אחורה במנהרות הזמן: הכירו את שבטי היער האבודים

חיים בזמן אחר. (צילום: shutterstock)

ברגעים אלו ממש מסתובבות על פני הגלובוס כמה מאות קבוצות של בני אדם שמעולם לא ראו מכונית נוסעת, לא שמעו על גילוי אמריקה, והמצאת הגלגל היא מבחינתם המילה האחרונה בתחום הטכנולוגיה. מושגים כמו אופניים, חשמל וברז מים לא אומרים להם דבר וחצי דבר. דברו איתם על בנק, משכנתא או כסף - והם יגיבו בגבות מורמות ומבט מזוגג. המדהים מכול: לא תמצאו אצלם בכיס אפילו סלולרי אחד לרפואה - לא מהדור הראשון ולא מהדור האחרון.

מדובר באנשים שלא שמעו על כך שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, מהסיבה הפשוטה שעוד לא עדכנו אותם על כך שהיא פרצה. בכל מקרה, נשגב מבינתם מדוע קוראים לה 'מלחמת העולם השנייה', כאשר איש לא טרח לספר להם שהייתה מלחמת עולם אחרת שקדמה לה...

קוראים להם 'שבטי היער האבודים' - האנשים שהציביליזציה המודרנית פסחה עליהם לחלוטין. בעידן הג'י-פי-אס הם עדיין לא מופיעים על המפה. בעידן של תקשורת לוויינים הם מחוץ לטווח קליטה. בעידן של כפר גלובאלי הם מתעקשים להישאר בחוץ. קשה להאמין שבמאה ה-21 דבר כזה יתכן עדיין, אבל העובדות מדברות בעד עצמן.

איש אינו יודע לומר בכמה בני אדם בדיוק מדובר, אך ההערכות הן שקיימות בסביבות 300 קבוצות כאלו המפוזרות בפינות הנידחות ביותר בעולם - מיערות העד העבותים של דרום אמריקה וגינאה החדשה ועד איים נידחים בלב האוקיינוס ההודי. סביבם רוחשת פעילות קדחתנית שהופכת את כדור הארץ למקום קטן ונגיש יותר ויותר, אך הם עצמם חיים בכיסים זעירים של בדידות מזהרת. לעידן המודרני אין דריסת רגל בנחלתם.

האם הם מודעים בכלל לקיומו של העולם החיצוני? הדעות על כך חלוקות. האם הם מעוניינים לדעת יותר על מה שקורה בחוץ? לא בטוח.

לו יחדור מאן-דהו אל מעבה הג'ונגל שבו הם חיים ויספר להם על החיים המודרניים שבהם אנשים מכלים את עיקר זמנם בעיסוק כלשהו המכונה 'עבודה', וזאת על מנת שיהיה להם לחם לאכול ומחסה לראשם, הם מן הסתם יביטו בו כאילו נטרפה עליו דעתו. למה לטרוח כל-כך קשה כשאפשר פשוט להושיט יד ולשבור את הרעב בפרי קצ'ויה עסיסי? למה להתייגע כשניתן לאסוף כמה עלי סגוניה רחבים ולקלוע מהם כיסוי ראש מאולתר מפני הגשם? כך יטענו בהגיון רב.

הרעיון לבזבז את כל החיים בצבירת כמויות עצומות של רכוש ומיטלטלין שאין בהם כל שימוש או תועלת, ייראה בעיניהם הזוי ומעורר גיחוך. לשלם מיסים, ארנונה וחשבונות סלולר מנופחים? ממש התגלמות האיוולת. ובכלל, מי זקוק לסלולר כשיש תופי טם-טם. להצטרף לחברה המערבית הנאורה והמפותחת? לא תודה, הם יעדיפו לנוס עמוק יותר אל מעבה היער ובלבד שהדבר המפחיד הזה לא יקרה להם.

נגמרו המקומות הריקים

ככל שהשבטים האבודים היו מעדיפים להישאר אבודים, מסתבר שהמאה ה-21 סוגרת עליהם מכל עבר בצעדי ענק. קשה לבלום את הקדמה הטכנולוגית כשכל מה שעומד לרשותך הוא חץ וקשת. צעד אחר צעד, כברת ג'ונגל אחר כברת ג'ונגל, הולכים ומצטמקים האזורים שבהם מסוגלים השבטים האבודים להיעלם.

