תופעה: קבוצות התמיכה הולכות ומתרחבות

"ישבנו באגף הטראומה של חדר המיון", מספרת לי טובי אשלג, אימא דאוגה אחת. "התלמוד תורה הזעיק אותנו לבית החולים: הילד נפל משולחן וחטף מכה הגונה בראש. היו כמה חתכים שנזקקו לתפירות. ברוך ה', לא משהו רציני יותר. אבל היינו מבולבלים. הילד נרדם עליי, למרות שחששתי שיישן אחרי מכת ראש, והיו לו עוויתות.

"'צריך לקרוא לאחות', אמר מישהו. אישה אחת קמה והזמינה אותה. האחות באה, בדקה והביאה שמיכה לילד, כי אולי קר לו. התפתחה שיחה בין הממתינים. אחד הגיע בגלל תאונה בכביש מרובה נתיבים. נהג התעטש מימינו, סטה ממסלולו והעיף אותו ואת רכבו אל המדרכה. הוא היה בשוק, ואשתו התייצבה לידו. היו גם זוג צעיר, קשישים, אב נבוך עם ילד. וכולם משוחחים, מעודדים, משתפים בדאגה, מתוחים יחד מהזמן החולף ומתעצבנים יחד מהעובדה שהנוירולוג טרם הגיע למרות שמזמן אמרו שהוא בדרך.

"פתאום שמתי לב שאני בתוך קבוצת תמיכה מסוג מסוים. זה לא היה רשמי, ואף אחד לא הכריז על הפתיחה שלה, אבל כשכולנו באותו מצב ובאותו מתח יש לנו מכנה משותף שמהווה גרעין תומך. התמיכה זמנית מאוד; לא הכרנו בכלל ואולי לא נתראה עוד, ובכל זאת זו הייתה תמיכה. אז הבנתי את משמעות המושג הזה".

אשלג צודקת. "מטבעו, אדם מחפש אנשים עם מכנה משותף סביבו", אומרת שרה אופק, פסיכותרפיסטית. "את זה כבר אמר הרמב"ם. קבוצות תמיכה מסודרות באו כמענה לצורך, והן פרי פיתוח של הדור האחרון, אבל גם בעבר התקיימו כאלה, רק שאף אחד עוד לא קרא להן בשם. תמיד אמרו שהסבל יוצר גורם מאחד, שרק מי שעובר דבר מה יוכל להבין ללבו של אדם מתקשה, וזו תמציתו של הרעיון. בדורנו, ששם דגש על סיוע רגשי ומשופע בשיטות ריפוי שונות, קמו גם קבוצות התמיכה והפכו לעניין ממוסד. קראו לדבר בשמו, ואנשים שנזקקו לו זכו לתמיכה רבה וגורפת יותר ובקלות יתרה, בלי צורך לחפש אנשים שעברו או עוברים התמודדויות דומות".

והעניין הממוסד פיתח קבוצות מגוונות בשלל נושאים, מתבקשים ומפתיעים. לילדים סוכרתיים, להורים לילדי צליאק ולילדים חולים בעצמם, לאמהות שמגדלות את ילדיהן לבד, ליתומים, לשמנים, לבעיות קשב וריכוז, לחמיות (שוויגריות בלע"ז). למה לא, בעצם.

"קבוצות התמיכה של היום מתאפיינות במקצועיות, בדרך כלל", אומרת אופק. "לא די בשיחות מלב אל לב, למרות תרומתן העצומה ואולי העיקרית. ברבות מהקבוצות מביאים אנשי מקצוע מתאימים, שמעניקים למשתתפים כלים מקצועיים להקלה על ההתמודדות. אבל עדיין יש מקום חשוב מאוד לקבוצות תמיכה ספונטניות יותר, שעיקרן הוא התמיכה החברית וההבנה ההדדית".

אני בחרתי בכמה מהסוג הפחות מקובל. פחות שגרתיות, ויותר בלתי צפויות.

הקבוצה של ילדי החירשים: שמישהו יקשיב להם

"הלו, משפחת איקס?".

"כן". ילד צעיר, בן שש או בן שבע, מרים את השפופרת.

"אבא או אימא בבית?".

"כן, אבל הם לא יכולים לדבר. אפשר להשאיר הודעה".

"אני מעדיף לדבר איתם. אפשר להתקשר מאוחר יותר?".

"זה לא יעזור. הם לא שומעים".

