הרבנית ימימה מזרחי: יש נשים בעולם? יש רחמים בעולם

אנו בפתחו של חודש אלול, ושמה של פרשתנו, "ראה", מרמז על כך: "ראה" – ראשי תיבות: ראו, אלול הגיע! והמשמעות של חודש אלול היא אחת: הגיע זמן הרחמים. אלול הוא חודש הרחמים וכל פרשת "ראה" היא בסימן רחמים: רק התרחקו מלהיות אכזריים, היא מבקשת. לא אוכלים דם של חיה; תנו צדקה לעניים; מעשר כספים; מצוות השמיטה; רק תהיו עוסקים כל הזמן בנתינה, כל הזמן – למה? מפני שאם לא נוציא מתוכנו נתינה, נישאר אנשים אך-זרים, אכזריים, זה לזה.

ולכן, אני חושבת, ראינו במלחמה האחרונה כאלה פרצי נתינה ענקיים. מפני שדווקא בזמני מלחמה, עלולים בני אדם שמטבעם הם טובים לגלות בתוכם אכזריות. בפרשתנו יש מצווה להרוג עיר שלמה אם תושביה היהודיים הודחו לעבודה זרה. מיד אחר כך כתוב וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ.[1] הסמיכות הזו כל כך חשובה. לפעמים, בעתות מלחמה כשאתה מצדיק הרג והוא אכן מוצדק והוא אפילו מצווה וה' רוצה שתעשה אותו, בזמן כזה עלולה חס ושלום להיכנס בך מידת האכזריות וה' מיד אומר לך: תיתן! תיתן ותיתן כי מלחמה היא תמיד אכזרית, וזה יידבק בך. רק כשתיתן תנקז מתוכך את רגש האכזריות.  

לא קל לתת. כמה לא קל לתת. השבוע מלאו שלושים למותו של חייל יקר, נתן כהן מהעיר מודיעין, ומשפחתו קיימה כנס נשים לחיזוק. נתן הצדיק הזה, אמו בכלל קראה לו בלידתו "מתן" והרב מרדכי אליהו זצ"ל אמר לשנות את שמו ל"נתן". כמה סמלי ששמו "נתן". זה אולי הקורבן הגדול ביותר שיכולה אמא לתת. כי היא הלא כל כך רצתה שהוא יהיה "מתן"; מתנה! שהוא יתקבל, שיתכרבל בה, שהיא תגן עליו. וה' אומר: לא. אדם צריך להיות "נתן" – לתת לאחרים ואפילו לתת את עצמו.

זה קשה.

בואו נראה את פסוקי הנתינה בפרשת "ראה":

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן [...]  
לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ
וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:
כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ – לוֹ
וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר – לוֹ
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ [...]
וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ [...]
נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ![2]

פסוקים מדהימים. שוב ושוב ושוב מופיעות המילים "לא" באל"ף ו"לו" בו"ו. שוב ושוב ושוב. מהו הצירוף הזה? אומרת לנו הפרשה: יש נתינוֹת שהן כל כך קשות, עד שהלב שלך אומר "לא לא לא. לא רוצה". והקב"ה אומר לך – נשמה, תעשי את העבודה, עבודת הרחמים, ותהפכי את ה"לא" ל"לו": עכשיו צריך לתת למישהו. נתינה היא תמיד פעולה של העברה, ממך למישהו או למשהו אחר. ולפעמים הנתינה היא מעצמך ובשרך, שלא נדע. אימהות פשוט נתנו את ילדיהן עבור הארץ הזו. ולעיתים מדובר בנתינות קשות הרבה פחות – מתן כסף כשאת עצמך דחוקה בכסף, מתן מילה טובה וחיוך למישהו אחר כשהראש שלך בכלל במקום אחר.

המילה "אלול" מורכבת משתי המילים, "לא" ו"לו". מפני שכל המהות של האלול היא הפיכת הדין –
"לא!" – לרחמים: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ". ולא סתם נוקטת התורה בביטוי הכפול נָתוֹן תִּתֵּן, כי הנתינה היא עבודה כפולה ומאמץ כפול שכולל את הלב הממאן והיד הקפוצה.

