טיפקס על הריקנות: המהפך של תמיר ימיני

עוד ועוד דיו בקולמוס נצטרך למלא, בבואנו לספר את סיפור חייו הגדוש והמרתק של תמיר ימיני – חבר להקת 'טיפקס' האגדית וממקימיה. ימיני גדל והתחנך בקיבוץ השיתופי של שנות ה-70, טייל באמריקה, חצה את אוסטרליה ואפריקה ולבסוף... בזכות ספרון קטן שנקלע לידיו בשם "מבוא לקבלה" – התחזק ברוחניות, וקיבל על עצמו עול מלכות שמיים.

כמי שלמד אצל טובי המורים בתחום, ביניהם אצל המוזיקולוג מרק ימפולסקי, המתמחה במוזיקה אפריקנית וג'ז, תופים, פסנתר ומנדולינה - הם רק חלק מהכלים עליהם היטיב ימיני לנגן כבר מגיל 11. רשימה ארוכה של נגנים ויוצרים לצידם ניגן, מעטרת את הרזומה המקצועי של ימיני, ביניהם יהודה גלנץ, שרוליק הרשטיק, ירמיהו, שלמה כ"ץ, יזהר שאבי ואף מרדכי בן דוד.

בתיכון השתתף בהרכב כלי הקשה שניגן בהופעות בקיבוצים, ובגיל 17, כשקיבל מחברו הטוב את ההצעה להקים להקה ביחד עם קובי אוז, סולן להקת טיפקס, הפכה המוזיקה לעיסוק העיקרי שלו. "לפני ההיכרות עם קובי אוז ושאר חברי הלהקה, נהגתי לנגן מוזיקה של שנות השישים - ג'ימי הנדריקס, פרנק זאפה וכדומה", משחזר ימיני. "מכיוון שהורגלתי לנגן ז'אנר שונה, היה לי קצת קשה בהתחלה להתחבר לסגנון של הנגינה בטיפקס, אבל עם הזמן – זה בהחלט הלך והשתפר".

בגיל 18 כשהתגייס לצבא, עזב ימיני את הלהקה והיא המשיכה בלעדיו, אך כשהשתחרר, ניאות בחפץ לב להצעה לחזור ולנגן בה כחבר מן המניין, זאת למרות שתכנן לטוס לניו יורק - לטיול של אחרי הצבא. "התכנון המקורי היה לנגן עם הלהקה במשך שנה, ובזמן הזה לחסוך כסף לטיול, אבל הזמן התארך, ובמקום שנה נשארתי בלהקה כשש שנים", מספר ימיני. "כשקיבלתי את ההחלטה לפרוש מהלהקה באופן סופי, היא כבר פרצה לתודעת הציבור הישראלי והייתה בשיא ההצלחה שלה בארץ. עם זאת, למרות שנהניתי בה מאוד - מעולם לא הרגשתי שזו פסגת שאיפתי המוזיקלית. הכיוון שלי במוזיקה הוא אחר לגמרי, ומגיע יותר מכיוון של מוזיקה מאולתרת, שזה שילוב של ג'אז וטכניקות מהמוזיקה האפריקנית, אותן למדתי עוד מילדותי. יש נגנים שלא משנה להם מה הם מנגנים והיכן לנגן, כל עוד הם פשוט מנגנים. אני לא כזה. גם כשנגינתי ב'טיפקס' ידעתי בדיוק לאן אני רוצה להגיע ומה מדבר אליי. מה גם, שתמיד הייתה לי סוג של אמירה במוזיקה שלי, ולהיות חלק מתבנית מוגדרת מראש – ללא יכולת תזוזה - זה די מנע ממני להגיד אותה".

מה הקשר בין ראש השבט האפריקני 'מלינדי' - למוזיקולוג הישראלי?

אז בשביל להגיד אותה, אתה פשוט אורז פקלאות ומחליט לרדת מהארץ?

"גם, אבל לא רק. השאיפה להגיע לאפריקה הייתה בעקבות החלום הישן שליווה אותי מגיל 14 – ללמוד לנגן מוזיקה מאולתרת בצורה מקצועית. עוד לפני שטסתי לניו יורק, ישבתי עם המורה שלי, מרק ימפולסקי, וביחד טווינו לפרטי פרטים את המסלול שאותו עליי לעשות כדי להגיע לשבט האפריקני בשם 'מלינדי', שאליו הוא שלח אותי. כשהגעתי למאסטר האפריקני, כל מה שהייתי צריך להגיד זה את מילות הקסם: 'מרק ימפולסקי מישראל שלח אותי', כדי להתקבל על ידו בזרועות פתוחות", חיוכו של ימיני מתרחב מפה לאוזן.

אתה רוצה להגיד לי שאיזה מנהיג של שבט נידח באפריקה הרחוקה - מכיר את המורה הישראלי שלך למוזיקה? איך זה?

