לא פופוליטיקה: מאחורי הקלעים של "נייר עמדה"

"די, די, הכל יהיה בסדר, למה הלחץ הזה?" זה היה בערך המשפט היחיד שהצלחתי לשמוע מתוך בליל המילים שנשמעו מתוך פיות האנשים הרבים ששהו שם. מהר מאוד הבנתי שההמולה שקידמה את פניי בחדר ההמתנה של אולפני הצילום בהידברות, כעשרים דקות לפני זמן הצילומים שנקבע, הייתה רק הקדמה עדינה למה שהתחולל בהמשך בחדר הקונטרול העמוס. העיתונאי יהודה שלזינגר, מנחה התוכנית, זז במהירות האור מחדר האיפור לאולפן, תוך כדי התלחששויות אחרונות עם דבורה פרקש – מנהלת פיתוח התוכן של ערוץ הידברות, שבנחרצות העבירה מסרים חשובים לתכנית. קיוויתי להספיק לתפוס קצת יותר אווירה וסמול טוק עם המרואיינים, אך רבה הייתה הפתעתי, כי הצילומים התחילו - לא באיחור אופייני כפי שקורה לא מעט בצילומי תכניות בערוצי טלוויזיה, אלא אף מספר דקות קודם.

הצילומים היום הם לתוכנית "נייר עמדה" – פאנל שבועי בנושאים אקטואליים וסוגיות שנויות במחלוקת, כאלו שנוגעת לכל אזרח בישראל. בתוכנית עולים נושאים שחשוב שלא ירדו מסדר היום הציבורי.

"כולם לאולפן, בבקשה", אני שומעת קול מזרז, ולפני שאני מספיקה לבדוק מי עומד מאחורי הקול, הוא כבר נעלם באחד החדרים, ממשיך מן הסתם לעיסוק הבא שלו. במהירות מופלאה ובשקט מופתי שהפך לצורם באוזניים – אחרי רעש כוורת הדבורים שנשמע קודם לכן, נכנסים המרואיינים בזה אחר זה לאולפן ומתיישבים סביב השולחן האליפסי. אני נכנסת אחריהם עקב בצד אגודל, שולפת מצלמה ונכונה לתפוס כמה תמונות מעניינות מתוך הסט. שלושה צלמים דרוכי מצלמות מקדמים את פניי, ואני מחפשת את המקום הראשון להיעלם בו. חוטים, עמודים, מסכים, תאורה, כולם לכיוון השולחן, ואני עוד תרה אחר פינה לעמוד בה. האווירה בפנים מלחיצה אותי. אנשי צוות מחברים את הפאנליסטים ואת המנחה למיקרופונים זעירים, הצלמים משנים זווית לפה ולשם, והנה, ללא הכנה מוקדמת, אני שומעת מישהי קוראת בשמי.

עמדת הבקרה

"הסתדרת? יש לך מספיק תמונות? בואי תזדרזי כי את צריכה להיכנס לקונטרול". אני מגמגמת במהירות, "כן כן, אני מסיימת", ותוך כדי נתקלת ביוני, צלם בערוץ, עומד גם הוא על הסט ומצלם מכל עבר. "יופי", אני מרגיעה את עצמי בשקט. "גם אם לא הצלחתי לצלם מספיק תמונות טובות, יש לי מקור אמין לקבל ממנו את מה שאני צריכה". אני מקבלת הנחייה לצאת מהדלת הראשית של האולפן ולהיכנס לקונטרול מסביב.

איך זה נראה מאחורי הקלעים

פעם ראשונה שאני נכנסת למקום כזה, ולא ממש יודעת למה לצפות. החדר כל כך קטן, שאני פוחדת לזוז עם הכיסא שמציעה לי דבורה פרקש, ממש בסמוך אליה. "וזה רק משום שאבי איצקוביץ', עורך התוכנית, לא הגיע היום", היא מסבירה לי. "אבל היינו מוצאים לך מקום מצוין בכל מקרה", מחייכת בתוך הלחץ שאופף את החדר הקטן. עכשיו היא צריכה למלא – מלבד את תפקידה כעורכת ראשית, גם את מקומו של העורך שפינה לי כיסא. שבעה אנשי צוות, עיני שניים מהם על המצלמות, בצד שמאל יושב זה שיעדכן בזמן אמת כמה זמן נותר לתוכנית, ויציין משפטים שצריכים לרדת בעריכה. במעמדה לידי, דבורה, שולטת באוזניות של המנחה, ולפניה דפי הטקסט והטלפרומפטר – עליו מוקרן תמליל התוכנית.

מתחילים. העיניים שלי פוצחות במחול שדים מטורף, לא מצליחות להיסגר על מקום טוב לנחות בו. מולי חלון שקוף דרכו נראים הפאנליסטים, בתוך החדר בו אני יושבת, הם נראים על מסך מחולק להרבה מאוד מלבנים. אחד מדבר, וכולם מרצדים סביבו על המסך, לפי החלטת הצלמים, שמקבלים הנחיות מהאיש בקונטרול, והוא יושב ממש לפניי. מצלמה 1 שמאלה, 2, 1 למעלה, 3 טיפה ימינה, 3 תזוזה מהירה, 1... הבן אדם לא מפסיק לדבר, ואני מנסה לנשום עמוק, אולי זה יעזור גם לו. מתי הוא נושם בכלל?

