גוש קטיף, הגרסה הירדנית

שוטרי הגבול הירדני של השנים האחרונות כבר ראו משלחות רבות של ישראלים החוצים מזרחה אל הממלכה ההאשמית, אבל נראה שקבוצה כזאת הם עדיין לא חוו. יותר ממניין רבנים שזקנם מלא ולבן, פאות מסולסלות להם, ציציות מתנפנפות לצדם ועל ראשם כאפיות אדומות. קצין הביט בהם בהשתאות ובמשך שעה ארוכה התלבט מה לעשות. זה לא שיש לו משהו נגד יהודים, חלילה. הממלכה מקבלת את המבקרים בכבוד. אבל גם הכאפייה הבוהקת לא הצליחה להסתיר את העובדה שאלה יהודים, ובמצב הביטחוני המתוח של היום העובדה הזאת מסוכנת.

הקבוצה: רבני ועד הכשרות של העדה החרדית ומפקחים נוספים, מומחים למצוות התלויות בארץ ולגידולי קרקע. ראש הקבוצה: אבנר ביתאן, איש עם מרץ בלתי נלאה שלרגע נראה לכוד מצדו הירדני של מעבר יצחק רבין כמו אריה בכלוב, משוטט אנה ואנה ומנסה להבין מדוע האישור המיוחל מתעכב כל כך. האיש עם המרץ: תושב הדרום שהיה חלק מאימפריית החסה של גוש קטיף ראה את מפעל חייו נחרב יחד עם הקהילות המפוארות שסביבו ועתה, לקראת שנת השמיטה הקרבה, מנסה להקים תחליף דומה בעבר הירדן. משלחת המעקב והפיקוח אחר ועל התקדמות הפרויקט התארגנה, אבל לירדנים יש זמן עד שסבלנותו פוקעת. אם נמתין עוד, שנת השבע תגיע לפנינו, הוא מזהיר.

הדקות נוקפות, השעות חולפות וביתאן נבלע במשרדו של הקצין הירדני. הוא יוצא כשארשת של ייאוש על פניו. "צריך סבלנות", הוא אומר. "לזמן אין משמעות כאן. קצב החיים אחר והמנטליות שונה. נמתין בלי להעיר או למחות. שמרו על הכבוד", הוא מורה לנו. הכבוד חשוב מאוד.

תעשן פה ופה ופה

המתנה היא זמן טוב לחזור לאחור, אז קצת עבר. לפני מספר שנים עלה במוחו של ביתאן רעיון: לשחזר בירדן מפעל הכולל שדות ובית אריזה לגידול חסה וירקות עלים ללא תולעים. "למקום יתרונות רבים", הוא מציין, "וכבר בשמיטה שעברה התחלנו להתקדם". דא עקא, כלל לא פשוט לרכוש קרקע בירדן. איש עסקים זר חייב שותף מקומי. "עברנו הרבה עד שהצלחנו לחכור חלקה אחת. בסופו של דבר, בערב פסח היה עלינו להתארגן עם חלקה נוספת, גדולה יותר. ערכנו בירורים, קיבלנו פניות והגענו לשטח. כל בעלי הקרקעות באזור שמעו עליי וידעו שאיש עסקים יהודי נמצא באזור ומבקש לחכור שטחים לחקלאות. שייח' מסוים הניח הצעה שמאוד התאימה לנו, ישבתי איתו ועם עורך הדין שלו והגענו להסכמה".

והנה משוכה נוספת: לחוזה חתום אין כל ערך בירדן אם לא ניתנו דמי קדימה - תוקדאם - בשווי דינר אחד לפחות. בלעדיהם, החתימה לא נחשבת. "העסקה התקדמה מהר משחשבתי ולא הבאתי איתי כסף. עורך הדין של השייח' המתין שאשלוף את המקדמה, ואין לי. הוא פנה לשייח' ואמר לו: 'אין טעם לחתום'. רציתי לסיים וחששתי שעד שאצא לישראל ואשוב עם הכסף לאחר הפסח אאבד הכול.

