת העצים. אולם רבנו גרשום (המאה ה-10) מסביר כי פשוט היה להם כעת יותר פנאי ללמוד תורה. סיבה חשובה למסיבה.

היה גם אירוע "משמח" לאחר חורבן הבית. כאשר העיר הענקית ביתר נפלה בידי הרומאים, וכל תושביה נטבחו, גם זה קרה ביום המועד לפורענות, בתשעה באב. ששה ימים מאוחר יותר, בט"ו באב, התיר השלטון להביא את החללים לקרובה. למרות התנאים מזג האוויר הקיצי, שום דבר לא קרה לחללים. הגופות הובאו בשלימותן לקבר ישראל. למרות הכאב הגדול, אי אפשר היה להתעלם מהנס שנעשה אז, ומההפתעה הטובה יחסית מכיוונו של השלטון.

אולם האירוע המרכזי בגינו אנו מסמלים את היום הזה היה בעקבות מלחמת האזרחים הקשה שאירעה בין שבט בנימין ליתר השבטים. המלחמה קרעה את העם והפילה חללים רבים. כשהסתיימה המלחמה בחרו השבטים כאקט של ידידות כנה, לשדך בין בני ובנות השבטים השונים אלו עם אלו.

טוב, זו לא ממש האהבה שאנחנו מכירים היום, אבל דבר אחר כן היה כאן - דבר ראוי לציון לא פחות: אהבת אחים - אהבת חינם. 

היכולת לספוג את המשקעים, להרים את הראש ולהמשיך הלאה, לסלוח, לשכוח, לזכור רק דבר אחד: שאחים זה אחים זה אחים, ושכולנו עם אחד. ולא משנה כמה השני טעה וכמה הוא הזיק וכמה לחמנו רק לפני כמה שניות. זה לא משנה. היום הזה, יום האהבה, הוא יום אהבת חינם. וזה האתגר הגדול שהוא מלמד אותנו לחיים. לזכור שלא נרוויח שום דבר מלשמור טינה לאורך זמן.