ימיני צוחק. "כן. מסתבר שמרק ואותו מאסטר למוזיקה מאולתרת – נפגשו פעם בנסיבות דומות, די התחברו, ומאז מרק שולח אליו תלמידים שלו שרוצים להתמחות במוזיקה מאולתרת".

אני יודעת מה אתם חושבים – אם מדובר במוזיקה מאולתרת, הרי כל אחד יכול ל'אלתר' לו אותה כאוות נפשו, למה בעצם צריך להרחיק נדוד עד אפריקה בשביל ללמוד אותה? גם אני חשבתי על זה. אז זהו, שלדברי ימיני אין זה פשוט בכלל. המוזיקה אמנם מאולתרת, אך הטכניקות שיוצרות אותה הן דבר שצריך ללמוד, ורצוי מהטובים ביותר. אם מרק ימפולסקי סבור כך, תאמינו לו שזה נכון.

כך, הגיע ימיני לסוואנה האפריקנית, ושם... במעבה הטבע הפראי, בעודו מנגן את חלום חייו כשהוא מוקף בפרימיטיביים אוחזי כלים מאולתרים, החל הניצוץ היהודי שבו, מתעורר ונותן בו אותותיו.

"דווקא שם, הרגשתי בחסרונה של ארץ ישראל. משהו באוויר ובאווירה שידר לי טומאה מאוד גדולה ותחושה של חוסר ברכה במעשים", משחזר ימיני. "פתאום, דווקא אני - הקיבוצניק הצבר, שתמיד דגל כל כך ברעיון השוויונות, שחונך לכך שאין כל הבדל בין יהודי וסיני – מרגיש לראשונה בחייו שיש כאן משהו. יש בי, בנו - הישראלים, משהו אחר. באוויר הארץ, באווירה שלה, הכל אחרת". אחרי שלושה חודשי טיול בטנזניה, זימבבואה, נימיביה וארצות נוספות – מחליט ימיני לטוס לניו יורק, אך לא לפני שהוא קופץ לביקור קצר אצל אחיו, שהתגורר אז באוסטרליה.

"הספרון הקטן שהוביל אותי ליהדות"

כבר במטוס בדרכו לאוסטרליה החלו להופיע ניצני יהדות ראשוניים בחייו, כאשר ביקש מהדיילת אוכל כשר. "אין לי מושג מאיפה זה בא לי", צוחק ימיני וממשיך, "אבל מה שבטוח זה, שזו לא הייתה ההתחלה. עוד בשנתיים האחרונות ששהיתי בארץ, לפני הטיסה לאפריקה, התחלתי לצום ביום כיפור – דבר שהיה לי די חדש עד אז. רוחניות תמיד הייתה בי. כשאתה מתעסק עם מוזיקה, גם בתור חילוני אתה מרגיש משהו מאוד רוחני. העניין הוא שעד אז, היהדות לא ממש משכה אותי. לא הייתי 'אנטי', אבל גם לא הרגשתי צורך לחקור יותר מדי. אחרי החוויות שחוויתי באפריקה – החוסר והטומאה שהרגשתי שם – נפתח בי משהו, שכמו הכשיר את הקרקע למה שעתיד להתרחש באוסטרליה".

ומה בדיוק קרה באוסטרליה? אל תגיד לי שהספקת לחקור לעומקן את כל הדתות - עד שהגעת ליהדות, כי אתה בהחלט נראה לי טיפוס שמסוגל לזה...

מבטו של ימיני מתפקס על נקודה בלתי נראית בחלל החדר. "למזלי, הדרך שלי ליהדות הייתה די קצרה, מבלי שאצטרך לעבור לפני כן בכל מיני הבלים אחרים, אם כי אכן נחשפתי לקריאת כתבים של הקוראן והברית החדשה. כשהגעתי לאחי, פתאום נתחוור לי שהוא מתעניין ביהדות ואפילו התחיל ללמוד קבלה – דבר שהדהים והפחיד אותי כאחד. נכון שתמיד עניינו אותי דברים שקשורים לרוח, אבל היו לי את הגבולות שלי, ותורת הקבלה הייתה אחד מהם. לא ידעתי על זה יותר מדי – אבל דבר אחד בכל זאת ידעתי: שאסור להתעסק עם כל מה שקשור לקבלה, שזו עשויה להיות סכנה לנפש עבור מי שלא יודע כיצד ללמוד אותה".

מה שגרם לימיני לחצות את אותו הגבול היה לא אחר מאשר ספרון קטן בשם 'מבוא לקבלה'. "פתאום הרגשתי משהו חזק ממני, שגורם לי לרצות לפתוח את הספר הזה. אני זוכר שאמרתי לעצמי 'בוא נראה מה זה בכלל'". את מקום הפחד תפסה סקרנות גדולה וימיני מצא עצמו נשאב אל תוך עולם של מושגים שלא חשב שאכן קיימים בעולם הזה, מושגים שהיו ידועים הרי – רק לו בעצמו. לכן, קריאת הספר, אם כי הייתה מרתקת ומעניינת, הביאה אותו למצב של הלם מוחלט.

