בהשראת ר"ח אלול: האזינו ל"וטהר ליבנו" של יוסף קרדונר

הימים היו ימים של ריקנות. ימים של חופש מוחלט, ששום דבר לא עצר אותי מלעשות את כל מה שאי פעם חלמתי עליו, והשמיים היו הגבול בעבורי, כי חלומות גדולים קיננו בי בשפע. מאז שהייתי ילדה, אפשר לומר שחיכיתי לרגע הזה... שאוכל להיות אדון לעצמי, להשתחרר מכל המחויבויות, מכל ה'אסור' וה'מותר', ואלמד את העולם בעצמי, ובדרך שלי.

בסוף זה באמת הגיע. כל ההכנות הנפשיות שקדמו ליום הזה, עדיין לא הספיקו כדי לעזור לי להחליט מה לעשות איתו. פשוט יום אחד סיימתי את שנות לימודיי בבית ספר, ונהייתי חופשייה ככל האדם, לעשות ככל העולה על רוחי. ברגע הראשון החוויה כל כך ממלאת אותך - עד שאין מרוקנת ממנה ברגע הבא... אם בהתחלה אתה נהנה לקום מאוחר, לצאת לבלות, ללבוש מה שאתה רוצה, לבזבז את הכסף שהרווחת במו ידיך, על כל מה שרק קורץ לך, ולהתנסות בכל חוויה שמושכת אותך – פתאום משהו מכל זה מתחיל לחנוק.

ויום אחד הבנתי. הבנתי שאין אדם אומלל יותר ממי שאין לו גבולות, שהוא חופשי לעשות כל מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. שאין דבר חונק מהחופש הזה. כי זה לא באמת חופש, זה שיעבוד לתאוות פנימיות. הרשימות שלי, שהכנתי מבעוד מועד, של הדברים שרציתי להשיג, הלכו והתמלאו, אבל תחושת המילוי לא הגיעה בעקבותיהם. משהו החל לצעוק חזק בתוכי. חוסר פנימי עמוק, שכבר לא יכולתי להתכחש אליו, החל לנקר בי. הדבר היחיד שמילא אותי, היה הריקנות שבי...ושום דבר שקיוויתי שימלא, לא הצליח למלא אותה, ולהשקיט את מה שהתחולל עמוק בפנים. את הלילות הארוכים, בהם השינה הייתה ממני והלאה.

כמו הרבה אחרים, לא יכולתי להאמין שהאושר שלי נמצא כל כך קרוב, מתחת לאף. בקצרה ממש, רק אוכל לומר שאחד הדברים שמאוד עזרו לי למצוא, היה אלול. דומה, שלא צריך להיות צדיק או אפילו בדרך ללהיות אחד כזה, כדי להרגיש את זה. זה כאילו באלול הבריאה מדברת איתנו. הכל צועק לנו לעצור רגע, להטות אוזן, להתבונן. עוד רגע שנה חדשה מתחילה, ודומה, שאפילו האוויר של חודש אלול הוא כבר משהו אחר. זה מרגיש כאילו כל העולם שותף לימים המופלאים האלה, עושה יד אחת ועוזר להם להתרחש. משחק בהם תפקיד חשוב.

באלול התחלתי למצוא את הדרך שלי בעולם. התחלתי להיוולד. התחלתי להתקרב בחזרה למי שאמר והיה העולם. התחלתי לחזור. לחזור לאן אתם שואלים? לחזור לעצמי, לחזור הביתה. לאמת הפנימית היחידה. התחלתי לעשות צעדים קטנים, מהוססים, לעבר מה שעתיד היה להתגלות כבחירה הטובה ביותר שעשיתי בחיי.

וזה ודאי ייקח עוד שנים ארוכות, כי בתחושה שלי, למרות הפז"ם הלא קצר בתוך העולם הזה של הקדושה והיהדות, אני מרגישה שבכלל בכלל עוד לא התחלתי להתקרב לה', עוד לא התחלתי להבין מאומה מכל מה שקורה סביבי, אבל כל אלול אני נזכרת מחדש. כל אלול כאילו מתכווננת מחדש, למקום טוב יותר, קרוב יותר, גבוה יותר.

את אלול אני תמיד אזכור, בתור הזמן שפתח לי דלת קסומה וחד פעמית. משהו שטיהר לי את הלב. בזיכרונות שבין הטיפה'לה שיעורי תורה שהתחלתי ללכת אליהם, לסליחות המרגשות באמצע הלילה בבית הכנסת השכונתי עם כל הערסים המתוקים מהשכונה, שמסלסלים הכי יפה בעולם, ותמיד ותמיד גורמים לי לבכות כמו ילד.

ובתוך כך, יהי רצון שנזכה, כולנו, כל אחד ואחת, וכולנו ביחד, למשאלה הכי פשוטה והכי קשה להשגה אולי שהשיר הזה עורג אליו. שאלול כולו מכוון אליו. "וטהר ליבנו, לעבדך באמת".

כי אם לא בשביל לדבר איתך אבא דרך הלב הזה, אז מה צורך יש בו? אם לא אתה שתטהר אותו עבורנו, איך נוכל להתנקות לבד? עומדים, ומחכים לך, שתתן לנו להיכנס, שתתן לנו להתחיל חדש, דרך דלת הקסמים של חודש אלול.

"וטהר ליבנו" – מילים: מתוך התפילה, לחן: יוסף קרדונר. האזנה נעימה!