אוכל קדוש ביום חול

"שני שיפודי בקר וארבע פרגיות עסיסיות", לחש בצלאל בפה מלא כבד עוף טרי למלצר האדיב שרשם את המשך הזמנתו. "בנוסף, תבדוק אם יש לכם סטייק עין ברוטב יין ותגיש אותו לצד שש קציצות מבשר טלה. כן, קציצות הבית שלכם".

המלצר הנדהם שלא ראה איש ליד בצלאל במסעדה, שאל אותו: "את כל זה אתה אוכל לבד?"

"לא", מחה בצלאל רוטב מפלומת סנטרו, "ברור שתביא על חשבון הבית לחם וסלטים"...

* * *

התורה מונה בפרשתנו מעט מזעיר מן הטובות שעשה הקב"ה עם ישראל בשהותם במדבר, בכדי שנזכור את ארבעים השנים שהלכו ישראל במדבר, בהן דאג לנו הבורא לאוכל ומים באמצע מדבר השממה, כמו לשאר צרכינו: "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה".

בין הפסוקים מופיע פסוק הטעון ביאור: "ויענך, וירעיבך, ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך". וכל ההקדמה הזו למה? "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

וצריך להבין: אם אכלו בני ישראל מן במדבר, מהיכן יֵדעו ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם"? שהרי אף על פי שמזון רוחני היה המן, ואינו "לחם" גשמי, בכל זאת, בשורה התחתונה הם כן ניזונו והכניסו לפיהם אוכל.

מבאר הרב אליהו אליעזר דסלר נקודה חשובה בביאור הפסוק, וכה דבריו: בל נטעה לפרש את הפסוק כפי הבנתנו השטחית: לא רק על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא גם על דבר ה'.

אלא הפירוש האמיתי הוא כזה: כל עיקר חיות הבריאה, בכל בעל חיים המצוי בגלקסיה שלנו, הוא רק ממקור אחד: ניצוצות קדושה שמצויים בקרבו ומעניקים לו חיות. בלי ניצוצות אלו - אין מציאות של חיים בעולמנו.

מעתה נבין היטב מדוע ברא אותנו הקב"ה בצורה שמצריכה אותנו תמיד לאכול ולשתות: כיון שיש ניצוצות קדושה המגולגלים בדברי המאכל, ועל ידי שאנו מברכים על המאכל ואוכלים אותו בקדושה אנו מתקנים אותם ומעלים אותם למקום הראוי להם.

זה מה שמסבירה התורה: במדבר אכלו בני ישראל מן ארבעים שנה, "למען הודיעך" שהלחם הגשמי בפני עצמו אין ערך לו, והאדם אינו מתקיים בגלל ערכיו התזונתיים. אלא "על כל מוצא פי ה'" שבתוך הלחם - על זה יחיה האדם.

ידיעה זו נוכל ללמוד מכך שבמדבר לא אכלו ישראל מזון גשמי באופן סדיר, אם בכלל. כמות הפחמימות והוויטמינים בוודאי לא הופיעו על גבי ה'אריזה', ולמרות התקדמות המדע בדורנו, אנו לא מעכלים שהם בעצם חיו ארבעים שנה מכדורים לבנים קטנים ועגולים, שאמנם הכילו כל טעם שבעולם, אבל נשמעים היום כמו טבליות דחוסות לאסטרונאוטים...

כי המן היה כל כולו קדושה, הוא לא היה זקוק לתוספות חיצוניות של "חומרי טעם וריח" כדי לכסות על ניצוצות הקדושה שבו.  

אגב, הידעתם את מקורו של הביטוי השגור "שעת אכילה - שעת מלחמה"? לא, לא הישראלים טבעו אותו. הוא מופיע לא פחות ולא יותר בספר הזוהר הקדוש בפרשתנו. (ח"ג, רעב:).

לפי המבואר שמצויים ניצוצות קדושה באוכל, נבין היטב מדוע מפעיל עלינו היצר הרע דווקא בשעת האכילה אין ספור "הפצצות" וגירויים של טעמים, צבעים וריחות, הכל בכדי שלא נעמוד בפיתוי ונאכל בלי לכוון לאכול על מנת לתקן את המאכל, אלא להנאת עצמנו.

[יודגש: אין המבואר כאן לכוונות תורת הסוד שעמוקות וטמירות מאיתנו. רק כוונה פשוטה בשעת הברכה והאכילה עצמה, שרצון ה' הוא שנאכל כדי לתקן את המאכל].

את בסיס הסברו של הרב דסלר, נוכל להעתיק לכל נקודה בחיינו. בכל עניין ונושא נמצאת יד ה', היא זו המהווה ומקיימת את המציאות, מתווה את חיינו ומנווטת אותם. את הכל מניע הרצון האלוקי שנועד להיטיב לנו, עלינו רק לדעת שהוא שם ולכוון להשתמש בעולם החומר עבור התכלית הרוחנית שבו.

* * *

אחת בשנה, בפרשת עקב, נשיב אל ליבנו שבכל מאכל ומאכל שמונח לפנינו, נמצא לא רק המאכל הגשמי, אלא גם ניצוצות קדושה המחיים אותו ואותנו. את הלחם לא אוכלים לבד, אלא עם תוספת קדושה מוסווית.

ההתייחסות לאכילה כפעולה שיש בה קדושה, תסייע הן לגופנו ונשמתנו והן למאכל עצמו.