בימי קדם נהגו משרטטי המפות לציין את האזורים הבלתי מוכרים במילים הלטיניות "היק סוונט ליאונס" - "כאן שוכנים האריות". כיום, האריות היחידים שנותרו שוכנים מאחורי הסורגים בגן החיות, והשטחים הבלתי ידועים במפות התכווצו למימדים מיקרוסקופיים. בנסיבות שכאלו, הזמן שנותר לשבטים האבודים להישאר אבודים הולך ואוזל.

"אנחנו קרבים במהירות לרגע שבו לא תישאר אף פיסת קרקע על פני כדור הארץ שהמודרנה לא תגיע אליה", צופה לואיז אדנזל העומד בראש ארגון בשם 'סרבייבל אינטרנשיונל' (הישרדות) העוקב אחר מצבם של השבטים האבודים. "בנסיבות כאלו המגע עם הציביליזציה יהפוך לבלתי נמנע. לפי ניסיון העבר יהיו לכך השלכות הרסניות עבור האוכלוסיות הילידות".

באילו אזורים בעולם שוכנים אותם שבטים נעלמים? מסתבר ששני המוקדים העיקריים לכך הם יערות האמזונס בדרום אמריקה, והאי פפואה ניו גיני השוכן מצפון לאוסטרליה. מוקד שלישי ומעניין במיוחד שוכן באי אנדמן הצפוני השוכן באוקיינוס ההודי ובו נעסוק בהמשך.

דווקא אפריקה נפקדת מרשימת האתרים בהם שוכנים שבטים נעלמים על פי הנתונים שאסף ארגון 'סרבייבל'. יתכן כי ההסבר לכך הוא שהשבטים האבודים באפריקה הם כה אבודים שאף אחד אינו יודע אפילו שהם הלכו לאיבוד...

האי פפואה ניו גיני, המשתרע על שטח של קרוב לחצי מיליון קילומטרים רבועים, מכיל את הג'ונגל הטרופי הסבוך ביותר בעולם. אם יש פינה בלתי מוכרת בתבל, מסתבר שהיא תימצא שם. הטופוגרפיה המסובכת, רכסי ההרים הגבוהים, הנהרות השוצפים והצמחייה העבותה - כל אלו מחלקים את שטחו של האי לאלפי "תאים" קטנים שבכל אחד מהם עשויה לשכון קבוצה זעירה של בני אדם שטרם פגשו את העידן המודרני. על פי ההערכות מסתובבות במעמקי היער כ-300 קבוצות שמקיימות קשרים בינן לבין עצמן אך כמעט ואין להן כל מגע עם העולם החיצון.

מצב דומה שורר ביערות האמזונס. גם כאן מדובר בשטח אדיר מימדים המכוסה ביער הגשם הגדול ביותר שנותר בעולם. מרוב עצים, לא תמיד רואים את הקבוצות הקטנות של ילידים שעדיין מסתתרות בתוכו.

בשלב זה עשוי הקורא לשאול את עצמו - אם השבטים הללו אכן "אבודים" הכיצד זה שהעולם מודע לקיומם?

התשובה לכך היא שבמאה ה-21 קשה מאוד ללכת לאיבוד לחלוטין, גם אם אתה מתאמץ מאוד לעשות זאת. לוויני תצפית המרחפים בחלל מזהים את חתימת האינפרא-אדום המסגירה מדורות קטנות הבוערות בלב הג'ונגל. מטוסי סיור החולפים בשמיים מזהים את סימני ההיכר האופייניים שהקבוצות הקטנות מותירות אחריהן שעה שהן נודדות ממקום למקום. צוותי עבודה המסתובבים במעמקי היער בחיפוש אחר נפט ומחצבים אחרים נתקלים מפעם-לפעם בקבוצות בלתי מוכרות הנעלמות ברגע שמנסים ליצור איתן קשר. עיתונאים תאבי-סנסציות הלהוטים להיות הראשונים לראיין איש יער אותנטי מחפשים אחריהם בכל מקום.

העולם נעשה מקום צפוף. בקרוב לא יישאר לשבטים האבודים מספיק מקום ללכת בו לאיבוד.

