תמצאו אותו תמיד במירון: סיפורו של ר' עובדיה חבה

"זה היה בערב ראש השנה, חג שלקראתו עלינו להכין כמויות גדולות של אוכל. יום טוב של יומיים, ועל ציון רבי שמעון בר יוחאי שוהים אנשים רבים. אנחנו חייבים להתארגן עם יותר מחצי טון בשר כדי שכולם ישבעו. לא היה לי מושג מאיפה אשיג מימון לכמות כזאת. ופתאום מגיע אליי מישהו ואומר לי: 'שמע, אני חייב עזרה. חייב ישועה. אני איש עסקים, ונקלעתי לקשיים גדולים. יש לי חובות, ובגלל תביעה מסוימת שנגרמה בשל השותף שלי אני לקראת פשיטת רגל'. הוא עסק בתחום המזון, אז אמרתי לו: אולי תוכל לתרום בשר? החג מתקרב ואני צריך אוכל בשביל כל מי שיבוא לציון. הוא הסכים מיד, ואחרי מספר שעות הגיעו משאיות למאהל שלנו. הכנתי הכול יחד עם מתנדבים יקרים וביקשתי מהאנשים שאת התודה והתפילות שלהם יקדישו למען התורם. לאחר ראש השנה האיש מתקשר אליי ומבשר לי שבאופן לא מובן ירדו ממנו הנושים ונתנו לו ארכה נוספת. בסופו של דבר הוא קנה מהשותף את החברה, והיום היא משגשגת. לא מזמן הוא אמר לי: 'עובדיה, עכשיו אני פותח סופרמרקט נוסף גדול בדרום ותורם טון בשר למען הצלחתו בזכות רשב"י".

הדובר: ר' עובדיה חבה, האגדה עם הכיפה הבוכרית והזקן הארוך.

המקום: הכנסת האורחים הממוקמת, כשהיא לא במצב צבירה הרוס למחצה לאחר פעילות יתר של הפקחים המקומיים, בין ציונו של רבי שמעון בר יוחאי למערת קבר רבי יוחנן הסנדלר.

העיתוי: ערב ל"ג בעומר.

למעלה מעשור מפעיל חבה את המאהל, ולקראת ההילולא מקבל הכול קדחתנות. אבל בכל השנה תמצאו אותו עומד במטבח, לול עופות לשעבר, מערבב אורז במו ידיו, זורה מלח לסיר מרק ענק, מקלף גזר או משגיח על מאפה שבתנור גדל מידות. במו ידיו בוחש, מבשל ואופה לזכות רבי שמעון בר יוחאי ולמען העולים לרגל להר. לעתים קרובות מסייעים לו ילדיו ובני משפחתו.

אגדות סובבות סביב דמותו הציורית והסוחפת, ובניגוד לביקורות שתשמעו מרבים מאנשי מירון על ארגוני חסד אחרים, המפעל שלו גורף שבחים. "אני מכיר את הרב עובדיה כבר הרבה שנים", אומר הגאון רבי מאיר שטרן, המרא דאתרא של מירון. "הוא אדם שעושה רק חסד, רק דברים טובים. כל מה שיש לו מעניק לאחרים". גם יו"ר ועד תושבי מירון הרב מרדכי הלפרין, שבדרך כלל גדוש בטענות נגד הקדשות שונים ושלל גופים, מלא בהערכה. "הוא מתאמץ בשביל העולים, ואנחנו מנסים לעזור לו ככל האפשר".

יש אומרים שכוחו בקבלה גדול. יש אומרים שדי בברכותיו לפעול ישועות. הוא עצמו נושא מאחוריו סיפור מופלא שכמותו תמצאו רק כאן, על ההר הירוק והגבוה שבלב הגליל.

"השבועיים האחרונים של חיי"

האיש נולד בשנת תש"ה בבגדד שבעיראק כבן למשפחת חבה המפורסמת, ובגיל ארבע עלה עם הוריו ארצה. יהודי העיר סבלו מהשכנים הערבים, ובניגוד למסופר על היחסים הטובים - ההיסטוריה זוכרת מציאות שונה. הפרעות החמורות, ובכללן פוגרומי פרהוד, היו אחראיות להרוגים ופצועים רבים. "גם המשפחה שלי ספגה, אך ניצלה", הוא מספר. "בהזדמנות הראשונה, מיד לאחר קום המדינה, היא עזבה את הבית ובאה לפה".