"אבל אז חשבתי על משהו. פניתי לשייח' וביקשתי ממנו חמשת אלפים דינר כהלוואה. הוא הביט בי בהפתעה, ואני המשכתי: באת כי שמעת עליי שאני אמין. שמילה שלי היא מילה. הלווה לי את הכסף והיה בטוח שאשיב לך אותו יחד עם שאר הסכום. הוא נהנה ושקל את הדברים, ועורך הדין זעם: 'לא, הוא לא הביא לך דמי קדימה. זו התחכמות. העסקה לא קיימת'. אבל השייח' כבר היה לטובתי וגער בו: 'אנחנו נחתום על העסקה. הנה, לאיש יש חמשת אלפים דינר בכיס. הלוויתי לו אותם, והוא נותן לי מקדמה'. עורך הדין נכנע, ובחוזה נרשם ששילמתי חמשת אלפים דינר ירדני על החשבון. אשר להלוואה? היא נותרה הסכם שבעל פה בינינו. הסכם של כבוד".

למחרת עשה ביתאן טעות חמורה שכמעט עלתה בגורל הכול. "נודע לי שאחד החברים שלי מגיע, ביקשתי ממנו שיביא איתו כסף והלכתי לאוהל של השייח'. ישבנו, דיברנו, שתינו תה ובסיום האירוח אמרתי בשמחה: אני מחזיר לך את הכסף שהלווית לי אתמול. הוא הגיע אליי מוקדם מהצפוי. אבל במקום לשמוח, השייח' צעק: 'אתה לא מתבייש? אמרת שתכסה את החוב רק בעוד מספר שבועות, ובינתיים הכסף שהבאתי לך כמו אצלי בכיס. אני לא רוצה אותו'. הוא זעם עד שהכריז בדרמטיות: 'העסקה מבוטלת'. פגעתי בכבוד.

"הפצרתי בו. אמרתי שהוא צודק ושרק בגלל שהכסף כבר כאן לא רציתי לשמור אותו אצלי, שאין לי מה לעשות איתו וחבל, שהוא יעשה לי טובה גדולה אם ייקח את השטרות שמהווים מטרד בשבילי. בסוף הוא התרכך והתרצה. שתינו כוס תה, עישנו נרגילה והעסקה שבה ואושרה לאחר הפיוס. ככה זה פה. הרקע אחר, ומי שלא ישחק עם הכללים שלו עלול להיפגע".

כאן תוקם ארץ ישראל

הכלל הראשון שנלמד על בשרנו נוגע לשעון. השעון הירדני אינו השעון הישראלי. לאחר שעה ארוכה, כשהירדנים מצמידים לנו מלווה - שוטר חמור סבר - השער נפתח. סוף-סוף. עלינו לעבור בדרך המלך אל יעדנו, ולא לסטות ימין ושמאל. ביתאן מודה לקצין, ואנחנו עולים אל הרכב. "בסך הכול, אני רואה סייעתא דשמיא", אומר ביתאן. "הם בסדר, בגבול. בעבר גידלנו ירקות בירדן וייצאנו אותם לישראל, ואף משאית לא התעכבה יתר על המידה. משאית שמתאחרת עלולה לגרום לעמל של חודשים רבים לרדת לטמיון. הירקות נרקבים".

יציאה לדרך. חולפים על פני תמונות המלך ההאשמי שניצבות לצדי הכביש ועוברים את הקילומטרים המובילים מהמסוף אל עקבה הסמוכה - העיר שהייתה כפר עלוב וקטן על גדות ים סוף ונעשתה מעצמת תיירות. מלונות פאר צומחים במרכזה ובסמוך לחופים. מרכזי קניות שוקקים ומלאים במטיילים מכל העולם. נאמן להוראות, השוטר לא מאפשר לאיש לרדת. רק חסר לו שעובר אורח ירדני או פלסטיני יזרוק הערה נגד הרבנים, והמשלחת תהפוך לתקרית בינלאומית. ביתאן מנסה להרגיע: "אל תשכחו שלא מזמן פתח שופט ירדני באש במעבר הגבול הצפוני, נורה ונהרג". ניסה להרגיע, אבל יצר בהלה. מנגד, נראה שבדרום ירדן שקט יותר.

עולים צפונה בדרך המלך הקדומה העוברת מעקבה וסיני אל עמאן על פני ההסתעפות לוואדי ראם. הוואדי הוא אחד מפלאי תבל. רבבות תיירים זורמים אליו מדי שנה, אבל השוטר עומד בלחץ ולא נותן אוקיי לביקור זריז. הוא כן מניח לנו, מתוך שיקול דעת, להצטלם ליד השלט המצביע על הכיוון המוביל לאתר.

