להרים עיניים. לראות את הפלא

בחופש הגדול הזה, יותר מכל שנה אחרת, הקב"ה מפגיש אותנו עם דברים שחשבנו שהם מאד-מאד מוּכּרים לנו ופתאום אנחנו מגלים בהם פנים חדשות.

עם ישראל, למשל. החופש הגדול הזה גילה לנו אותו. כמה התפעמנו מעם ישראל במלחמה: "וואו, הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה![1] אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם!"[2] לוקחים אותי לנחם משפחה שהבן נהרג ומזהירים אותי כל הדרך: "תיזהרי, הם חילונים. אל תדברי יותר מדי דיבורים דוסיים". מניסיון אני כבר יודעת שכשיש תמרור "זהירות – חילונים לפניך", מחכים לי צדיקים אמיתיים. הם כל כך אמיתיים ואותנטיים כי הם אפילו לא יודעים שהם כאלה צדיקים. ואיזה דיבורי אמונה אני שומעת מהאימהות המדהימות האלה – רגע, אנחנו חיים בתוכם כל הזמן ולא ידענו?

סיפרו שהדור הזה מפונק ומכור למסכים, וראו איזו מסירות נפש מדהימה יש לחיילים הצעירים האלה, איזו אהבת ארץ ישראל (ועוד לקחו מהם את הטלפונים הסלולריים בכניסה לעזה...). הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה!

ארץ ישראל. פתאום מטיילים בה, בחופש, וכמה היא יפה. ארץ מעיינות מים, אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, כמה יופי. השבוע טיילתי ואני אומרת לכן, אין על הארץ שלנו.

הילדים שלנו. כל השנה את איתם ופתאום בחופש הגדול, בקִרבה הגדולה הזו, את מגלה בהם דברים חדשים לחלוטין. איך הילד הזה עוזר לאחיו הקטנים. איך זו מצליחה לנהל קייטנה. פנים חדשות, הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה! איך יתכן שדברים שלא ידענו מתגלים מחדש ודווקא בחופשה הצפופה הזאת?

זו פרשת "עקב". תקשיבי, היא אומרת. הדברים הקרובים אליך ביותר – את שוכחת את יופיים. את שוכחת לאהוב אותם. כמה ה' מבקש בפרשה: זְכֹר, אַל תִּשְׁכַּח[3] איך הוצאתי אתכם ממצרים, איזה ניסים עשיתי לכם.

ה', הרי זה קרה לא מזמן, בטח שאנחנו זוכרים!

לא, אומר ה'. דווקא ככל שאתם קרובים יותר לזיכרון ויותר בתוכו, אתם יותר שוכחים את עצם העניין. הנה, ארץ ישראל – וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.[4]  תזכרו את זה כשתהיו בארץ ישראל כי דווקא הקִירבה, היא שמאפשרת שִכחה. קרוב אל העין – רחוק מהלב.

מה פירוש "לשכוח"? זו מילה מדהימה, שקשורה למילה "שכיח"; ככל שהדבר יותר שכיח ומצוי, את יותר שוכחת מיופיו ומחשיבותו. בן הזוג שלך, לדוגמא. התרגלת לטוב שיש בו ואז צצים לנגד עינייך רק החסרונות והדברים הרעים. הילדים השכיחים האלה, כמה שכִיח לשכוֹח ממוּפלאוּתם ומסגוּלתם. עם ישראל השכיח הזה, כמה קל לשכוח את יופיו. ארץ ישראל השכיחה הזו, כמה קל להתרגל אליה.

ובהפטרה המהממת שלנו מה כתוב – וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: "עֲזָבַנִי ה', וה' שְׁכֵחָנִי.[5] ריבונו של עולם, ממני שכחת". למי מאיתנו אין את התחושה הזאת ש"ממני הוא שכח"?

לדוגמא, רווקוֹת (אם נדבר בהקשר של ט"ו באב). איך את בטוחה שה' שכח ממך. בנות בטוחות שהנשמה שלהן בטעות התפלקה לקב"ה מהידיים וירדה לעולם ומי ייקח אותה... ואני תמיד מבקשת להרפות מהשאלות הדביליות האלה: "הרבנית, יכול להיות שאין לי זיווג?" (לא יכול להיות. אין מצב כזה). "הרבנית, יכול להיות שפספסתי אותו?" (לא פספסת אותו). "יכול להיות שמהגעילה הזאת לקחה לי אותו? (אף אחת לא "לקחה" אותו והוא לא כזה מציאה ותיהני מכל יום נוסף של חופש! J)

ואומר לנו הקב"ה: דעו לכם, אני אתכם כל כך הרבה שנים ואני לא שוכח את יופייכם ואת סגולותיכם ואני לא מתרגל אליכם! "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ? גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ! הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ. חוֹמֹתַיִךְ – נֶגְדִּי תָּמִיד![6] בכל יום אני מתפעם מהמוּפלאוּת שלך, דואג לך וחושב על טובתך".

"אז איך נראה לי לפעמים ששכחת ממני, ריבונו של עולם?" את שואלת והמדרש הגאוני מחדש לנו שאישה מרגישה שכוּחה ועזובה דווקא כשסביבה מתרחשות המון שמחוֹת. דווקא כשרואים אחרים שמחים, פתאום את מרגישה בחסרונך: אם לכולן יש – יכול להיות שה' שכח דווקא אותי? עֲזָבַנִי ה', וה' שְׁכֵחָנִי?