האורחים - בצלאל קאהן, עורך חדשות ברדיו קול חי, עו"ד מיכאל בן ארי, ודב פוברסקי, איש תקשורת - מתדיינים במלוא העוצמה בנושאים רגישים כמו ממשלת אחדות עם חמאס, שידור ציבורי במימון המדינה, הצהרות הון של נבחרי ציבור ועוד תופינים לוהטים שנמצאים על סדר היום.

נערכים לתוכנית

בינתיים אצלנו בקונטרול, קריאות מהסות נשמעות בכל פעם שמישהו מדבר בקול, או צוחק, דבורה קשובה, חייבת לשמוע כל מילה כדי לסייע דרך האוזנייה למנחה, להזכיר לו מתי מסתיים הזמן של האייטם והרגע לעבור לנושא הבא, מזכירה לו לשאול שאלות שאולי לא הספיק או שכח, ועוזרת לו להבחין מי מבין המרואיינים לא קיבל מספיק זמן במה. כולם דרוכים, שינויים פתאומיים בסדר הנושאים בתוכנית. דרך המיקרופון הקטן דבורה קוראת למפעיל הטלפרומפטר, "תעבור לנושא מספר 5, תעלה את המסך בנושא 5, מהר". לא חולפת שנייה והיא עוברת לאוזנייה של המנחה שעסוק באותה שנייה להרגיע את הוויכוח הסוער שמתרחש באותו רגע ממש בין מיכאל בין ארי לבין דב פוברסקי, וצועקת לו, "עוברים לנושא 5".

יש רגעים בהם ממש ריחמתי על המנחה שם בפנים. איך הוא מתמרן ביניהם? לנהל פאנל בין שלושה מרואיינים, להאזין לכל אחד, להעביר ביניהם את שרביט הדיבור, ולקבל תוך כדי עדכונים מהקונטרול. מזלו שמפיקת התכנית הנמרצת, שירן פינדר, לא נחה לרגע מאחורי הקלעים, הכל מתוך דאגה ואחריות שהכל יתקתק כשורה.

ההבדל בין אקטואליה לבין אקטואליה בערוץ הידברות

 "איך את מצליחה לבחון כל מילה תוך כדי תוכנית, ולהזכיר להוריד את המשפט ההוא, או לעבור מהר לנושא הבא כי המצב יצא משליטה"? אני לא מצליחה להתאפק, ולוחשת את השאלה לדבורה, תוך כדי שאני לוקחת סיכון שאחטוף התראות מהסות.

"זו בדיוק העבודה שלי מאחורי הקלעים", היא עונה בפשטות. "אם לא אהיה דרוכה וקשובה, אני עלולה לפספס כאן ניואנסים קטנים ודקויות חשובות שאסור לוותר עליהם. אנחנו נמצאים כאן כדי לעשות אקטואליה רצינית, לתת לאנשים לשמוע את כל צדדי המפה של החברה שלנו, תוך הקפדה על לשון נקייה, מבלי להיכנס לבעיות של רכילות ולשון הרע, ומבלי לנקוט בעמדה שמצדדת בצד אחד בלבד. לכן הקהל שלנו יקבל מרואיינים מכל קצוות הקשת. דתיים, חילונים, חרדים, כל מה שרלוונטי לתוכנית שנשדר".

איך זה נראה מעמדת הבקרה

"אקטואליה זו אקטואליה", ישתף אותי בצלאל קאהן, לאחר שמסתיים הפאנל הסוער. "אלא שבניגוד למקום אחר, כאן אני יכול להיות בטוח שהמסר אותו ביקשתי להעביר – אכן יעבור בצורה אליה התכוונתי". הוא אומר.

"אם היו מזמינים אותי לפאנל זהה בערוץ אחר – לא הייתי הולך". הוא אומר נחרצות. "כאן יש הקפדה על נהלים שמתאימים למרואיין שמקפיד על בעיות של לשון הרע, וגם למרואיין שרוצה להביא זווית אמיתית ויכול להיות בטוח שלא יוציאו דברים מהקשרם, או יחתכו בדיוק את עיקרי הדברים".

מנהלים דיון

באותו רגע שהפסיקו לצלם, האווירה בחדר השתנתה לבלי הכר. שצף הגלים שאיים להטביע את האולפן, הפך לים רגוע ושלו של לחיצות ידיים, חיוכים, והבנה כי על אף חילוקי הדעות וחוסר ההסכמה, אנחנו בני אדם ולא באנו לכאן לריב. החדר מחשיך, פוברסקי ושלזינגר עוד מחליפים ביניהם מילה או שתיים, ואנשי הצוות כולם נעלמים לפרויקט הבא. אני יוצאת מהחדר, מסתכל על הכיסאות הנטושים בצורה לא מסודרת, עדות אילמת לשעה האחרונה, ואני תוהה לעצמי, כמה זמן יחזיק כאן השקט הזה מעמד? ויש לי גם תשובה: מן הסתם, עד לשבוע הבא.

מדברים על אקטואליה

עד לתוכנית הבאה