ממשיכים הלאה, צפונה, להרי אדום הגבוהים. שם, בלב הר שעיר, נמצא כפר אל קאוורה. אליו מיועדות פנינו. הנופים האדומים מקיפים אותנו. "זו ארץ ההבטחה", מעיר ביתאן. "כפי שהבטיח הקדוש ברוך לאברהם, מהים עד הנהר יהיה גבולך. המקום לא זר לעם ישראל. לפי המסורת, כשיבוא המשיח נשלוט גם בארץ אדום. לעומת זאת, מההיבט של דיני השמיטה אין לאזור קדושת ארץ ישראל. לכן ניתן לגדל בו גידולים ולשווק אותם בארץ".

הניסיון לגדל פירות וירקות בירדן בשנת השמיטה אינו חדש. "כבר בעבר נעשה מאמץ כזה", מספר הרב מאיר דוד ברגמן, ראש האגף למצוות התלויות בארץ בוועד הכשרות של העדה החרדית. "לאחר הסכם השלום עם מצרים חכר יזם שטחים ליד העיר מידבא והחל לשווק ירקות. אלא שאז באו רבנים, בדקו את הנושא ואמרו לו שהכול טוב ויפה, וייתכן שאלה גידולי נכרים, אבל את סוגיית ארץ ישראל הוא לא פתר, שכן המיקום הזה נחשב כחלק מהארץ שקידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, ואין הבדל בינו לשדות לכיש. הפעם האזור שונה לכל הדעות ואינו נחשב כארץ ישראל לעניין קדושת שביעית".

פאטה מורגנה של חסות

מחסום. כל העולה מעקבה חייב לעצור לבדיקת מכס. עקבה, כמו אילת, פטורה ממכס, והמוכסים מוודאים  שהנוסעים לא מנסים להבריח מוצרים לצפון המדינה. הצצה קצרה אל הרכב ואל האחראי, ואנחנו מקבלים אישור להמשיך. לפעמים יש יתרון בכך שאתה זוכה לליווי מעיק של שוטר ירדני קפדן.

נסיעה קצרה. ואדי צר יוצא אל במת ההר הגדולה של הרי אדום. מישור גדול נפתח ומוביל אותנו אל היעד. בפתח הכפר נקודת משטרה גדולה. הפאר שלה מוזר בין החושות והחורבות שסביב. ביתאן צוחק: "אחד הדברים הראשונים שעשינו היה תרומה לשיפוץ המבנה". הסברים מיותרים.

עוד קילומטרים ספורים, והנשימה נעתקת. על פני מרחב עצום בן מאות דונמים משתרעות חממות ענק ופרושות למרחקים. חלקן עם יריעות הניילון עליהן, חלקן בעיצומה של בנייה ורק מסגרות המתכת עומדות שורות-שורות. אין ספק שביתאן הולך על גדול: תצרוכת של אלפי טונות לשנת השמיטה הקרובה.

מי שעוזר לו במלאכה וכבר נמצא כאן לפקח על עבודות ההקמה הם חבריו, רחמים סוויז ורחמים סיסי. שניהם היו מנהלי עבודה בגוש קטיף, שסיפק ירקות עלים לכל מדינת ישראל. סיסי, איש גדול וקשוח למראה, דובר ערבית רהוטה ופוקח עין על הפועלים שבחוות. הוא היה מלך החממות. "ניהלתי את כל החממות של היישובים גדיד וכפר דרום", הוא מספר. "עד החורבן". ההתנתקות מוזכרת בכאב גדול שוב ושוב. תמיד עם אנחה וצביטה בלב. "אי אפשר לתאר מה היא עשתה לנו", אומר סיסי. "היא פגעה במתיישבים ובחקלאים מכל היבט: כלכלי, נפשי, פיזי. הרסה משפחות, הרסה עסקים. אין פיצוי לדבר הזה. אי אפשר להתאושש ממנו".

מול החממות החדשות הם חשים הצלחה בהשבת משהו מזוהר העבר. "קראנו לחברה שהקמנו 'זיכרון קטיף'", אומר ביתאן. "באנו לרשם החברות הירדני וביקשנו לרשום אותה. הוא אמר שקטיף לא יילך, אבל זיכרון זה בסדר. ככה הגענו ל'חברת זיכרון בע"מ'".

ולמה דווקא פה?