ומתי הכי קשה? כשאת כן עושה... הפרשה מדברת על שני "לא" / "לו" נהדרים – לֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ.[3] זו תופעה מוכרת – לפעמים דווקא כשאת נותנת, רע לך. כי זה לא שאת לא נותנת: את מבשלת לבני המשפחה ארוחת צהרים מדהימה, יוצאת איתם לגן סאקר, לוקחת אותם לטיול – והכל בלב קפוּץ. דווקא כשאת נותנת ועושה את המאמץ, את עושה אותו בלי מאור פנים ובלי חשק והילדים רואים עד כמה את עצבנית והאיש שלך רואה כמה את עצבנית (שלא לומר נקמנית J). לא באמת הפכת את ה"לא" ל"לו".

אומר ה': לֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ. אלול בפתח ואני רוצה שתפתחי את שערי הרחמים. בכוח.

ה', מאיפה יש לי כוח?

יש לך. תביני, בריאת האישה בעולם היא בריאת הרחמים בעולם, מפני שהאישה היא שהפכה את ה"לא" האגואיסטי והמתבדל הראשון בעולם ל"לו" של נתינה. על אדם הראשון כתוב לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. כשהוא לבדו, הוא לא מיטיב עם אף אחד, ולכן גם לו עצמו לא טוב. כשהקב"ה מאבחן זאת, הוא אומר: אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.[4]  אני אברא בעולם את המושג שנקרא "לו", את הפעולה הזו של הנתינה, של הרחמים. ומה ה' בורא? את חוה – אֵם כָּל חָי.[5] היא מסוגלת לגדל אחרים. היא זו שמוכנה להכין ולהאכיל, זו שמוכנה להימתח ולהימתח כדי שמישהו אחר יגדל, לכאורה, על חשבון הגוף שלה.

ולא סתם אבר הגידול הנשי קרוי "רחם", לשון "רחמים". בהקשר הזה חשוב להבין דקוּת קטנה: לפעמים כשאנחנו נותנים למישהו, אנחנו מקטינים אותו: "קח ולך מפה. מה אתה רוצה. אכלתם?" זו נתינה עצבנית שמקטינה את מושא הנתינה. הופכת את הבן אדם שמולך לקטן ואותך לגדולה. זה לא "רחמים" משום שהרחם הנשי לא מקטין אלא מזין ומגדל ומגדל ומגדל. רחמים נכונים תמיד יגדילו את הבן אדם שמולך.

ופרשתנו משתמשת בביטוי מקסים: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ,[6] תעשי אותם ענקיים כשאת נותנת. כמה אתם "ענקים" על צווארי – תכשיטים שלי, יפים שלי!

"ימימה, על מי אני עובדת? אין לי כוח ואין לי חשק והם באמת קטנים ולא ראויים".

זה קשה ולפעמים גם מלאכותי אבל זה מאמץ-אלול, לפתוח את כל השערים הנעולים בלב. להפוך את ה"לא" ל"לו": אני עכשיו נותנת, ובלב שלם. אז נכון, את עובדת על עצמך, וזו לא רק פרפראזה על הביטוי הידוע. את באמת עובדת על מידותייך ומעצבת אישה חדשה, אישה מלאת רחמים מגדילים. והתורה מבטיחה: כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.[7] מה פשר "בגלל"? דורשים חז"ל: גלגל חוזר בעולם.[8] את נותנת – את תקבלי. ואכן, את המילה "נתן" אפשר לקרוא משני הכיוונים, מימין לשמאל ומשמאל לימין. וכמו שאומרים חז"ל, אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר רע ונזק נגרם בשביל הצדקה.[9] לא יתכן שתוציאי מתוכך כוחות והם לא יחזרו אליך בכפל כפלים, מפני שהנתינה היא תמיד דו צדדית.

יהי רצון שבחודש הרחמים נלמד מהאימהות הרחמניות שהראה לנו הקב"ה בזמן האחרון, שעל בשרן לומדות את שיעור החיים הכואב מכל: לפעמים, אפילו שאת מרגישה את ה"לא לא לא לא לא", את יודעת שאת צריכה לתת כי זה רצון ה'. פשוט אין סיבה אחרת. 

אז שנזכה להיות "לו" בו"ו ולסלק את ה"לא" באל"ף והקב"ה ינחם, וירחם, וישמח את כל עם ישראל.

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלבנטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי ישראל והעולם ושני ספריה, "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה" (הוצאת ידיעות ספרים) הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה", נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא. 

הכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה (בחינם).