מתי לומר "לא"?

רציתי לשאול שאלה בנושא החסד. פעמים רבות אני שומע אנשים אומרים שכאשר אדם עושה חסד הוא צריך לדעת מתי לומר "לא". איך ניתן לדעת אם במקרה פלוני הדבר הנכון הוא לומר לא, או שנכון דווקא להתאמץ ולעשות חסד מתוך מסירות נפש?

חשוב לי להדגיש שהשאלה אינה כיצד מתגברים על אי נעימות לומר לא, אלא האם יש גבול אובייקטיבי וכיצד ניתן לדעת אותו.

בתודה, ברוך

* * *

כך הם הדברים גם בנפש האדם וביחסו לעצמו ולזולתו: חסד בלבד – נתינה והשפעה ללא גבול, בוודאי אינם טובים, ודין בלבד – קימוץ, צמצום ונתינה רק לפי "מה שמגיע", גם אינם טובים.

"כפי כוחו ויכולתו"

על כן, מובא בהלכה לגבי מתת גשמי שצריך האדם מצד אחד לתת ולהעניק (חסד), ומצד שני להגביל ולצמצם את הנתינה (דין) לממדים מתקבלים על הדעת. וזה לשון השולחן ערוך (הלכות צדקה, יורה דעה רמ"ט סעיף א): "שיעור נתינתה – אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש מנכסיו, שהוא מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה הוא מידה בינונית". ומוסיף הרמ"א וכותב: "ואל יבזבז האדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות".

כלומר, אם יש לך לתת – תן כפי צורך הנזקקים, ואם האמצעים שברשותך מוגבלים – תן לכל היותר עד חמישית, שאם תיתן יותר מזה, אתה עלול בסופו של דבר להפוך בעצמך לעני ונצרך לבריות, ואם כך יקרה – הרי לא בחכמה ובמידה נתת.

עוד מוסיף השולחן ערוך ללמדנו: גם כשאין לך אפשרות לתת, עליך לדעת כיצד לומר את ה "לא" וכלשונו (שם סעיף ד): "אם שאל לו העני ואין לו מה לתת לו, לא יגער בו (בעל הבית בעני) ויגביה קולו עליו, אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת".

מכאן אנו רואים שעם כל המעלות העצומות שחז"ל מונים במצוות הצדקה והחסד, הם עצמם מורים לנו לערב בה את הדין ולשים לה גבול. הגבול, כאמור, הוא "כפי כוחו ויכולתו", אך גם בדין ("אין לי לתת לך") עלינו לערב שוב את החסד ("רצוני לתת, אלא שאין ידי משגת. מחל לי" וכו´).

מומלץ לעיין עוד בדברי חז"ל ולהיווכח עד כמה הדין צריך להיות מעורב בחסד. מחד – "כמה ראוי לכל אחד ואחד לתת" (סימן ר"נ), ומאידך – "למי נותנין צדקה ואיזה קודם לחברו" (סימן רנ"א).

בדרך כלל איננו מיליונרים

העיקרון הנלמד מדברי חז"ל הינו בר יישום בכל סוג של חסד, לאו דווקא ממון או מתת גשמי. כבר לימדונו חז"ל שמתן תשומת לב וחיבה ובוודאי סיוע מכל סוג שהוא, לעיתים נחשב לצדקה יותר ממתן דברים גשמיים. נאמר "ולבן שיניים מחלב" (בראשית מ"ט ע"ב). אמר רבי יוחנן: "טוב המלבין שיניים לחברו (כלומר מחייך אליו) יותר מן המשקהו חלב (מהדואג לצרכיו הגשמיים)" (מסכת כתובות דף קי"א). לכן, אף כאן ניתן לומר "אם ידו משגת, יתן כפי צורך העניים". כלומר, אם לבו רחום, רוחו איתנה ותעצומות נפשו ואהבתו לזולת מתפשטים והולכים, יתן "כפי צורך העניים", העניים ברוח, הזקוקים לתשומת לב, למילה טובה, לחיוך, לעצה או לכל סיוע אחר.

אלא שרובנו איננו "מיליונרים". לא בגשמיות ולא ברוחניות. הכוח, הזמן, הממון וכוחות הנפש העומדים לרשות רוב האנשים הרגילים – מוגבלים למדי. על כן גם כאן חובה לומר "ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש מנכסיו" וכו´.

כלפי מה הדברים אמורים? האם מוטל עלינו "לעשר" גם את הזמן וכוחות הנפש במידה של "חומש"? וכי יש לנו דרך למדוד דברים כאלה?

מסתמא שלא, אך מתוך דברי הרמ"א – "שלא יצטרך לבריות" – ניתן ללמוד כלל נוסף: כשם שבעניין צדקת ממון, העיקרון המנחה הוא שלא לתת עד שתהפוך בעצמך לעני וחסר כל – הוא הדין גם בזמן, בכוח או בתשומת לב. אם תקדיש מזמנך עד שלא יוותר לך די לעצמך או לבני ביתך – עברת את ה"חומש" וסופך "להצטרך לבריות". אם מסרת מכוחותיך לזולת עד שלא נותר לך כוח לעצמך, או למחויבויותיך הבסיסיות – גם כן עברת את הגבול.