"ילד להורים חירשים מנהל את הבית", אומר הרב נחום אורנבך, מנהל קבוצת התמיכה לילדי הורים חירשים מטעם 'שמעיה', מוסד ללקויי שמיעה. "הילד הזה יכול להיות בן חמש או בן שמונה. הוא מקבל טלפונים ומעביר להוריו את המסרים שאנשים ביקשו להעביר להם. הוא מסדר להם תורים לרופאים ומתאם מועדי פגישות. הוא מלווה אותם למקומות ציבוריים שבהם הם מתקשים להביע את עצמם. הוא זה שצריך להעביר את תגובותיהם הנזעמות, הנדהמות, הכואבות או הכועסות, ולצעוק על אנשים במקומם.

"ילדים להורים שאינם שומעים מתבגרים בטרם עת וחווים ילדות כאובה ועמוסה מאוד. הם לא משוחררים, ויש עליהם עול תמידי. מעבר לכך, לפעמים הם מתביישים ללכת מלווים באם או באב, במיוחד כשאלה נוהגים בחוסר טקט שמקורו בהיעדר השמיעה. טבעי מאוד שיפתחו בעיות רגשיות שחייבות לקבל מענה וטיפול".

במה אתם מתמקדים בקבוצת התמיכה?

"ללקויי שמיעה יש בעיות תפקודיות במשפחה", מרחיב אורנבך. "הילדים קולטים בבית דפוסי התנהגות שאינם מקובלים בחברה הרגילה. החירשים לא יודעים לתקשר נכון עם בני החברה הבריאה ומתקשים להעביר מסרים בצורה ראויה. בקבוצות התמיכה שלנו יש התמקדות בתקשורת: מה לא נכון לעשות, מה נכון לעשות. נותנים הדרכה לתקשורת נכונה כדי שיקל עליהם להשתלב בחברה. בנוסף, אנחנו מתמקדים במישור הרגשי. מלמדים את הילדים איך לקבל את ההורים, למרות המגבלה והשוני, ומסייעים להם להתמודד עם הקשיים".

איך עושים את זה?

"בדרכים חווייתיות שמנעימות את הזמן לילדים וגורמות להם לרצות לבוא שוב ולשתף פעולה. אנחנו מניחים לפניהם סיטואציות מהחיים, מנתחים איתם את דרכי ההתנהגות המתאימה, מסבירים מדוע לא רצוי להתנהג אחרת. יש שיחות מעמיקות והרבה שיתוף. קורסי נגרות, מקהלה ופעילויות נוספות מאפשרים לילדים להיפתח בהזדמנויות ובמסגרות קצת שונות".

מה גרם לכם להקים קבוצת תמיכה לילדים בריאים?

"קבוצות תמיכה וסיוע לחירשים כבר יש לנו. גם בחורים ונשים נשואות משתתפים בקבוצות תמיכה נפרדות. אנחנו מתעסקים עם לקויי שמיעה מגיל אפס עד 120, וראינו כמה קבוצה כזו לילדים של עשויה להיות חיונית. דיברנו על ההקמה במשך זמן רב, ולפני יותר משנה הצלחנו להביא את הרעיון מהכוח אל הפועל".

רואים שינוי?

"בהחלט. שינוי לטובה. זה מה שנותן לנו את הכוח להמשיך, למרות הקשיים. הקבוצות לא ממומנות, והבעיות הכלכליות מעיקות, אבל כשאנחנו רואים כמה הן חשובות וחיוניות לילדים אנחנו יודעים שחייבים לפעול".

הקבוצה של הרווקות: שידוך מוזר כזה

"האמת, בתחילה לא שמנו לב להגדרות", מחייכת דבורי לוינגר, בחורה בת 35, הרוח החיה בקבוצה. "התאספנו יחד מדי שבת, או כמעט מדי שבת, ושוחחנו. אנחנו קבוצה די גדולה, לצערי. 12 בנות שגרות באותו אזור ומכירות בזכות הקרבה הפיזית. כולנו בנות גיל דומה - הצעירה בת 31 - וכולנו באותו מצב. כשהיינו ילדות שיחקנו במשחק 'רווקה זקנה', והיום אנחנו חיות אותו בכל הרצינות".

ספרי על התגבשות הקבוצה. היה לכן קשר קודם כלשהו?

