בוחן כליות ולב: המהפכה של הרב הבר בתרומות כליות

הכירו את הרב אברהם ישעיהו (שנקרא על שמו של החזון איש) הבר – מייסד ומנהל עמותת 'מתנת חיים', האמונה על תיווך בין תורמי כליה למקבליה, נשוי ואב לשניים המתגורר בשכונת 'הר נוף שבירושלים'. עד כה נעשו במסגרת העמותה כ-140 השתלות כליה, ועוד 35 השתלות בדרך...

לפני שהגיע הבר (49) לעיסוקו זה, שימש כר"מ בישיבה במשך 17 שנה. במקביל שימש כמנהל חינוכי של ה'חיידר' בבית הספר 'אורחות איש'. אז איך הוא הגיע לעיסוקו זה? שאלה טובה. הכל התחיל במדרגות שעלה בהן יום אחד, ובעניין של שבריר שנייה חש פתאום כי רגליו ממאנות להמשיך. חולשה גדולה אחזה בו. מאוחר יותר התברר כי הוא סובל מ'פסיקת כליות', ונאלץ להתחיל טיפולי דיאליזה.

"נסי לדמיין את הסיטואציה הבאה - חולה דיאליזה מתקשר אליי בוכה בדמעות שליש ומתחנן: 'אני נורא צמא, כולם מסביבי שותים ואני רוצה רק לגימה אחת של מים', אבל אסור לו", מתאר הרב הבר את עולמם של חולי הדיאליזה. "לחולי דיאליזה אסור לשתות כאוות נפשם, מה שמותר להם הוא קוביית קרח אחת ביום. בלי הנחות, שהרי זו סכנת חיים! לא רק זה, לחולה דיאליזה אסורה האכילה של מרבית המאכלים בעולם: כל הפירות מלבד תפוחים, קטניות, תפוחי אדמה, ירקות מלבד מלפפון, כל מוצרי הקמח המלא למיניהם – אסורים בהחלט. מה שמותר לו הוא רק קמח לבן. לחלק מהחולים מותר גם קצת בשר ומוצרי חלב. בקיצור, מטופל דיאליזה יכול לתלוש מלוח השנה שלו שלושה ימים בכל שבוע, כיוון שטיפול הדיאליזה שואב את כל דמו. אדם שיוצא מטיפול כזה, הוא כמו אדם שיוצא מתוכנית הרתחה של מכונת כביסה – חלש ולא מסוגל לעשות כלום, מלבד לישון".

האם לא היו שום סימפטומים מוקדמים שיכלו לעזור לך להבין שהמצב לא טוב, ובכך למנוע את הצורך בטיפולי הדיאליזה?

"ממש לא. מחלת כליות היא מחלה סמויה, שבה ברוב השלבים מרגישים רגיל. עד שהכליות לא קורסות לגמרי, יכול להיות שהן יעבדו בשיעור של 12% והאדם לא ירגיש כלום. תפקידן המרכזי של הכליות מתבטא בשלושה מישורים: הפרשת עודפי נוזלים, הפרשת עודפי רעלים וייצור הורמונים שמסייעים לגוף לייצר דם. אדם שכליותיו לא מתפקדות - גופו מתמלא ברעלים שמסכנים את חייו. הוא מתחיל לסבול מתופעה של בצקות, ונהיה אנמי באופן קיצוני. משום כך, כמעט כל מחלת כליות היא בבחינת 'מאוחר מדי' – כי עד שהמצב לא נהיה חמור וסופני, אין באפשרותו של אדם לדעת את זה. זו הסיבה שלרוב אין מרפא למחלה הזו, והיא חד סטרית".

לא משכנעים – רק מסבירים

אל עמותת 'מתנת חיים' שהקים הרב הבר לפני חמש שנים – מגיעים נזקקים מכל הסוגים ומכל הגילאים. "אנו מטפלים בילדים בני שנתיים, שבע, 12 עד גיל 75. אולם הממוצע הוא גילאי 45 ומעלה, גם לגברים וגם לנשים. הגורמים לאובדן כליות הם רבים, אך בשונה ממבוגרים – אצל ילדים קטנים ותינוקות מדובר בדרך כלל במומים מולדים".

מי יכול לתרום כליה, ומהם הסיכונים שכרוכים בתרומה שכזו?