שלא תהיה נצרך לבריות

כמובן שכדי ליישם את הכלל הזה, המשתמע מן ההלכה, גם לתחומי חסד אחרים, צריך הרבה כנות ותשומת לב. יותר קל לבדוק כמה כסף יש לי ומהו בדיוק "חומש" מאשר לבדוק כמה כוח יש לי ומתי אני "מבזבז" אותו יותר מדי, אך למרות האמור, בכל זאת ניתן למצוא איזה "סימן" שעברתי את הגבול. אם אני נותן וחש עצבני ומרוט, כמי שכופים עליו לתת ("בגלל שמוכרחים" ו"איך אפשר שלא", או "מה יגידו" ו"לא נעים" וכדומה); ובו בזמן שאני מעניק אני חש טינה כלפי מי שמבקש ממני סיוע – רוב הסיכויים שהענקה זו היא מעבר ליכולתי וכעת עלי לסרב ולומר "לא".

בהתאם להוראת ההלכה לגבי צדקת ממון, כל סוג של "לא", מן הראוי שיאמר בנועם ובפיוס ולא בתוקפנות. "לא יגער בו ויגביה קולו עליו, אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב, שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת" ("מצטער, אין לי כוח או זמן או אפשרות לסייע לך, למרות שהייתי מאד רוצה"). דרך כזו של פיוס בוודאי תפעל את פעולתה והאדם המבקש יקבל את הסירוב ללא כל טינה, אך היא אכן אפשרית רק בטרם עבר הנותן את גבולות ה"חומש" של עצמו. לאחר שעבר אותם, בודאי ה"לא" שלו יהיה כבר עצבני, מתוח, כעוס ומאיים, ובמקום להתחסד יגרום צער.

אל תצדק הרבה פן תרשע הרבה...

עצם הידיעה שמותר, ואף חובה לומר "לא" כאשר עבר "גבול החומש" (לשים גבול לחסד), עשויה להרגיע את המסרב ולסייע לו להתגבר על יסורי מצפון מיותרים ששוב הופכים אותו לעצבני ולמאוים.ניתן לומר "לא" בצורה יפה, כך שהשני יבין שאתה פשוט לא יכול. לא שלא איכפת לך, ולא שלא היית רוצה לעזור, אלא שאתה רק בשר ודם מוגבל ולא תמיד אתה יכול לתת. זה עדיף בהרבה על העמדת פנים של צדקות יתירה, שבסופו של דבר עשויה להוביל דווקא למקום שהוא רחוק מאד מצדקות...זה פירוש דברי קהלת (פרק ז פסוקים ט"ז, י"ז) "אל תהי צדיק הרבה... ואל תרשע הרבה": אל תהיה צדיק יותר ממה שביכולתך באמת (כגון נתינת צדקה או עשיית חסד יותר ממה שביכולתך באמת), פן (משום שעל ידי זה תגיע לידי) תרשע הרבה (שסופך להיות עני או לפגוע בזולת, משום שכבר לא נותר לך כוח לעצמך או לאנשים אחרים הזקוקים לך). ואין הכוונה כאן, חלילה, לטפח סוג של אנוכיות וחוסר התחשבות. מובן שחובת הצדקה והחסד עדיין מוטלת על כל אחד, ומן הראוי שיהודי ישים לבו לכל מה שחסר לחברו ויסייע לו ככל שניתן, אלא שגם התחשבות ונתינה צריכות, כאמור, להיות מתוך מידה ושיקול דעת, "שלא יצטרך לבריות".

גבול יכולתו וכוחו

עוד בעניין שיקול הדעת לגבי היכולת והכוח לעשות חסד, חשוב לציין שכשם שאדם עשוי (בדרך כלל בגלל מוסכמות) להגזים לכיוון "עודף חסד", הוא עשוי גם להטעות את עצמו שאין לו כוח, זמן או אפשרות לסייע לזולת ולהמעיט בעשיית חסד מכפי יכולתו האמיתית. על כן, בשיקול-דעת זה צריך האדם להתבונן בעצמו מתוך הכנות המרבית שיוכל לגייס, ומתוך רצון ושאיפה להתחזק בחסד.

הבדיקה האם אינו מטעה את עצמו לגבי יכולתו נמצאת גם היא בדברי השולחן-ערוך: "ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת". כלומר, שיהיה בצער אמיתי על שאינו יכול לעזור, שאם היה יכול, היה נותן בשמחה וברצון. אם הרגשה כזו מלווה את ה"לא" שלו, מן הסתם אין זו אנוכיות גרידא כי אם באמת גבול יכולתו וכוחו.

שנזכה כולנו לקבל שפע וברכה מידו הרחבה של בורא עולם ונוכל להעניק לזולת ברוחב לב ובמאור פנים.