"קשר חביב ובלתי מחייב. היו הרבה בנות בסביבה שכבר נישאו. עם חלקן היו לי קשרים חזקים יותר עד גיל 22. לאט-לאט הקבוצה הצטמקה. בנות התארסו, נישאו ועזבו, ונשארנו רק אנחנו. היחסים בינינו התחממו עם השנים. יש משהו משותף שמאחד אותנו ויוצר קשר פנימי חזק. יצאנו לטייל בלילות שבת, ובחורף הזמנתי אותן לעלות אליי הביתה. זו הייתה חוויה מדהימה. בחוץ היו נושאים שהתקשינו לדבר עליהם. לא כל כך הצלחנו להתדיין באופן מסודר. כשישבנו, שמענו זו את זו והיה נפלא. קבענו להיפגש שוב בשבת שלאחר מכן ושוב בשבת הבאה, עד שכבר הפסקנו לקבוע. פשוט נפגשנו.

"לפעמים הדיונים ספונטניים, ולפעמים מעלים נושא וכל אחת אומרת מה היא חושבת או מה היא למדה עליו. משתפים, דנים קצת, מתייעצים. קבענו גם סדר לימוד שבועי. מדי פעם אנחנו מביאות מרצה, ובמקרים מיוחדים יוזמות מפגשים גם במשך השבוע".

לא ברמה הקבוצתית: יש לכן קשר בימי החול?

"בוודאי. כמו בכל חברה נוצרים קשרים פנימיים בין זוגות או שלשות. אחת מהקבוצה, בגילי ועם רקע דומה לשלי, הפכה לחברתי הטובה ביותר בתקופה הזו. אנחנו משוחחות הרבה בטלפון, יוצאות יחד ונפגשות הרבה. לא רק בשבת".

מתי שמתן לב שיצרתן קבוצת תמיכה?

"כשפגשתי את יועצת בית הספר החדשה שלנו. ניגשתי אליה כדי לדבר על אחת התלמידות, והשיחה גלשה לפסים אישיים. היא שאלה אם אני משוחחת על מצבי ועל ההתמודדות שלי עם מישהי. סיפרתי לה על החברות היקרות והיא הגיבה בהתפעלות: 'אז הקמתן קבוצת תמיכה. כל הכבוד לכן'. לרגע התבלבלתי. לא הקמנו שום דבר, דברים קרו מעצמם. אבל אחר כך חשבתי שהיא צודקת: זו כן קבוצת תמיכה".

מה הקבוצה תורמת לכן?

"קודם כול, הרגשה של שוות בין שוות. כולנו באותה סירה. זו תחושה נעימה מאוד, במיוחד בגלל שכל החיים אנחנו אחרות. בבית אנחנו שונות, כי אין לנו בני זוג. האחים נשואים או צעירים יותר. בחוץ אנחנו הבנות המבוגרות שלא שייכות לקבוצת הנשים ולא שייכות לקבוצת הבנות הצעירות. זה להיות אישה ולא להיות אישה באותו זמן.

"הקבוצה מבינה. אנחנו יכולות לדבר על דברים שלא נדבר עליהם באף מקום. רק כאן יבינו אותנו ורק כאן יכירו את הלך הרוח הזה ולא ייבהלו מהמחשבות. בבית אני לא יכולה לומר שאולי אני צריכה להסתגל למחשבה שאשאר במצבי הנוכחי, כי ההורים שלי ייבהלו וכולם יצעקו עליי נורא שאסור לדבר ככה וירחמו על המסכנה שהגיעה למצב כזה. בקבוצה שלנו אנחנו יכולות לומר כל מה שאנחנו חושבות ומרגישות. וכמובן, העזרה המקצועית וההרצאות המעניינות והמועילות תורמות מאוד לאיכות החיים".

הקבוצה של ניצולות השואה: המחנה המשותף שלהן

"טוב, אולי לא קראו לזה ככה", מסכימה אידית וייס, ניצולת שואה, "אבל זה היה בדיוק זה. חזרתי מאושוויץ עם כמה בחורות שגרו בעיר שלי. יחד הלכנו לחפש ניצולים מהמשפחה, ויחד כאבנו לגלות שאף אחד לא נשאר. היינו בדירה - אני אפילו לא זוכרת של מי היא הייתה ואיך הגענו אליה - וניסינו לנשום את החיים שאחרי. לא דיברנו על מה שעברנו. כולנו עברנו דברים נוראים מכל מיני סוגים, אבל שתקנו. היום הצעירים לא מבינים איך אפשר לתמוך בלי לדבר. היינו שם זו בשביל זו, כולנו בשביל כולנו. לא היה צורך במילים, רק במבטי עיניים. הכאב היה כל כך גדול שממילא אי אפשר היה להכניס אותו למילים פשוטות. אפילו דמעות כמעט לא היו.