החבות נשלחו למעברה יחד עם מאות מעולי בגדד. "ליד פרדס חנה. גרנו בה במשך תקופה די ארוכה". בסופו של דבר השתקע הבן בבני ברק ועסק במסעדנות, בעוד משפחתו חולשת על שורת מאפיות באזור ירושלים. נולדו לו עשרה ילדים, והוא גידל אותם לתורה ויראת שמים. במקביל, מאז ומעולם אהב לעשות חסד עם הבריות. "ייסדתי עמותה שנהגה להעניק עזרה לחתנים וכלות. ראיתי איך אנשים מתקשים לחתן את הילדים שלהם, והיו גם צעירים יתומים שנזקקו לסיוע. דאגתי להם באמצעות העמותה".

לפני 12 שנה משהו השתנה. "כאבי ראש חמורים", הוא משחזר. "הלכו וחזרו ולא חדלו. ערכו לי בדיקות ועוד בדיקות, אבל לא הצליחו לפענח מה קורה. נכנסתי ויצאתי מבית החולים, וכלום. בינתיים, המצב החמיר. לא הצלחתי להניח תפילין בלי כאבי תופת בקודקוד. עליתי לירושלים כדי להתפלל בכותל המערבי ועל קברו של שמואל הנביא והתחננתי שמקור הבעיה יימצא, שיצליחו לפטור אותי מהייסורים.

"אחד ממכריי, אברך ירא שמים שהתעניין מה קרה, הגיע אליי ושאל: 'למה שלא תלך לרפואה פרטית? תוכל לעשות שימוש בשירות הרופאים המומחים ביותר'. לא היה לי כסף, והחבר הציע לי מימון. ביררתי אם זו הלוואה או מתנה, והוא ענה: 'קודם תחזור להיות בריא, ואחר כך נראה'. ראה עמך ישראל, אמרתי והסכמתי. פניתי לשר"פ במסגרת בית החולים תל השומר, והרופאים הציעו לערוך סדרת בדיקות חדשות: CT, MRI ועוד. בסופו של תהליך ביקש ראש המחלקה לשוחח איתי. 'יש לנו בשורות לא טובות', הוא אמר. 'גילינו גידול במוח. גידול קשה שהתפשט'.

"התחלנו במלחמה גדולה נגד המחלה. הרופאים ביצעו הקרנות, אך דבר לא עזר. למעשה, המצב רק הלך והחמיר. הכאבים רק התפתחו. לאחר סדרת בדיקות נוספת זימן אותי הפרופסור למשרדו ואמר לי: 'צר לי, אבל אין ברירה. אין דרך אחרת מלבד ניתוח מוח מסובך. הוא אורך עשרים שעות ומורכב מאוד, אבל הוא הסיכוי היחיד'. הייתי מוכרח לגייס את הרופא הבכיר ביותר, שוב דרך שירות רפואה פרטי, ולשלם מאות אלפי דולרים. אבל מה לא עושים למען החיים? הוצאתי את הדירה שלי למכירה כדי לממן את הניתוח, קבעתי תאריך והתכוננתי בחשש גדול.

"כמה ימים לפני המועד שבתי לבית החולים כדי לערוך בדיקות מקיפות. הרופא בדק אותי שוב, ואז קיים פגישה מיוחדת איתי ועם בני משפחתי סביב המיטה שלי. היו איתו מספר רופאים נוספים שטיפלו בי, והם נראו מוטרדים. הוא אמר לי: 'עובדיה, הגידול התפשט כל כך שכבר אין טעם לערוך את הניתוח. סיכויי ההצלחה קלושים מאוד'. שאלתי: אז מה אעשה? והוא ענה: 'הרפואה כבר לא יכולה לעזור כאן. הניתוח בלתי אפשרי. הגידול ממאיר ושולח גרורות לכל המוח. הפרוגנוזה רעה'. שאלתי מה זה אומר, והוא נאנח: 'זה אומר שכבר אין הרבה מה לעשות. סיכויי ההישרדות עומדים על שבועיים. יש לך שבועיים לחיות. נצל את הזמן הזה כדי להיפרד מהמשפחה.