"בגוש שררו תנאים מסוימים שהתאימו לגידול ירקות עלים, ועשינו עבודה גדולה", מסביר סיסי. "לאחר הגירוש ניסינו להעביר את הגידולים לשפלה, אבל זה היה בלתי אפשרי. השפלה מציעה לחות גבוהה וחום ביום ובלילה. ירקות עלים הם גידולי חורף בעיקר, ויש להשקיע משאבים כדי לקרר את החממות בימי הקיץ ולמנוע פגיעה בהן. בהרי אדום הגבוהים התנאים אופטימליים. האדמה חולית מאוד ומעוטת חרקים, בלילות שולטת הקרה והפרש הטמפרטורות בין היום והלילה גבוה. זה שבלילה קר מאוד מקשה על המגורים, אבל לירקות רק טוב".

על דפנות החממות מונחים שקי חול שמשווים מראה מוזר מעט, כאילו היו מוצבים צבאיים. "בלילות הרוחות חזקות כל כך עד שהחממות מתרוממות באוויר ומתרסקות", אומר ביתאן. "הן גרמו לחקלאים לוותר על הקמה, ואז הגיע רחמים עם ההמצאה הזו - להניח שקי חול על המוטות. עכשיו הן מחזיקות מעמד. באו חקלאים מקומיים והביטו בפתרון בפליאה: איך לא חשבו על זה קודם?".

אבל בינתיים השמש במרום והאקלים מדברי. המרחבים צחיחים לגמרי. מי יכול להאמין שבמקום הזה, שאפילו רוח קלה לא מבקרת בו, משתוללות סופות בלילות. מצד שני, גשם אין. מהיכן, אם כן, באים מי ההשקיה? בהמשך שדות הגידולים מגיעה התשובה בדמות מבנה גדול ומקורה שבמרכזו משאבת ענק. בעומק 300 מטרים עומדת באר גדולה ומספקת מים לכל הגידולים. "מחיר הקרקע אפסי כמעט", אומר ביתאן. "הסכום שנדרש לתשלום מתייחס לבאר. אתה משלם על הקרקע על פי הקרבה שלה: ככל שהיא קרובה יותר למקור המים כך היא יקרה יותר".

מתוך הבאר יוצאים צינורות אל מרחבי השדות ואל בריכה גדולה וכחולה מוקפת בירוק. "אנחנו ממלאים את הבריכה בשעה שלא משקים את השדות, ואחר כך ניתן לעשות שימוש במים היקרים כשזקוקים לכמות גדולה יותר מהם".

שמים הכול על הצלחת

בסיום שורות החממות האינסופיות הכניסה לבית האריזה, משרדי ההנהלה ולב המתחם שמהווה כמעט עיר של ממש. את פנינו מקדם קשיש בדואי בשנות התשעים לחייו, עטוי בכאפייה אדומה ועומד בהדר ליד השער ופגיון נעוץ בחגורתו. "השומר שלנו", מעיר ביתאן. "בן לשבט הבדואי המרכזי. הוא דואג שלא ייגנב ציוד. הטרקטורים והמכונות החקלאיות שווים מיליונים. יש פה גם יריעות ניילון בכמויות עצומות, ציוד מתוחכם ומה לא. חייבים שמירה".

קשיש בן תשעים? יש לו פגיון, אבל זה מה שיעצור את הכנופיות? "האזור שייך לטריטוריה של חמולה מקומית, ואוי למי שיפלוש אליו. ברגע שיתגלה שהוא הגיע בכוונות זדון, דמו בראשו. אנחנו משלמים לחמולה עבור שמירה, והיא בוחרת את הקשיש ביותר ומציבה אותו. אם משהו ייגנב או ייפגע זאת תהיה פגיעה איומה בכבוד. הוא והמשפחה שלו לא יידעו מה לעשות עם הבושה. עד עכשיו זה עבד: מהיום שהשומר פה לא נלקח אפילו בורג בודד".

אורחים מגיעים. מפקד משטרה שבולט במדיו וצעיר לבוש אזרחית. האחרון חשוב באמת. הוא איש מודיעין האחראי על הפלך ומשתייך, כרגיל, למשפחת המלוכה. הם שמעו על בואנו, הגיעו לאות כבוד ותוך כדי משבחים את המיזם. בכלל, החברה רוחשת פעילות. עובדים רבים עמלים בין החממות. "אנחנו מעסיקים פועלים מקומיים", אומר ביתאן. "למען האמת, כוח העבודה הזה הוא לא הטוב ביותר - המיומנות והחריצות שבארץ חסרות - אבל זה מה יש. תקנות השלטון הירדני מחייבות אותנו להעדיף אותו".

