נשיאה או שנאה - מבט לפרשה ולתקופה

הוא היה עשיר גדול, התגורר בבית מפואר, היה גם תלמיד חכם וירא שמים, דבר אחד העיב על אושרו של זלמן- שלש בנות מבוגרות לו בבית, שיושבות ומצפות לחתן שמשום מה בושש לבוא...

כמו כל יהודי טוב, שם זלמן פעמיו לעיירה הסמוכה, לקבל ברכה מהרבי הצדיק, אולי סוף סוף יזכה לראות את בנותיו עומדות מאושרות תחת לחופה. נעמד בתור, הנה, רק עוד אדם אחד לפניו, היה זה מנהל הבנק הגדול בעיר הסמוכה, שם מופקד כל כספו. כשהגיע תורו להיכנס לרבי, תינה את צערו בפניו ואמר לו, רבי! כסף לא חסר לי, עשיר גדול הנני, אך מה שווה כל כספי כל עוד שערות בנותיי מלבינות ואינן מצליחות להינשא...? הרבי ברכו מעומק ליבו, ולפני שהלך שאלו, יאמר לי כבודו, אמרת שעשיר גדול הינך, היכן מופקד כל כספך? אמר לו זלמן, בבנק של האדם שהיה לפניי אצל הרבי... אמר לו הרבי, אני ממליץ לך להוציא את כל הכסף מהבנק... זלמן התפלא, אך נאמנים עליו דברי הרבי, החיש את צעדיו לעיר, לבנק, ונתן הוראה למשוך את כספו, ולהעבירו ב"ברינקס" לביתו. 

כעבור מספר ימים, הגיע זלמן לעיר לרגל עסקיו, והנה הוא רואה התגודדות סביב הבנק, מתברר, שהבנק אשר כספו היה מופקד שם עד לפני כמה ימים, התמוטט ופשט את הרגל. "הודו לה כי טוב!" התרגש זלמן, בזכות הרבי כספי ניצל... החליט זלמן על אתר לשוב לרבי, ולתת לו עשרה אחוזים, שיחלקם לצורכי צדקה.

מהחלטה למעשה, וכבר ניצב הוא בחדרו של הרבי, מעותיו בידו, ואמר בהתרגשות, יש בידי סכום גדול לצדקה, בזכות הרב כספי נותר ברשותי, ולא ירד לתהומות... הרב ראה סכום כה גדול ושאל, מה קרה? אמר זלמן, הרב הרי אמר לי להוציא את כספי מהבנק, ואכן כעבור ימים ספורים הבנק נסגר... הרבי שמע ונחרד כולו, מה, הבנק נסגר? מה אתה שח, לא ידעתי... ה ירחם. מדוע הרב מתפלא? הרהר זלמן בליבו, הרי כשבאתי לרבי בפעם הראשונה, לפני נכנס מנהל הבנק וכנראה שדיווח לו על מצבו. ולכן, מן הסתם, כשנכנסתי אחריו הורה לי להוציא את כספי, אז מדוע הרבי מתפלא? שטח את תמיהתו בפני הרב.

אמר הרבי לזלמן, מנהל הבנק לא אמר לי מאומה על מצבו, גם לו היה אומר לי וכי עולה על דעתך שהייתי מגלה לך על מה שוחחתי איתו? חס וחלילה! רק מה, תמיד כשהוא נכנס אני שואל לשלומו  והוא תמיד עונה לי ברוך השם, מצוין! הפעם, לשם שינוי, הוא ענה לי "מצפים למשיח שיגאלנו", אמרתי לעצמי, אם הוא מדבר על המשיח כנראה שמצבו לא טוב..

בואו נהיה כנים עם עצמנו, אנו לא כאותו מנהל? אנחנו באמת מצפים לגאולה, או רק כשקשה לנו אנו אומרים, אה, מתי המשיח יבוא...    

בית שני חרב מפני שנאת חינם, זאת כולנו יודעים. חייבים לזכור ש"כל שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו", כל עוד שלא נתקן את שנאת החינם, אין סיבה שבית המקדש השלישי ייבנה...

