"זה לא הזמן למחשבות על מה שהיה, זה הזמן ליצור את מה שיהיה"

בטור הקודם התחלתי לספר את מסע האמונה הפרטי שלי, זה שהוביל להגשמת החלום שעמד לנגד עיני. התחלתי בזה שלפני הגיוס עברתי בהצלחה את המבחנים והתקבלתי ללהקה צבאית, אבל עקב שיקולים טכניים וחוסר מקום בהקצאות, בסופו של דבר מצאתי את עצמי בתפקיד נהג. המשכתי לספר איך גיבשתי תוכנית שמטרתה לא לוותר, ולמרות הקשיים הרבים להצליח לממש את הגשמת החזון. וכך אכן היה.. הצלחתי להשיג אודישן נוסף, והתקבלתי.

קפצתי מאושר, המאמץ השתלם והצלחתי להתקבל ללהקה צבאית. רצתי מייד לקצינת כוח אדם בבסיס ובהתרגשות גדולה סיפרתי לה שהתקבלתי ללהקה של הבקו"ם. משום מה חשבתי שכל העולם שותף להגשמת החלום שלי, אבל כשראיתי את המבט על פניה, ברגע שבישרתי לה את הבשורה, הבנתי שזה לא נגמר וזה בטח לא הולך להיות קל כמו שחשבתי.

קצינת כוח אדם היא זו שאחראית על קליטת החיילים לבסיס, וכמו כן גם על שחרורם או העברתם לבסיס אחר. לנגד עיני עמד החלום שאותו אני עמל כל כך קשה להגשים, ולנגד עיניה עמדה אג'נדה אחרת לגמרי. היא חשבה איך היא מצליחה להשיג במקומי חייל עם תקן גבוה יותר מהתקן שהיה לי, אחרי הכל אני בסך הכל נהג פשוט עם ניצוץ בעיניים וחלום גדול.

לא תיארתי לעצמי כמה חוסר רגישות יכולה להיות לבנאדם כשמולו עומד האינטרס. יום למחרת קיבלתי צו העברה מהבסיס, אבל זה לא היה צו העברה לבקו"ם, זה היה צו העברה לבסיס סגור בדרום הארץ. חשוב לציין שבאותו הזמן, כשאני משרת בצבא כבר 8 חודשים, מוקמתי בבסיס מודיעין בגלילות והייתי יוצא כל יום הביתה. אתם בטח יכולים לדמיין לעצמכם מה עבר עלי כששמעתי שתנאי השירות שלי הולכים להשתנות בכזו קיצוניות, במקום לעבור ללהקה צבאית אני עובר לבסיס סגור אי שם במדבריות של הדרום.

זה לא שאני מפונק, אני יודע שבזמן שאני מתעסק בהגשמת החלומות שלי יש חיילים שמסיימים תהליך הכשרה למסלולים קרביים ולהם אין שום מחשבה עצמית, רק תרומה למדינה, גם אם זה יעלה להם בחייהם. אבל אני לא קורצתי מאותו החומר של חייל קרבי, לא בכושר הפיזי ולא בחוסן הנפשי. את התרומה שלי רציתי לתת ממקום האמת שלי, היכולת לרגש ולשמח את אלו שעומדים בחזית, ונלחמים כדי שכולנו נוכל לחיות בארץ הזו וננסה להגשים בה את כל החלומות.

אני לא אשכח את הרגע שבו אני עומד מחוץ למשרד של אותה קצינה ושומע אותה אומרת לפקידה שלה – "הוא רוצה להיות זמר, אני אראה לו איך הוא הולך להיות זמר. הוא ישיר שם הרבה". הייתי מבולבל, לא הבנתי איך זה קרה. מה אני אמור לעשות עכשיו ? הכל מעורפל והמחשבה היחידה שהייתה לי בראש זה "למה עשיתי לעצמי את זה, איזה טעות..".

טוב, זה לא הזמן למחשבות על מה שהיה, זה זמן לחשוב על איך אני יוצר את מה שיהיה. זו הרי הגישה שליוותה אותי מהרגע שהתגייסתי לצבא, לכן וודאי שדווקא עכשיו, כשהכל מתמוטט ושוב החלומות חומקים לי מבין האצבעות, אסור לי להפסיק להאמין. זו מלחמה על צדק, על מה שהיה שלי מלכתחילה ואיכשהו חמק לי מבין האצבעות.

קיבלתי החלטה שזה הכל או כלום, הייאוש הצליח לתפוס אותי בקצות האצבעות, ופשוט נעלמתי. כמו שאומרים בשפה שלנו – "דפקתי נפקדות". הטלפון התחיל לצלצל ועל הקו בצד השני קצינת הת"ש, המפקד הישיר שלי, חברים למפקדה, ועוד אנשים שתהו מה קורה איתי ולאן נעלמתי. לא היו בי הכוחות הנפשיים להתמודד מולם, לימים הקרובים אני צריך רק קצת שקט.

כעבור שלושה ימים אספתי את עצמי והגעתי לבסיס, הגיע הזמן להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלי. נשפטתי מול המפקד הישיר שלי, והוא גזר עלי שבוע וחצי של ריתוק לבסיס. אל תתבלבלו, הוא התכוון לבסיס החדש שלי – בדרום. הגשתי ערעור וביקשתי להישפט מול מפקד בדרגה בכירה יותר, וכמו שרצף האירועים התנהל עד כה, זה רק הלך והידרדר. במשפט החדש המפקד הבכיר המיר את עונש הריתוק בעשרה ימי מכבוש, אני הולך לכלא.

זה חלום בהתהוות, ממש כמו החלום שמלווה את עם ישראל לדורותיו. כל מה שנותר לי זה להביט לשמיים ולהתפלל, וכמו שכתוב בספר תהילים "בצר להם ממצוקותיהם יצילם" – רק חסדיו של הקב"ה יכולים להפוך את הקערה על פיה כדי שמעז יצא מתוק.

בטור הבא אספר לכם איך בדרך נס היציאה מהכלא הייתה במסלול ישיר אל הבקו"ם, לשיבוץ מחדש. והרי שהלהקה של הבקו"ם מחכה לי.. אבל זו רק תחילת הדרך ויש בה עוד קשיים רבים שאותם אפרט פה כחלק מיומנו של יוצר, יומן שממשיך להיכתב בכל יום ובכל רגע מחדש.

"הלב הזה" – מילים ולחן: שי דיבו-כהן

את השיר "הלב הזה" כתב דיבו-כהן לאימו לפני שהחל להתקרב ליהדות. לדבריו, היום הוא רואה בו את הביטוי של הכאב העצום שאליו מובילות אותנו תאוות הלב. בחסידות קוראים לזה "נפש בהמית", והיא קיימת בכל אחד מאיתנו. וכמאמר השיר: "תראי איך ברגע, תראי איך הזמן, ישנה גם אצלך משהו קטן". והזמן אכן עשה את שלו...