"כל אדם בריא, מעל גיל 18, יכול לתרום כליה. שלא כמו אדם שיש לו לחץ דם נמוך, אנשים שסובלים מלחץ דם גבוה או סוכרת – אינם יכולים לתרום כליה. לגבי סיכונים, חשוב להדגיש כי אין אף ניתוח בעולם שאין בו רמה כזו או אחרת של סיכון. בתרומת כליה ישנו סיכון קל, מכיוון שהניתוח נעשה בשיטה הלפראסקופית, שמשמעה - זעיר פולשני. זאת אומרת שההתערבות האנושית נעשית דרך נקבים קטנים בגוף, שדרכם מכניסים מכשירים, והפעולה הניתוחית נעשית בצורה ממוחשבת. הוצאת הכליה החוצה נעשית דרך פתח שגודלו פחות מאצבע, ובצורה של שאיבה. שיטה זו תורמת להחלמה הרבה יותר קלה ומהירה ומצמצמת את הסיכון ללקות בזיהום ודימום שלאחר הניתוח".

האם נדרשת השקעה כלשהי, כלכלית או אחרת, מתורם הכליה ומקבלה?

הרב מחייך. "ניקוב כרטיסיה באוטובוס", הוא אומר בהיתול ואחר מרצין. "מלבד טופס 17 מקופת חולים, לא צריך שום דבר. קופת חולים מממנת את כל ההוצאות של התורם והמקבל. הם צריכים להביא רק את עצמם, להביא רצון טוב לעזור, וללוות את הכל בתפילה שהכל יעבור כשורה. בין היתר, זו גם הסיבה שנציגי עמותת 'מתנת חיים' עושים לילות כימים בהתנדבות, ומשקיעים הון רב מכספי תרומות בלבד, במודעות פרסום. המטרה היא להעלות את מודעות הציבור לחשיבות התרומה, ונגישותה למי שרצונו להציל חיים. בעניין זה חשוב לי להדגיש שמזה חמש שנים, מאז שהעמותה קמה, אני מתנגד בכל תוקף ומקפיד הקפדה מוחלטת שלא לקבל שום פרוטה מהחולה או משפחתו. בינתיים, מי שממן את הוצאות העמותה הם גופים שונים כמו רשת מרכזי הקניות 'חצי חינם', שנרתמים לפרסום מודעות בעיתונים וכדומה".

התורם גילה שתרם כליה לחברו הטוב

בנוגע למלאכת ההסברה המוטלת על מתנדבי הארגון, אומר הרב הבר כי "אנחנו לא משכנעים – רק מסבירים מהי המשמעות מרחיקת הלכת של תרומת הכליה. הסיכון בלתרום כליה נמוך מהסיכון ללדת ונמוך באופן דרמטי מניתוח בלידה קיסרית. הדבר הראשון שאנחנו שואלים את החולה שפונה אלינו, הוא 'מה קורה במעגל הקרוב אליך'. רק במידה שבסביבתו הקרובה של אדם אין מי שיתרום לו כליה, אנו מתחילים להפעיל את המערך ההתנדבותי בארץ ובעולם, ויוצאים בקמפיין חיפוש בכל מיני דרכים".

דילמות וקשיים רבים מלוות את הרב בתפקידו, ולא אחת קרה שבמשך לילות שלמים – הוא לא עצם עין. "בכל מקרה שבו אני מכניס לחדר הניתוח אדם בריא בשאר איבריו, למעט הכליות - באותן שעות אני נמצא במתח גדול מאוד. אחריות גדולה מאוד מוטלת על כתפיי, ועד שאני לא שומע בשורה טובה שב"ה אדם יצא בריא ושלם, אני לא רגוע", מספר הרב ומוסיף, "כמו בכל תחום, גם בתחום הזה – אין ספק שיש אכזבות בדרך. לפעמים תהליך ההשתלה נמצא כבר בשלביו הסופיים, לפני הכניסה לניתוח – ופתאום הכל מתבטל. רק בשבוע שעבר נתקלנו בכזה מקרה - כשהיינו אמורים לפתוח ארבעה חדרי ניתוח במקביל, וברגע האחרון התברר שיש חוסר התאמה בין התורמים לנתרמים".