"הייתי המום. האבחנה ירדה עלינו כמו פטיש מאה קילו. שבועיים? בני המשפחה היו מבוהלים, ואני יצאתי מבית החולים עם החלטה נחושה. ביקשתי מהבן שלי שייקח אותי לציון רבי שמעון בר יוחאי, עוד באותו יום. נכנסתי פנימה, עמדתי מול קברו של התנא האלוקי, בכיתי והתפללתי. בסוף הכרזתי: רבי שמעון, אני שלך. אני עבד עולם לך ולכל מי שמשתטח כאן על ציונך. אני נשאר פה, ואתה עשה למעני בשמים מה שאפשר. מיד אחרי הנדר הרגשתי טוב יותר. הכאבים הלכו והתרחקו, והלב התמלא בשמחה גדולה. הייתה לי תחושה שנושעתי. נשארתי ללון במירון, ומאז אותו יום הקדשתי את עצמי למען המקום. כמעט לא עזבתי את השטח".

"שב תאכל, בוא תיוושע"

ומאז, במשך 12 שנה, הוא יושב במירון. ישן בקרוון נייד, מתארח אצל שכנים טובים או מסתפק בחדרון קטן שהעניק לו ההקדש הספרדי. לא עוזב את השטח. מכוון מטרה: האכלת פיות המתפללים. תחילה ארגן מקום קטן וחילק מעט כיבוד קל ושתייה, ולאחר מכן העניק לו אחד מאנשי המושב את לול העופות שלו, שהוסב למטבח שמוציא ארוחות ענק.

מדי פעם הוא יורד דרומה, לירושלים או לבני ברק, עירו לשעבר. אבל בדרך כלל לא נוסע לבקר את בני משפחתו, ואלה מגיעים אליו. "הם יודעים שנדרתי נדר לכבוד רבי שמעון, שזה הבית שלי עד יום מותי, ובאים לעזור לי".

באחת הפעמים הנדירות שהגיע למרכז היה עליו לשוב לבית החולים ולעבור בדיקה תקופתית שתבחן את מצב הגידול. התוצאות היו מפתיעות. "הרופאים אמרו שהוא נעלם. איננו. נמחק. יש לך הסבר הגיוני לזה? לי אין. גם להם אין. אבל הנה, זו עובדה". מזכרת מהפגיעה המוחית עדיין קיימת. תחבושת גדולה מכסה את עורפו, והוא מצביע עליה. "דימום פה ושם מזכיר שפעם היה פה משהו שניסו לנתח ולהקרין. לפעמים גם כאבים. אבל מעבר לזה? אני כאן, בזכות רבי שמעון".

הסיפור שלו מרגש רבים. לא מעט - חרדים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, חסידים וליטאים - נכנסים לאוהל הכנסת האורחים שהקים. 24 שעות ביממה, כל יום, כולל שבת. "הכול בהשגחת בד"צים מהודרים", הוא אומר. מאחוריו לא עומדים ארגון או עמותה. "מה שיש הולך ישר למטבח. יש תרומה - יש אוכל, אין תרומה - יש פחות אוכל". ואנשים למדו שאם מבקשים חסד אמיתי הולכים לעובדיה חבה, וכמו שהוא אומר: רואים ישועות.

"טבעתי כאן את מטבע הלשון 'סעדינו בך ונושעה'. בפשטות: סעד, עזרה וחסד לעני. אבל המשמעות רומזת גם לסעודה. מי שמעניק מזון ומשקה לנזקק זוכה ורואה ישועות. לא מזמן הגיע אליי יהודי ששרוי בעצבות גדולה על בנו שאינו הולך בדרך הנכונה. סבל מצער גידול בנים. עלה לרבי שמעון להתפלל, הגיע אלינו לסעוד והחליט לתרום מזון, עשר סעודות, להצלחת בנו. לאחר זמן מה בא לבשר על השינוי. הילד חזר למוטב".