מאחור, סוסים וגמלים. הם נושאים משאות ומשמשים כבהמות תובלה. שאר העסק מודרני הרבה יותר: בית אריזה גדול, חדרי קירור, מעבדה מיוחדת עם מכונות חדישות שנועדו לסייע למשגיחים לבדוק שהירקות נקיים, בית מגורים שמאכלס את מנהלי העבודה הישראלים ובעתיד גם את המשגיחים מטעם ועד הכשרות. "נקים פה בית כנסת עם ספר תורה ויהיו פה מניינים יום-יום", מבטיח ביתאן.

עד אז, בוחן הרב שמואל שטרנפלד, מנהל המחלקה למניעת חרקים, את החממות ואת הרשתות המגנות עליהן. חור אחד שיימצא, וכל הסחורה שתגדל בפנים עלולה להימחק. "לא רק אנחנו אוהבים חסה", הוא אומר. "גם החרקים. הם מריחים את הירוק-הירוק הזה מקילומטרים ומסתערים עליו באלפים".

אנחנו מעזים לפקפק בתיאור המרתיע הזה. אחרי הכול, המישור חולי וצחיח. איזו נפש חיה תימצא כאן, חוץ מהסוסים והגמלים? הרב שטרנפלד אינו מהסס. כבקי ורגיל מציץ סביב, מבחין בשיח קטן ודליל מתחת לסלע, רוכן לעברו ומנענע עלים כמושים בכף ידו. אחר כך מתרומם ומציע לנו לראות את האוצרות שהוא חופן. "רואים את הנקודות הכהות הקטנות הרוחשות? אלה חרקים. אחד כזה פולש לחממת חסה, מגדל בה משפחה והירק מחוסל אחרי מספר שבועות".

זה מה שגורם לו לשבח את הפרויקט. "להקפדה כאן אין פשרות. כל מה שאנחנו מבקשים מתבצע ללא שאלות. גדר חיצונית מרושתת מונעת מחרקים להתקרב, והכניסה לכל חממה כפולה כדי למנוע חדירה לא רצויה בעת פתיחת הדלתות. הגידול לא קל, והמאמץ של היזמים ראוי לציון.

"אגב", הוא נזכר. "בעבר כמעט לא היה שימוש בחסה, וכשכבר ביקשו לצרוך אותה ניקו אותה בשיטות המקובלות, באמצעות בדיקה מול האור. כשבפעם הראשונה הוצע לגדל מוצר ללא תולעים בכמויות הגיב אחד הרבנים בתהייה: 'למה צריך להשקיע כל כך הרבה בשביל קצת חסה לליל הסדר?'. היום הצריכה של החסה אדירה, ועדיין לא דיברנו על ירקות העלים האחרים - סלרי, ברוקולי ועוד. ההיערכות הזו תסייע לכך שהמחירים לא יאמירו בשנת השמיטה.

"היו ניסיונות להסתייע בערבים מישראל או מהשטחים ולגדל הכול קרוב יותר, אבל הסכנה גדולה. האם ניתן להתיר לסכן נפשות בשביל חסה? כל יוזמה ברוכה כזו, גם אם תגיע לצלחת של הצרכן בעצמה, תגרום לכך שלא יקרה מה שקורה בכל שמיטה כמעט: משפחות לא יכולות להרשות לעצמן רכישה של ירקות בסיסיים וחיוניים לתפריט".

האם השקעת המיליונים תחזיר את עצמה? גם ביתאן לא יכול להיות בטוח. "כחקלאים אנחנו מכירים את התלות המוחלטת בקדוש ברוך הוא. מאמינים וזורעים. אני יכול לומר שהכוונות שלנו טובות, שאנחנו מעבר לעניין הכספי. חשוב לנו שעקרת הבית לא תתרושש בשמיטה, בלי לפרנס את אויבי ישראל. אנחנו עושים עסקים עם ידידים שלנו, ורובם ככולם מנוהלים על ידי יהודים יראים ושלמים. נביא את שלנו, ואת השאר ישלים בורא עולם ויצווה את ברכתו".

צילומים: אברהם מן