שמורת האבודים ביער

דוגמה אופיינית לתופעת 'שבטי היער' הן התמונות שפרסמה ממשלת פרו בהן נראים כמה מחברי 'שבט אבוד' שהתגלו בתוככי שמורת קוגפקורי נאהוא נאנטי שבדרום-מזרח המדינה. זוהי שמורה שהוקמה במיוחד כדי למנוע את כניסתם של ציידים לא-חוקיים, חוטבי עצים ומחפשי נפט המנסים ללא-הרף להסתנן לשטחי המחיה של השבטים הילידים.

במהלך סיור שגרתי בקצה השמורה נתקלו פקחים בקבוצה אנושית בלתי מוכרת עד כה שבדיוק עסקה בהקמת כפר צריפים קטן על גדותיו של נחל מקומי. קפק אלטריסטה, ראש המכון לפיתוח אגן האמזונס שאנשיו גילו את השבט הנעלם, סיפר כי ככל הנראה מדובר בקבוצה קטנה של נוודים הנעים ממקום למקום.

השבטים האבודים. (צילום: shutterstock)

חוקרים שבאו ליער כדי להתחקות אחר אורחות חייהם של הילידים קבעו כי הם אינם עוסקים בחקלאות או מקימים בתי קבע אלא ניזונים מפירות ומדגים וחיים בצריפים פשוטים אותם הם נוטשים לאחר שהם מחליטים להתקדם הלאה. לשבט אין שם לעצמו, המספר המדויק של חבריו אינו ידוע ותעלומה אופפת את מוצאם. קשה לבקש מהם תשובות לכל השאלות הללו משום שאיש אינו דובר את שפתם.

"ניסינו לתקשר איתם אבל נחלנו בכך הצלחה מוגבלת בלבד", אומר אלטריסטה. יחד עם זאת, את סירי הבישול וכלי העבודה שהחוקרים הביאו איתם לפגישת הפסגה ההיסטורית הילידים דווקא שמחו לקבל. מעובדה זו ניתן אולי להסיק כי ביום מן הימים יהיו בני השבט האבוד צרכנים נאמנים של הקניונים שיוקמו מן הסתם במעמקי הג'ונגל...

אין זו הפעם הראשונה בה מתגלים שבטים אבודים בפרו. רק שנה קודם לכן פורסמו צילומים דרמטיים בהם נראים שני בני שבט בלתי מוכר היורים חיצים לעבר מסוק שבא לתעד אותם. רק לאחר שהצילומים הופיעו על שערי עיתונים בכל רחבי העולם נחשפה העובדה המביכה שלא מדובר בדיוק בשבט אבוד.

מדובר, כך התברר, בשני אינדיאנים משבט אינבירה ששלטונות פרו מודעים לקיומם כבר למעלה ממאה שנה. להגנתם טענו מפיצי התמונות שגם קבוצת אנשים שלא היה איתם מגע במשך מאה שנה ראויה לתואר "שבט אבוד"...

השבט שהלך לאיבוד

מסתבר שתחום השבטים האבודים רווי במעשי פברוק וקונדס. המקרה המפורסם ביותר אירע בשנת תשל"א (1971) כאשר כלי תקשורת בעולם דיווחו בהתרגשות על גילוי שבט אבוד בשם 'תסדי' שחי על אי נידח בפיליפינים.

במשך השנים הפך האי תסדי למוקד עלייה לרגל עבור מאות רבות של חוקרים, עיתונאים, דיפלומטים וידוענים מכל העולם שביקשו להתבשם בחברתם של בני השבט האבוד שחיו במשך אלפי שנים - כך נטען - בניתוק מוחלט מהנעשה בעולם החיצוני.

שירי הלל התחברו לתיאור סגולותיהם המוסריות של הפראים הללו שחיו בהרמוניה עם הטבע ולא הושחתו על ידי הקדמה. אוניברסיטאות פרסמו מחקרים מלומדים שבחנו לעומק את שפתם המיוחדת של המקומיים ואת אורחות חייהם המופלאים. מומחים העלו על נס את הצלחתם של בני שבט התסדי, שבניגוד לבני המערב, למדו לחיות עם הטבע מבלי לגרום להרס אקולוגי.

אחד מהדברים שגרמו להתפעלות מיוחדת בקרב החוקרים הייתה העובדה שבשפת התסדי לא נמצאו מילים עבור המושגים 'מלחמה' ו'אויב'. מכאן הגיעו החוקרים למסקנה שהתסדי לא ידעו מלחמה מימיהם והמושג אויב כלל לא מופיע בלקסיקון שלהם...