כשאני מבקשת סיפור או שניים עם "הפי אנד", חיוכו של הרב הבר נמתח מפה לאוזן. "אתחיל בסיפור מאוד מאוד מרגש שבו, הן התורם והן המקבל – הסכימו לחשוף את זהותם. המקבל, רפי לוינטל, חיפש תורם כליה במשך זמן רב, ולא מצא. כשנמצא התורם הראוי – יוסי דויטש, שניהם היו בתהליך ארוך אחד מול השני – אך מעולם לא נפגשו. מדוע? כי דויטש הוא כהן שמקפיד לא להיכנס לבתי חולים, ומדהים היה לראות כיצד את רוב המפגשים שלו עם הצוות הרפואי – קיים בדשא של בית החולים. זו גם הייתה הסיבה שהשניים לא נפגשו מעולם, עד...", דמעה נוצצת בזווית עיני הרב. המילים כמו נעתקות מפיו, וניכר עליו כי הוא מתרגש מאוד ממה שהוא עומד להגיד, "עד לרגע שבו הם נפגשו, ונפלו איש על צווארו של רעהו".

למה?

"כי מסתבר שלפני 20 שנה, הם למדו באותה ישיבה, והיו חברים טובים. אחרי כל החיבוקים והנשיקות, אמר רפי ליוסי: 'עכשיו, אתה אבא ל-15 ילדים. שבעה שלך ושמונה שלי, שבזכותך אבא שלהם ימשיך לתפקד, והם לא ייהפכו ליתומים'. זה היה מעמד מאוד מרגש שהחסיר פעימה מלבם של כל הנוכחים ולא הותיר אף עין יבשה מדמעות. סיפור נוסף הוא של נערה בת 15 שעברה השתלת כליה בגיל 3, והייתה צריכה ניתוח חוזר. רוב הכליות המושתלות מחזיקות מעמד עד 25 שנה, אך הכליה שלה נדחתה אחרי 12 שנה, ולכן היה צורך להשתיל לה שוב. אולם כאן כבר נתקלנו בקושי מאוד גדול לאתר לה תורם מתאים, מכיוון שבמהלך טיפולי הדיאליזה שקיבלה, נוצרה לה בגוף רמה מאוד גבוהה של נוגדנים. רק כדי לשבר את האוזן – רמה גבוהה של נוגדנים זה כאילו היא קיבלה חיסון נגד השתלה נוספת, כך שבמצבה – כמעט ולא ניתן היה להשיג לה תורם פוטנציאלי.

"מבין 70 התורמים שהוצעו לה, אף אחד לא התאים. בסופו של דבר, בחסדי שמיים מרובים, נמצא בארץ תורם שהסכים לנסוע איתה ביחד לארה"ב. שם מצאנו זוג גויים – בעל ואישה, שהתאימו בדיוק למה שהיינו צריכים. לכתחילה, רצה אותו בעל לתרום את הכליה לאשתו, אך נמצא לא מתאים בגלל רמת הנוגדנים הגבוהה שנמצאה אצלו".

ואם לא די בזה, יד ההשגחה אף כיוונה לקידוש שם שמיים מסוג אחר לגמרי כאשר נמצא כי התורם מהארץ, שכוונתו הייתה לתרום לנערה, נמצא מתאים דווקא לאותה אישה גויה. "ברוך ה', הנערה והבעל הוטסו לבית החולים במינסוטה, וכן התורם והאישה הוטסו לבית החולים באריזונה – שם עברו ארבעתם את הניתוח, בהצלחה".

על שאלתי האם יכול גוי לתרום ליהודי ולהיפך, מרים הרב הבר גבה ועונה, "כמובן שלכתחילה ההעדפה היא למצוא תורם יהודי עבור יהודי, אבל במידה ולא מוצאים – אז ודאי שהתרומה יכולה להגיע גם מגוי. בשורה התחתונה, מה זה משנה איך הצלנו חיים של יהודי?".

האם קרה ותורם התחרט על הצעד שעשה?

"עד כה, כל מי שתרם כליה מאושר ושמח מאוד על הצעד שעשה. אף אחד לא התחרט ולהיפך - כולם אומרים 'הלוואי שהייתה לי כליה נוספת לתרום'. לכן אני פונה לקוראים בתחינה ומבקש 'לכו להיבדק'. יש הרבה אחים שסובלים בבתי החולים, ואפשר לעזור להם. הפחד הוא דבר הכרחי - מי שלא מפחד - שלא ינסה לתרום כליה, כי הוא לא נורמלי. זה מאוד נורמלי לפחד, אבל לרוב הוא נובע מחוסר ידע ומהבלתי נודע, יותר מאשר הסיכון בעצמו. אם אדם ייכנס לסוגיה יותר וילמד אותה יותר, הפחד שלו יפחת לאין שיעור, והוא יוכל לחלץ אדם מסכנה ממשית בקלות. זה שווה את המאמץ וההשקעה כי הסבל של חולי הדיאליזה הוא בלתי ניתן לתיאור".