חברה, אין ברירה, חייבים להתחזק באהבת חינם.

בפרשתנו, פרשת דברים, משה מדבר לעם ישראל. תוך כדי דבריו הוא מוכיח אותם על כל מיני מקרים שהיו בתקופת שהותם במדבר, את רוב התוכחות הוא מזכיר ברמז, אך שתיים מהם הוא מפרט בהרחבה. אחד מהם הוא חטא המרגלים, על זה משה מדבר קשות אל העם. בין שאר דבריו הוא אומר "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים..."

כשקוראים את הפסוק הזה אי אפשר שלא לתהות, כיצד יכול להיות שבני ישראל יאמרו כזה משפט? בני ישראל יצאו ממצרים למדבר, מה הם אכלו? עקרונית אלוקים יכל לספק להם אורז ובטטה, ולגוון להם לפעמים עם דלורית... מה אלוקים נותן להם- מן! דוד המלך מגדיר את המן "לחם אבירים"- אוכל שמלאכי השרת אוכלים אותו, הם יכלו להרגיש במן כל טעם שרק חפצו... ככה מתנהג מי ששונא? בארה של מרים ליוותה אותם "נון סטופ", ענני הכבוד הגנו עליהם מהשרב והם היו בטמפרטורה מבוקרת לאורך כל השנים, אלוקים מעיד שהבגדים לא בלו במשך ארבעים שנה... איך אפשר לומר שאלוקים הוציא אותנו כי הוא שונא אותנו??

קטונתי מלהסביר אותם, מצבם הרוחני היה בלתי נתפס בעיניים הקטנות שלנו, אנו עפר ואפר לעומתם. אבל סוף סוף משפט זה נכתב בתורה, מוכרח הדבר שהוא רלוונטי עבורנו...

אוהו רלוונטי, זה בדיוק שנאת חינם. אלוקים נותן לנו הכול, וה"תודה" שלנו היא "בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים". (הבעיה גדלה עוד יותר, שאנו הישראלים כששומעים את המילה "חינם" אנו מבקשים שתיים...)

כנראה שזהו האדם. בואו נהיה מודעים למה שאנחנו. כבר אמר האומר שידיעת הבעיה היא חצי מהפתרון...

שנאת החינם של המרגלים- ארעה בתאריך ט באב בשנה השנית לצאתם ממצרים, בתאריך זה בכו לראשונה בני ישראל על הארץ- המרגלים גרמו לכולם לבכות ולהירתע מארץ הבחירה. אמר אלוקים- אתם בכיתם בתאריך זה בכייה של חינם, ביום זה תבכו בכייה לדורות... כעבור מאות שנים, גם בית ראשון וגם בית שני נחרבו בתאריך ט באב, וגלינו מהארץ הטובה.

ידידיי, חשבתי על אספקט מסוים שיכול להיות תועלתי עבור כל אחד ואחת מאיתנו...

התלמוד מספר שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. ידוע הסיפור על קמצא ובר קמצא.  תסלחו לי אם אזכיר אותו בקצרה, אבל זה הכרחי. אדם אחד ערך סעודה גדולה, וביקש משלוחו להזמין את קמצא ידידו, בטעות השליח הזמין את בר קמצא, שהיה שונאו... כשבר קמצא קיבל את ההזמנה הוא שמח מאוד, בחושבו שהוא רוצה להתפייס עימו, וכמובן שהוא בא לסעודה. כשבעל הסעודה ראה את בר קמצא, כעס מאוד, וציווה עליו לצאת מיד, חרף כל תחנוניו של בר קמצא שלא לביישו.

בר קמצא כעס מאוד, בפרט הציקה לו העובדה שחכמי ישראל ראו את ההשפלה ולא מחו בבעל השמחה. החליט לפנות לקיסר הרומאי, וההמשך ידוע. הנה לנו, בגלל שנאת חינם נחרבה ירושלים.