הנה, ט"ו באב, אבל איך קורה שבנות שחיכו המון, כמוני, פתאום מתחתנות ורק אני...?

זה קורה גם לאימהות: למה לכולן בנים שהתקבלו למוסדות חינוך מדוגמים ורק אני מדשדשת, שהילד שלי רק יתקבל כבר לאיזשהו מקום?

והמדרש אומר דבר מדהים: לפני בוא המשיח, תחושת הנטישה הזו תהיה משותפת לכל כך הרבה בני אדם. ציוֹן תראה קיבוץ גלויות, ה' מקבץ את כולם מבין העמים ועושה טוב לכולם. "ואני מה?" שואלת ציון. "אותי שכחת? חילקת ישועות לכולם, ומה איתי?"

והמדרש אומר שה' משיב לציון: "מה קרה לך – את רואה את כל השמחות האלה סביבך, את קיבוץ הגלויות הזה? שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי – כֻּלָּם נִקְבְּצוּ, בָאוּ... לָךְ![7] כל האנשים מסביב שחוגגים ושמחים, אני אוסף אותם לחתונתך שלך. אני רוצה שבחופה שלך כולם יפרגנו אז אני מסדר אותם לפני כן, כי כשלך יהיה תינוק, אף אחת כבר לא תקנא. כשהילדים שלך סוף סוף יתיישרו, אף אחת לא תקנא בך כי לכולן כבר יש וכולן כבר ראו בצערך. כל הגאולות שאת רואה מסביב רק מבשרות את גאולתך שלך המתקרבת".

רק חכי קמעא. שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ. הרימי את העיניים ותפסיקי עם המבט המושפל הזה. אלה שעברו את הקושי הכי גדול יראו את האור הכי גדול. אינך מבינה איזו ישועה מדוּגמת מחכה ל"מעוּכּבוֹת" וכמה טוב ייתן לך ה'.

"ימימה, איך אזכה? איך אני אזכה לראות את הטוב שיש לי בחיים?"

פרשתנו נותנת נוסחה מדהימה: ברכת המזון. ואכלת ß ושבעת. ברכת המזון נותנת שׂובע, הסתפקות במה שיש ולא זו בלבד; היא נותנת ראייה של טוב שכבר התרגלת אליו ושכחת עד כמה הוא טוב.

הברכה הרביעית בברכת המזון נקראת "הטוב והמטיב". חז"ל תיקנו אותה ביום ט"ו באב (השבוע ממש, לפני כ- 2000 שנה) כאשר הרוגי העיר ביתר, שנהרגו במרד מול הרומאים, הובאו סוף סוף לקבורה. גופותיהם נשארו בשדות במשך שנים עד שהרומאים התירו לקבור אותן, ואז תִקנו חז"ל את ברכת "הטוב והמיטיב". ואנו תוהות: וכי אפשר לשמוח ולחבר ברכה מיוחדת על כך שמישהו נקבר? מה, גם זה טוב?

והמציאות הראתה לנו במלחמה האחרונה הקיץ לפחות שתי אימהות שרואות בזה את התגלמות הטוב; אולי יום אחד יהיה קבר לבן שלהן. שמעתי את אמו הקדושה של בניה שַׂראל, ה' יקום דמו, אומרת בשבעה "אני רוצה לומר תודה, כי כששמעתי שבניה נהרג, כל כך חששתי שלא תהיה גופה ולא יהיה מה לקבור. אחר כך שמעתי שיש גופה והיא במצב טוב ויש אחוזת קבר, משהו להיאחז בו, וכמה הודיתי לבורא עולם".

וואו. איך את יכולה לומר "הטוב והמיטיב" על הדבר הטראגי הזה? איזו נחמה מדהימה את, אמא.

בברכת המזון ה' רוצה לתת לנו מתנה ענקית: בואי תראי, במה שנראה לך חושך טוטאלי, כמה טוב לך. כמה אני זוכר אותך. כמה שמחות קטנות ומתנות קטנות פזורות לך בדרך. רק שְׂאִי עֵינַיִךְ, הפסיקי להביט באלה שיש להן ולחפש מה שאין לך. חכי ותראי כמה טוב עוד מחכה לך, כי אני לא שוכח אותך.

אז זה הציווי של השבוע הזה של החופש הגדול: אל תדושי בעקבייך בדברים שהתרגלת בהם. ילדייך הם פלא – כל אחד מהם! כל משפחה היא פלא! ארץ ישראל היא פלא! עם ישראל הוא פלא כל כך גדול והאימהוֹת של עם ישראל הן שיא הפלא.

שנזכה תמיד, בעזרת השם, לראות את הטוב ושנזכה לראות גם את המיטיב שנותן לנו את כל הטוב; וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ!

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלבנטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי ישראל והעולם ושני ספריה, "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה" (הוצאת ידיעות ספרים) הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה", נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא. 

הכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה (בחינם).

[1] משלי כ"ד, יב.

[2] בראשית כ"ח, יז.

[3] דברים ט', ז.

[4] דברים י"א, יא-יב.

[5] ישעיהו מ"ט, יד.

[6] ישעיהו מ"ט טו-טז.

[7] ישעיהו מ"ט, יח.