לפחד מה’, לא מחודש אלול

חודש אלול הוא חודש התשובה. בימים הנשגבים של חודש אלול, שתחילתם עם השמע קול הקורא לסליחות, ושיאן ביום הכפורים, טמון עושר עצום המעניק תרומה גדולה לנפש האדם.

יש הטועים בהבנת מהותו של חודש אלול, ובעיניהם הוא נראה חודש שחור ומאיים שמוכרחים איכשהו לעבור... אולם למעשה יש לראות את הדברים בדיוק להיפך.

לא לחנם נקרא שמו חודש הרחמים והסליחות, זוהי הזדמנות פז שנתן לנו הקב"ה במשך חודש אחד בשנה, להתעורר ולשוב בתשובה, ובכך לכפר על כל מעשינו בשנה החולפת. אם היינו מכירים בגיהנם הגלום בכל חטא, היינו מעריכים מעט את שוויה האדיר של מתנה זו.

וכאן יש להעיר כי פחד שאינו מביא להתקדמות, הינו שלילי לחלוטין. חרדת אלול נהפכה כיום אצל רבים לחרדה משתקת, לפחד שמביא לדכאון ועצבות. וזה היפך המטרה.

יראת הדין היא יראת הרוממות, המבטאת פחד מהדרת גאונו של ה', יחד עם הרצון והתשוקה להתקרב אליו, להתרגש ולשוב בתשובה. ודאי לא פחד שמביא לחידלון, והופך את ימי אלול לתקופה טראומטית שבמקום לקדם את האדם - עוצרת אותו ולפעמים אף מחזירה אותו אחורנית.

את סוג הפחד שהיה לגדולי הדורות מהימים הנוראים, ניתן ללמוד מלשונות הפיוטים. נקח לדוגמא את הפיוט בו החזן מכין עצמו לקראת חזרתו על תפלת הלחש, הפותח במלים המרוממות: "ה', מי לא יירא מיום דין הנורא", ומה הוא ממשיך? "כי לך יאתה גדולה וגבורה"...

הגדרה נפלאה לפחד חיובי, מצאתי במאמר בעלון "בארות" (אלול תשע"א), והעולה מהדברים כי כדי שיראה ופחד יפעלו את הפעולה הנכונה על האדם, ישנם שני תנאים: הראשון, שהמפחד יבין מה הוא הולך לעשות בעקבות הפחד, ולא שיפחד כי אמרו לו שבחודש אלול "צריך לפחד". שנית, שהפעולות שהאדם עושה כתוצאה מהפחד, תהיינה כאלה שהן בתחום יכולתו, ושנפשו אינה דוחה אותן.

והעיקר, שיהיה לכולנו חודש של התקרבות והתקדמות.