רק בשנת תשמ"ו (1986) יצאה האמת לאור. באותה שנה חוסל שלטונו של הרודן פרדיננד מרקוס ובאקלים הפוליטי המשוחרר הצליח עיתונאי שוויצרי לחדור אל האי הנידח ולפגוש את תושביו המפורסמים ללא תיווך השלטונות. או אז יצא המרצע מהשק - התברר כי במשך 15 שנה הצליחו כמה פוליטיקאים מקומיים לשטות בכל עולם המחקר האקדמי ולמכור לו סיפור שלא היה ולא נברא.

בני שבט ה'תסדי', כך התברר, אינם אלא כפריים פשוטים מהסביבה שהוקפצו לאי כל אימת שאישיות מפורסמת קיבלה אישור לבקר בו. הם הכינו לעצמם מלבושים ייחודיים, פברקו שפה שלא הייתה אלא עיוות קל של השפה המקומית, ורימו את כולם. רגע לאחר שהחוקרים עזבו, שבו הכפריים לשגרת חייהם, לא לפני שקיבלו דמי טרחה על עבודתם. ככלות הכול, לא קל לשחק תפקיד של שבט אבוד בעולם המודרני...

עוצרים את הקדמה

אבל לא כל השבטים האבודים מפוברקים. ישנם מאות מקרים אמיתיים ובשנים האחרונות מתנהל בעולם דיון ער בשאלה כיצד יש לנהוג בהם, דיון הגולש למישורים פוליטיים, משפטיים ואף מוסריים.

"שבט שחי את חייו לפי המושגים הפשוטים המוכרים לו מדורי-דורות ואינו מעוניין במגע עם העולם המודרני, אינני יודע איך ניתן מבחינה מוסרית להצדיק את כפיית המגע איתו. צריך להשאיר אותם במנוחה", כך טוען קפק אלטריסטה.

לטיעון המוסרי הזה ניתן להוסיף את העובדה שבכל המקרים הידועים עד כה המגע עם העולם החיצוני תמיד הסתיים בקטסטרופה נוראה - עבור 'האבודים'.

דוגמא לכך היא מה שאירע לבני שבט ה'נוקק מאקו' בקולומביה. בשעה שהתגלה בשנת תשס"ג (2003) מנה השבט כמה מאות חברים שנחשבו לציידים מומחים והפגינו כישורים יוצאי דופן, עובדה שאינה מפתיעה בהתחשב בעובדה שהם חיו בג'ונגל כל ימי חייהם.

בעשור שחלף מאז הגילוי מתו 65 אחוז מבני השבט. אדמותיהם הפכו לשדה קרב בין הצבא, כוחות המורדים, חוטבי עצים וחקלאים המבקשים להשתלט עליהם. שרידי השבט נפוצו לכל עבר, המבנה החברתי המסורתי שלהם נהרס לחלוטין, והשיירים העלובים שנותרו מהם חיים בכמה שכונות עוני בשולי הערים ומנסים לשווא להבין את הג'ונגל המודרני לתוכו נקלעו שלא בטובתם. "כבר עדיף היה להישאר ביער", קבע באכזבה מנהיגם מאו בה.

הסכנה הגדולה ביותר האורבת לבני השבטים האבודים נשקפת מצד החיידקים. בכל מגע עם העולם החיצוני קיימת סכנת הידבקות מחיידקים שמערכת החיסון של האדם המודרני למדה להתמודד איתם, אך עבור הילידים שמעולם לא נתקלו בהם בעבר מדובר בסכנה קטלנית. אחוזים גבוהים מהם מתים מסיבוכים של מחלות פשוטות כגון שפעת. פשוטות עבורנו, אך לא עבורם.  

סכנה נוספת נשקפת מכיוונן של חברות מסחריות הלהוטות לנצל את משאבי הטבע הבראשיתיים שעדיין נותרו בעומק הג'ונגל. מבחינתם, השבטים האבודים מהווים מטרד שיש לסלקו בכל האמצעים. בשנת תשס"ו (2006), למשל, התנהלה מלחמה של ממש בין חוטבי עצים לבין בני שבט טארומנן. יחסי הכוחות לא היו שווים. הראשונים הגיעו חמושים בנשק אוטומטי, האחרונים הגיבו בירי של חיצים מורעלים ובהתקפות פתע מהמארב. 30 מבני הטארומנן ו-10 חוטבי עצים נהרגו בהתנגשות הדמים לפני ששלטונות אקוודור התערבו והכריזו על שטח בגודל 7,000 קמ"ר כאזור אסור לכניסה עבור מי שאינו טארומנן.  