הוא נזכר בסיפור נוסף. "בא יהודי מהדרום. נסע את כל הדרך כדי להתפלל, ואז נכנס אליי והראה לי מסמך שהגיע ממס הכנסה עם דרישה לתשלום. סכום עתק. היה מופתע. לא הבין מאיפה זה נפל עליו. אמר לי: 'רבי עובדיה, תברך אותי שאצא מזה'. אמרתי לו: הכול בזכות רבי שמעון. תן לזכותו מה שתרצה, מה שתוכל, ואני בטוח שתיוושע. היהודי הוציא ארנק, נתן מה שהיה בו ועזב. עדיין לא השתמשתי בכסף. הוא ישב לי בכיס וחיכה להזדמנות, לשבת הבאה. פתאום אני מקבל טלפון ממנו. הוא אומר: 'רבי עובדיה, לא תאמין. מס הכנסה ערך בדיקה חוזרת והגיע למסקנה שטעה. הוא ביטל את הדרישה לגמרי'".

ישיבה על כיסאות הפלסטיק, לצד שולחנות העץ הארעיים, מגלה נסים מתגלגלים. כך, למשל, סיפורו של יהודי מקריית יואל שבארצות הברית. רעייתו חלתה בגידול ממאיר במעיים, ולקראת ל"ג בעומר אשתקד עלה להתפלל בקברו של רבי שמעון יחד עם בני משפחתו. מהכא להתם הזדמן לאוהלו של חבה, שמע על המקום, החליט לממן חלק גדול מסעודות חג השבועות, שב לארצות הברית וראה התאוששות במצב החולה ונסיגה בגידול. השנה חזר וביקש לתרום שוב למען בריאות בני משפחתו.

וחבה לא עושה חשבון. כסף שנתרם נכנס לאחד מכיסיו, וכשהוא נדרש לתשלום עבור מזון או ארגזי שתייה הוא מכניס את היד, בודק את התכולה ומזמין סחורה לפי המצאי. "אבל לפעמים אנשים פשוט באים עם ארגזים ותורמים". באמצע הסעודה הוא מקריא שמות אנשים הזקוקים לישועה, והסועדים מברכים לזכותם.

גורם חדש על הפסגה

במפתיע, או שלא, חבה זוכה למעמד באבא ועושה מופתים למחצה. בכל מקום שהוא הולך משתרכים אנשים המבקשים את ברכתו, אבל הוא מתנער מהם בנחישות. "אני לא צדיק ולא מקובל. הכול בזכות רבי שמעון. אני בטוח שכל מי שמוסר נפשו למען דבר טוב, למען חסד, רואה ישועה. זה פשוט מאוד. וקבלה? אני לא מבין דבר בתורת הקבלה".

אינך לומד את תורת רבי שמעון בר יוחאי? במירון הייתה ישיבתו, ישיבת האידרא. כאן הוא לימד.

"נו, טוב. אספר לך את האמת: לפני מספר שנים חלמתי שאני מגיע לשמים, ואחרי הרבה מדורים ודיונים נכנס לישיבה של מעלה. ישבתי בחברת גדולי עולם, והם למדו זוהר יחד ואור זרח מעליהם. אני הקשבתי ולא הבנתי דבר. הרגשתי נורא ואיום. איך אני לא מבין כלום ממה שהם מדברים? התעוררתי בבהלה והחלטתי שאני חייב להתחיל ללמוד קצת. אז בכל יום אני לומד קצת זוהר עם חברותא, קצת מתורת רבי שמעון, ולאט-לאט יודע קצת יותר".

איך אתה נערך לעלייה ההמונית לציון בל"ג בעומר?

"לפי התרומות. אין לי מחויבות כלשהי. אני לא ראש כולל עם סך אברכים מסוים שעליו למסור את הנפש כדי לפרנס אותם. בינתיים, יש תרומות לכמות מסוימת של משקאות ואוכל, וככל שהן יתרבו - כך יהיה יותר. אני עדיין לא יודע כמה נוכל להגיש, אך מהניסיון: מאות מקבלים שתייה ומזון בשפע. פירות, ירקות וכל טוב".

מה דעתך על מנהג ח"י רוטל משקה?

