אביתר בנאי ואביב גפן: "יש שמיים מעליי"

זה היה לפני כארבע שנים. בצעד דרמטי, שהתבשל בתוכי תקופה ארוכה קודם לכן, החלטתי להיפטר מהם. תיאור מדויק יותר, עשוי להיות "להיגמל מהם", שכן זאת היתה התמכרות אמיתית. אני זוכרת את היום הזה, כאילו זה היה היום: השעה הייתה הרבה אחרי חצות בלילה, ואני תרתי אחר שקית מספיק כבדה וגדולה שתוכל להכיל את האהבה הישנה הזאת שלי. משנמצאה אחת כזאת, התחלתי למלא אותה בלב כבד בדיסקים מכל הבא ליד, של כל מי שזרם בעורקיי עד אותו הרגע, ועוד רגעים רבים לאחריו: עפרה חזה, בן ארצי, אביב גפן, נימרוד שיקלר ועוד רבים וטובים.

התבוננתי בהם. בכל אחד ואחד מהם. נפרדתי מכל אלבום באופן אישי. זכרתי את האלבום ההוא שליווה אותי בתקופת ההתבגרות שלי, את האחר שהפוסטרים שלו היו תלויים לי על הקיר, ואת השיר ההוא שתמיד אהבתי לשמוע כשהיה לי קשה. לכל אחד מהם הייתה משמעות מיוחדת משלו.

כשהשקית שלי התמלאה, נהיה לי פתאום כבד ביד וגם בלב... ביום המחרת, נתתי את השקית הזאת למישהי שיקרה לליבי מאוד, ועברה איתי את תהליך התשובה שלי, ובדמעות של רוצה- לא רוצה, ביקשתי ממנה להעלים אותה, לאן שתישא אותה הרוח. היא עוד לא כל כך הבינה במה דברים אמורים, וכשפתחה את השקית והוציאה את הדיסקים שלי אחד – אחד מהשקית, כמעט ולא יכולתי להסתכל.

ואיך זה הרגיש, אתם שואלים? זה הרגיש כאילו נפרדתי מחלק מעצמי ממש. וזה היה קשה מנשוא. יש מי שוודאי יתמה לשמע הדברים, למה הייתי צריכה לעשות צעד כל כך דרסטי בתוך ההתקרבות שלי ליהדות. גם אני שאלתי. אבל עמוק בפנים ידעתי, והרגשתי היטב, שכיוון שמוזיקה היא דבר שזורם בעורקיי כל העת, בקשר בל יינתק, כל צעד שאני עושה כדי להתקרב ליהדות – שיר אחד כזה שמזכיר לי את פעם, וטומן בחובו אינסוף רגעים וזיכרונות ואהבות ישנות אחרות, ואני נתקעת במקום. לא יכולה לזוז מילימטר. כמו קשורה בחבל הטבור למשהו שאני צריכה כבר לגדול ממנו.

וזה לקח תקופה ארוכה. מחדר עמוס צלילים ומנגינות, באחת הפך החדר שלי להישמע כמו דממת אלחוט, בעקבות ההחלטה שלי. אז, לא הכרתי עדיין מוזיקה שונה מזו שאהבתי כל כך, והמעט שהכרתי לא השתווה ולו באפס קצהו למה שהאוזן שלי התרגלה לשמוע שנים ארוכות מחיי.

היום, במבט לאחור, כמעט ארבע שנים אחרי, אני רק יודעת להגיד תודה. יש משפט שאומר ש"רק מי שמקריב – מתקרב". ואת זה חשתי על בשרי כהוגן. ההחלטה שלי, שהייתה כואבת כמו לחתוך בבשר החי, לימדה אותי כמה חשובה לי התשובה שלי, לימדה אותי כמה הקרבות אני מוכנה לעשות עבורה. זה לא היה קל, אבל זה ודאי היה שווה כל רגע.

במרוצת הזמן משהו בתוכי התנקה, משהו נרפא אפילו, ונרגע. תהליך הגמילה שלי לא היה קל, זה הרגיש כמו נצח ולפעמים הרגיש כמו מאמץ של דם יזע, ודמעות. אבל לאט לאט הכרתי עולם חדש ושלם של מוזיקה יהודית טהורה ומשמחת. מוזיקה בעלת מסרים אחרים, אופטימיים, מחזקים, שקירבו אותי לא פחות לעצמי ומהווים עבורי מקור להנאה צרופה. כל הנאה שוויתרתי עליה, ה' זיכה אותי במרוצת הזמן למצוא לה תחליף ראוי.

וכשאביתר בנאי חזר בתשובה, היה זה יום חג עבורי. ביום שהוא הוציא את האלבום "לילה כיום יאיר", לא הייתה מאושרת ממני. שיכורה מאושר. גם כשהצטרף אליו ברבות הימים אלבומו המצוין "יפה כלבנה". לכן ודאי תוכלו להבין, איזה צמרמורת חלפה בי, כששמעתי לראשונה את "יש שמיים מעליי" המשולב של בנאי את גפן. עבורי, זה היה סוג של סגירת מעגל. שילוב עמוק של עבר ועתיד, חול וקודש, וכשרון אדיר אחד של שני אומנים מופלאים.

רוצים גם אתם להמליץ על שיר שאתם אוהבים, שיפורסם אצלנו? שלחו מייל לכתובת efrat@hidabroot.org בצירוף הסיבה שאתם כל כך אוהבים את השיר, ואולי נפרסם גם אותו!