במקרה הזה נחלצו השלטונות להגנת הילידים, אך במקרים אחרים המצב הפוך. שבט ה'פינטופי' חי בבדידות מזהרת במדבר המערבי באוסטרליה. בשנות החמישים יזמו ממשלות אוסטרליה ובריטניה תכנית משותפת לפיתוח טילים ארוכי טווח במסגרתה הוחלט להפוך את המדבר המערבי למטווח ניסיוני. בני השבט הופתעו בוקר אחד עם הופעתם של נציגי הממשלה הבלתי מוכרת להם שהורו להם להתפנות מהשטח ללא שהיות. הם שוכנו במחנה ארעי שבו רבים מהם מתו מהזנחה וממחלות זיהומיות. ילדיהם נלקחו מהם בכפייה על מנת 'לתרבת' אותם ולהפוך אותם לאזרחים מודרניים ומועילים.

עד היום נחשבת פרשת הטיפול בבני הפינטופי לאחד הכתמים המוסריים האפלים בהתנהגותה של ממשלת אוסטרליה, עובדה שכדאי לזכור בפעם הבאה שהאוסטרלים יטיפו לנו מוסר.

האי העקשן בעולם

מי שכנראה הפיקו לקחים מכל האירועים העגומים הללו הם הסנטינלים יושבי האי צפון אנדאמן שבאוקיינוס ההודי. גם הם עונים להגדרה של 'שבט אבוד', אבל בניגוד לעמיתיהם בשאר החורים הנידחים שבעולם הם אימצו כמה כללי התנהגות פשוטים אך יעילים שהצליחו לשמר אותם בתור השבט האבוד היחיד בתבל שקיומו אינו נתון כנראה לסכנת הכחדה מיידית.

כבר קרוב למאתיים שנה שכל מי שמתקרב לאי אנדאמן הצפוני זוכה לקבלת פנים קבועה - מטח חיצים קטלני וברד של אבנים. הסנטינלים רציניים לחלוטין באיומיהם. שני דייגים שסירתם נסחפה בטעות לעבר חופי האי האנדאמן נמצאו מאוחר יותר כשהם דקורים למוות. ימאים יודעים שלא כדאי להתקרב למקומות הללו וכאשר קורה שאוניית מטען נתקעת בסביבה, כפי שאירע למשל בשנת תשמ"ו (1986), ממהרים אנשיה להזעיק מסוק חילוץ שיוציא אותם מהשטח לפני שהמקומיים חמומי המוח יבואו לטפל בהם.

במשך השנים ניסתה ממשלת הודו, שהאי אנדאמן נמצא בתחום הריבונות הנומינלי שלה, להידבר עם המקומיים תוך חלוקת מתנות, אך המגעים הובילו למבוי סתום. הסנטינלים נחושים בדעתם לעצור את הקדמה, לפחות באי הפרטי שלהם.

ב-15 השנים האחרונות התייאשו ההודים מהמחוות הדיפלומטיות והחליטו להשלים עם הסתגרותם המוחלטת של יושבי אנדאמן. הם אימצו מדיניות של ניתוק מוחלט. אין מגע ואין קשר. האבודים רוצים להישאר אבודים ו"רצונו של אדם כבודו".

רק פעם אחת שינו ההודים ממנהגם וזאת לאחר אסון הצונאמי שפגע בחוף הדרום-מזרחי של אסיה ושטף בין היתר גם את האי אנדאמן. 300,000 בני אדם נהרגו באסון הזה וההערכה הייתה שכל יושבי האי העקשן נספו. אלא שמסוקי צבא שבאו לחפש אחר ניצולים הופתעו לגלות את המקומיים חיים ונושמים ואף מקדמים את פניהם במנהג הקבוע והמקובל של ירי חיצים ואבנים.

אחד החיילים ההודים שדיבר ניב הדומה לשפתם של המקומיים תרגם את צעקותיהם לקצין הממונה עליו. "לא צריכים טובות", זעקו הסנטינלים, "לכו הביתה".