יש לי שאלה. זה נקרא שנאת "חינם"? הרי הייתה לבר קמצא סיבה שהובילה אותו למהלך, הוא הושפל קשות, חכמי ישראל לא הגיבו, נכון שהתגובה לא פרופורציונאלית לאירוע, אבל למה זה נקרא "חינם"?

אציע בפניכם רעיון. אם נאמץ אותו- קנינו קניין בחיים.

בתלמוד נאמר: "אין אדם נוקף (מקבל מכה) אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", תפיסה זו מהווה אבן יסוד ביהדות. אין "סתם", מה שנגזר עליך- תקבל באהבה. פגעו בך? הושפלת? הם השליחים. כמו שאדם מקבל לתיבת הדואר חשבון מנופח מחברת החשמל, אז הוא כועס על הדוור... לאלוקים יש חשבון מדוקדק עם כל אחד, אם זה לא היה מגיע לך, העולם היה מתהפך ולא היית מקבל את המכה. לחיות בתחושה כזו זו עבודת חיים, אבל זו האמת רבותיי. בר קמצא נפגע קשות, הוא לא השכיל להבין שלנקום במארח ובחכמים זה חינם, הם לא קשורים לסיפור, הם סך הכול כאותו דוור. אם הם נהגו כשורה או לא, זה לא חשבון שלך, תשאיר את זה לאלוקים.

תובנה זו תובן יותר, אחרי הסיפור הכול כך יפה הבא:

האחים הקדושים, רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליזנסק, התארחו בפונדק דרכים באחד ממסעותיהם. הפונדק היה עמוס, ובלית ברירה בעל הפונדק הקצה עבורם שתי מיטות בקצה ה"לובי". רבי אלימלך ישן במיטה הפנימית, ורבי זושא- בחיצונית. באמצע הלילה הגיע לפונדק קבוצת גויים שיכורים, שהחליטו להתעלל בשני ה"יהודונים" שישנים בפינה. נגשו אליהם והעירו את רבי זושא, ששכב כאמור, במיטה החיצונית, ופקדו עליו לרקוד בפניהם. הרבה ברירות לא היו לו, קיבל על עצמו את הביזיונות בתקווה

 שיכפרו על עוונותיו, שמן הסתם- הרבה לא היו לו, והוא רקד. הם היו מרוצים, והמשיכו לשתות לשוכרה תוך כדי המופע. כשרבי זושא ראה שהם לא כל כך ערניים, חזר למיטתו. לאחר כמה דקות שמו לב שהיהודי נעלם, שבו והעירו אותו, ושוב רבי זושא רקד לקול צחוקם המתגלגל. כשרבי זושא ראה שהם שוב "מסובבים" לגמרי, חזר למיטתו, אולם הפעם, אחיו רבי אלימלך אמר לו, למה שרק אתה תסבול ביזיונות, גם לי מגיע, בוא ונתחלף במיטות, אתה תישן במיטה הפנימית, אני בחיצונית, וכך בפעם הבאה הם יעירו אותי. וכך הם עשו. לאחר כמה דקות הגויים התעשתו וראו שהיהודי שוב התחמק, ושבו להעירו, אולם הפעם, הם אמרו בינם לבין עצמם, פעמיים הערנו את ההוא ששוכב במיטה החיצונית, בואו הפעם נעיר את מי שישן במיטה הפנימית... ורבי זושא נאלץ לרקוד בפעם השלישית. אמר רבי זושא את המשפט הבא: כשנגזר על זושא לרקוד- זושא ירקוד".    

בואו נאמץ את התובנה הזו. פגעו בך? הציקו לך? תשריש בתודעתך שזה הגיע לך, את החשבון עם הפוגע תשאיר לאלוקים, גם אם הוא נהג שלא כראוי, לך הגיעה עגמת נפש, אתה היית אמור להיפגע, לא משנה באיזה דרך, אם תשנא אותו על מעשיו, דע לך, זה לחינם. הוא רק הדוור.

אם רק נרצה, נוכל להגשים את השיר: "אני ואתה נשנה את העולם".