"אני לא כל כך מבין לאיפה לקחו את הסגולה הזו. עקרונית, העניין פשוט. הרעיון הוא לתרום יין או מיץ ענבים לקידוש שבת ויום טוב על ציון רשב"י. יש עניין גדול לערוך כאן קידוש. אבל סתם להשקות את הבאים? לא חובה יין ומיץ ענבים. מצד שני, כל מי שמעניק עזרה, לא משנה איך ומה, לזכותו של רבי שמעון - יבורך".

אבל מאחורי האופטימיות לא קלים חייה של האגדה על ההר. לפעמים מתעורר פקיד משפטי כלשהו במשרד כלשהו הקשור איכשהו למתחולל במירון, מחליט לנוח מעט משתיית התה, לחדול מההתעלמות מול ים הבנייה הבלתי חוקית השוטפת את הגליל ולעשות סדר. מכיוון שטיפול בחריגות בכפרים הערביים דורש מאמץ גדול מדי הוא מתמקד בחבה ובחבורת נזקקיו קשי היום, מביא בולדוזר גדול והורס את המאהל. אך חבה בשלו. אחרי ההרס מקים מחדש. המאהל שב למרות האזהרות והקנסות.

"באים משטרה ופקחים והורסים לי", הוא אומר בצער. "אמרתי להם: אם אני מפריע במשהו, תנו איזו פינה, איפה שאפשר, ואעבור. אבל הפקידים מכריחים אותם להרוס. באים טרקטורים והורסים. הנהגים בוכים. אומרים לי: 'רבי עובדיה, אל תכעס עלינו. אנחנו עושים את זה בכאב גדול'. ואני לא כועס. אני נותן להם שתייה ואוכל. זה לא הם שאשמים. זה הפקידים למעלה בממשלה שלחו אותם".

אגב, נתון מרתק: מפרטים שמצויים בידי המשטרה מתברר שבימים שהפעילות של חבה מושבתת - כשלאנשים חסרות הסעודות שהוא מעניק להם - מתרבים מקרי הפריצות והגניבות באזור. גם כוחות השיטור מבינים את המשמעות. ולכן רבים ניסו ומנסים להסדיר את מפעל היחיד שהקים ולשלב אותו במערך הקיים בהר.

הוא עצמו אופטימי, בטוח שיהיה בסדר, אבל גם מודאג. "במשך שנים ארוכות היו הנכסים שבציון רשב"י בידי ההקדשות, וכל אחד ניהל את חלקו. עכשיו יש בעל בית חדש בהר, המדינה, שעושה סדר במקום. עכשיו היא אחראית. אני מקווה שהגורמים ברשויות יבינו את החשיבות של הכנסת האורחים. ואם אי אפשר להמשיך במיקום שבו המאהל נמצא היום, שיציעו מיקום אחר".

הפקעת האחריות על ציון רשב"י מידי ההקדשות לידי המדינה מהווה צעד חיובי?

"קשה לדעת. תלוי איך יטפלו בכל מה שקורה כאן. אבל תקדים הכותל המערבי מעורר חשש. פעם היית נכנס לכותל ומוצא הרבה מבקשי נדבות וקבצנים, וגם אנשים טובים עם יוזמות למען הציבור. אולי היו כאלה שהציקו, אבל לאחרים היו כוונות ראויות. אבל היום הכותל חסר את אווירת החסד שהייתה בו בעבר. לא מאפשרים לאנשים שקשה להם, אנשים נזקקים, להגיע ולהתרים. כל פעולה אחרת צריכה אישורים על גבי אישורים. מדאיג אם זה מה שיקרה כאן.

"נכון, סדר, ניקיון ותשתיות נורמטיביות זה חשוב, אבל חשוב גם שאפשר יהיה להתרים. שכל פעילות החסד לא תיפסק. שלא נהפוך לאתר מנוכר ומלא פקידים. כבר עכשיו קשה. אתה ישן על כיסא, כי נרדמת בפינה, ומישהו בא ומרים אותך. למה? מה יש? אדם למד כל הלילה, אז הוא ישן קצת על הכיסא. לרבי שמעון יש מקום לכולם. הוא מקבל את כולם באהבה גדולה, וככה זה חייב להישאר".