"יצאנו לחפש חפצים בבתים הרוסים ונטושים, ולפעמים מצאנו פריטים שהצחיקו אותנו, למרות המצב העגום. כמה חברות מצאו אחים או בני משפחה והצטרפו אליהם. נשארנו יחד רק הבנות הבודדות. כשהבנו שאנחנו, כנראה, הניצולות היחידות מהמשפחות שלנו, הצטרפנו לקבוצת נוער, עברנו הכשרה והתכוננו לעלות לארץ. גם בפנים היינו קבוצה מאוחדת ומיוחדת.

"הרגשנו אחת את השנייה, שמחנו וכאבנו בצוותא, ישבנו הרבה שעות עם עצמנו, שוחחנו על החלומות שהתנפצו ועל החלומות שאולי יתגשמו. היו לנו בדיחות פנימיות. לפעמים הן היו כל כך טרגיות, שאם ניסינו להסביר אותן למישהו היה קשה לו להבין איך אפשר לצחוק מהן. הרבה מאוד שנים אחר כך התברר לי שחברה שלנו סיפרה על תקווה גדולה שלה שהתבדתה רק לבנות הקבוצה. אפילו לבעלה לא סיפרה. 'בשביל מה?', שאלה אותנו. 'גם הוא עבר דברים קשים, גם לו היו משאלות שלא התמלאו ושנינו רוצים לבנות את העתיד'.

"עלינו לארץ, ועדיין היינו יחד. היה ברור שאותנו לא מפרידים. רק בהמשך, כשנישאנו, לא הצלחנו לשמור על מקום מגורים קרוב".

ומה קרה לקשר?

"מה פירוש מה קרה? המשיך, כמובן. נפגשנו לעיתים קרובות, כל פעם אצל מישהי אחרת. היו מכתבים, ואחר כך שיחות טלפון. מה זאת אומרת? זאת הייתה המשפחה שלי. החברות שלי היו אלה שהובילו אותי לחופה, שעזרו לי בכל ההכנות לחיים החדשים, שתפקדו כמו שותפות קרובות מאוד במסע הנקמה בגרמנים: הקמת משפחה יהודית. איך אפשר לנתק את הקשר? עד היום אנחנו ביחסים קרובים. עם מי שעוד בחיים. חברה אחת שוהה בבית אבות ואנחנו מקפידות לבקר אותה, אפילו שהמצב שלה לא נחמד והיא לא מיד יודעת מי אנחנו. ה' ייתן לנו בריאות וכוח ושכל, שנוכל להמשיך".

הקבוצה של חולי הסוכרת: מלב אל לבלב

'משפחה בריאה' הוא מיזם חדשני: מרכז טיפולי משפחתי שמיועד לכל מי שמתמודד עם סוכרת נעורים במשפחה. המרכז הוקם על ידי תרצה אסתרזון ויערית אלבז, שמכירות את הסוכרת מקרוב מאוד.

"כאימא לילד סוכרתי הייתי במפגשים רבים שיועדו לנשים כמוני, אבל הם לא היו מקצועיים, והתבססו רק על שיתוף הדדי", מלינה אסתרזון. "הרגשתי שאני חוזרת הביתה עם צרותיהן של המשתתפות האחרות. את יערית פגשתי לפני כמה שנים בנופשון ביד בנימין. מאז נפגשנו שוב ושוב בכל מיני צמתים בחיים, ובכל פעם הופתענו לגלות שאנחנו חושבות אותן מחשבות. אני פתחתי גמ"ח, וגם היא פתחה גמ"ח. אפילו החלפנו מוצרים בעת הצורך. היא פיתחה משחק טיפולי, ואני השתמשתי בו במיזם שניסיתי להריץ. אני התחלתי לכתוב כתבות על סוכרת, והיא התחילה לעסוק בתזונה מתאימה לסוכרתיים. ובקיץ האחרון, כשאני החלטתי שחייבים לעשות משהו בקשר לקבוצה, היא קיבלה החלטה זהה. יצרנו קשר זו עם זו, והמדהים היה שכל אחת מאיתנו יזמה את הקשר וקיבלה אותו בו זמנית. נפגשנו ודיברנו, ושתינו אמרנו יחד אותם דברים ובסיומה של הפגישה יצאנו לדרך. אנחנו עובדות בשיתוף עם ינ"ר ובתמיכת האגודה לסוכרת נעורים".

ולמה הרגשת שחייבים לעשות משהו?

"אני עובדת עם משפחות של חולי סוכרת ונפגשת שוב ושוב עם הצורך בתמיכה לכל המשפחה כשיש ברקע מחלה כרונית. היא משפיעה על כולם ודורשת מכולם. לא מדובר רק בתזונה, אלא בהרבה דילמות שמתרחשות כמעט בכל שעה. קחי, לדוגמה, אחת: האם ליטול ידיים בבוקר מיד, או קודם כול לבדוק סוכר בדחיפות. את מי אפשר לשאול שאלה כזו? או דילמות חינוכיות שאי אפשר להפנות למנחת הורים רגילה, שלא מכירה את הנושא מקרוב. אלו נושאים חשובים שנכנסים לכל פרטי החיים בבית, וצריך שתהיה כתובת לשאלות, להתייעצות ולתמיכה. הורים חיים לפי הסוכרת של הילד. אני לא יכולה להזמין פיצה בלי לבדוק קודם סוכר לילד. אי אפשר להחליט שהיום מכינים משהו קל לארוחה, כמו בורקס, בלי לוודא את הערכים. ברכת השלום של ילד שחזר מהתלמוד תורה מלווה בתזכורת: לך לבדוק סוכר. על ההורים מונחת מעמסה גדולה, והתמיכה עושה חלק מהטיפול".

למי מיועדת הקבוצה?

"התמיכה אמורה להיות משפחתית. יש לנו קבוצה לילדים וסדנה להורים שלהם, כשהחומרים נמסרים בתיאום. חשוב לנו שהכול יהיה מתואם, כדי שלא ייווצר מצב שילד פותח עניין רגשי וההורה חסר כלים להתמודדות איתו, או שההורים עוברים תהליך כלשהו והילד לא כשיר לקבל אותו.

"יש לנו סדנה לילדים לקישוט ארנק הגלוקומטר, ובמקביל מועברת סדנה העוסקת בהתייחסות ההורים לנושא הסוכרת: האם הם שומרים אותה בסוד ועוד. זה חשוב, כי הילד יכול לחזור מהסדנה ולבקש להראות לחברים את היצירה היפיפייה שיצר, ובמקרה שההורים מעדיפים להסתיר את המחלה שלו עלולה להיות בעיה. יש אינספור הצטלבויות כאלה".

במה אתן מתמקדות בקבוצה לילדים?

"חוץ מסדנת קישוט הארנק מתקיימת סדנה לתזונה רגשית, במהלכה לומדים הילדים על האוכל שאנו אוכלים. הם חיים עם מושגים של חלבונים, פחמימות ושומן, אבל הסדנה באה לעשות סדר בדברים ולאפשר להגיע למסקנות המתבקשות. הם מצמידים על לוח מגנטי, שמחולק לשלושה חלקים: חלבונים, פחמימות ושומן, המון סוגי מאכלים. במפגש השני מספר כל ילד מה הוא אוכל, והמנחה צריכה לנווט בחכמה את הנאמר. במפגש השלישי עומד הילד בפני השאלה מה בריא לי, מה כדאי לי לאכול ומה מנחם אותי ואני אוכל כדי להתנחם. זו סדנה פרקטית, שמציבה מראה מול הילד ומביאה אותו להבנה ולהפנמה למה כדאי לו לוותר על מזונות מסוימים. בד בבד, יערית פיתחה משחק טיפולי דומה למונופול. המשימה: להישאר במרכז העיגול באופן מאוזן ובלי לסטות. יש גם סדנה לנערות - רוחנית יותר וכוללת יציאה לטבע".

יש שינוי?

"אצל הילדים רואים שינוי כמו שרציתי. לא רציתי שיהיו טלטלות רגשיות, ואני לא מאמינה בהתקדמות מהירה מדי. חיפשתי הפנמה והשלמה. ביקשתי הקלה, ולזה הגענו, ברוך ה'. אצל ההורים מתרחש תהליך מהוסס יותר, אבל מתרחש. הרתיעה מהיחשפות פוחתת בהדרגה, וזה עניין גדול. עצם הישיבה בחברת אמהות לילדים סוכרתיים שנראות רגילות ונורמטיביות מהווה הקלה. חשוב לחלוק את העול בסביבה תומכת, ובהנחיה מקצועית מווסתת התמיכה ומוגשת נכון".