למה?

"כי פתאום תוך כדי קריאה, קלטתי שהרבה דברים שכתובים בספר – תואמים את התיאוריות שביססתי לי עוד בגיל קטן. תמיד היה לי, למשל, את הקטע של החישובים המתמטיים, או מה שנקרא גימטרייה – זה מידע, שלמרות שלא שמעתי או למדתי אותו בשומקום, כבר היה לי בתוך הנשמה. לפני כן אומנם קראתי בספרים שהחזקתי מהם 'רוחניים', ביניהם הברית החדשה והקוראן, אבל אף אחד מהספרים ההם לא סיפק לי הוכחות חותכות לשאלות שניקרו במוחי על נושאים שברומו של עולם, כמו החיים שלאחר המוות וכדומה, כמו שסיפק לי אותו ספרון קטן. בזכות הספרון הזה ומה שקראתי בו, לאט לאט התחיל לרדת לי האסימון שהתורה היא אמת. היא האמת, בה' הידיעה, שחיפשתי כל הזמן בדרכי".

מהחצר החסידית 'סאטמר' לישיבה בתל אביב

זו הייתה ההתחלה של ימיני בתשובה, דהיינו הכשרת הקרקע למאורעות הבאים שיתרחשו בחייו. אחרי שלושה וחצי חודשים באוסטרליה, הגיע הרגע לו ייחל יותר מכל כשקיבל ויזת אומן לניו יורק, The big apple. שם פגש ימיני מוזיקאים מכל העולם, הסתדר עם עבודה קבועה במקצוע, הוזמן לנגן בהופעות ענק, ואפילו חשב על השתקעות. אך, אירועי אוסטרליה לא נתנו לו מנוח, וגם הפעם מצא עצמו איכשהו - בתחנה הבאה העולה בית אל. "בשלב זה כבר הייתי בתשובה אך עדיין על 'אש קטנה', מה שנקרא. גרתי בדירה לבד, בשכונה שבה היהודים שהיו הכי קרובים אליי היו חסידי סאטמר, כך שבכל שאלה שהייתה לי מצאתי עצמי פונה אליהם. בזכות העזרה שלהם התחלתי להדליק נרות שבת, להניח תפילין, ללכת לבית הכנסת ביום כיפור ועוד". כך התחזק לאט לאט ברוחניות. עד שיום אחד, לאחר שנתיים בניו יורק (בהן מילא את רוב שאיפותיו המוזיקליות כשחבר ללהקות בסגנון שאהב, והרבה ליצור), הגיעה גם התקופה הזו לקיצה.

It's now or never" זה עכשיו או לעולם לא" - הרגיש ימיני שוב, ובפעם המי יודע כמה ארז את צרור פקלאותיו, וחזר (לאן אם לא) הביתה. "באותו זמן התרחש הלינץ' הנורא ברמאללה", משחזר ימיני, "מיד לאחריו תקפו אותי תחושת פטריוטיות וגעגועים חזקים מאוד לארץ. ידעתי שאם אני לא חוזר עכשיו - ההצלחה שהתחלתי לקצור באמריקה עשויה לסנוור אותי ולהשאיר אותי נטוע שם לעוד הרבה שנים, ולא רציתי בזה. ידעתי שזו לא האמת, שזה לא המקום האמיתי שלי. חוצמז'ה, בדיוק קיבלתי הצעה מהחברים שלי ב'טיפקס', להצטרף אליהם לסיבוב הופעות בארץ, כך שהעיתוי די התאים לי".

ומה קורה בארץ? זמן קצר לאחר השיבה מניו יורק, פוגש ימיני בחתונה של חבר טוב, שחזר אף הוא בתשובה, ברב שעתיד ברבות הימים, להפוך לרב שלו - הגאון ר' מרדכי אויערבך מתל אביב. "גם אחרי שחזרתי לארץ המשכתי לשמור תורה ומצוות, אך לקח לי חצי שנה להפוך את ההליך לרשמי ולהיכנס לישיבה כתלמיד מן המניין. זה, למעשה, היה החלק הכי קשה שלי בתשובה. כמוזיקאי – כל חיי הכל סבב סביב המוזיקה, וכשנכנסתי לישיבה לא ממש ידעתי לקראת מה אני הולך ובאלו ויתורים הצעד הזה כרוך. לא תיארתי לעצמי, למשל, שאצטרך לוותר על ספריית התקליטים שלי – שהסתכמה בגודל של חצי חדר, לפחות. היום אני כמובן מבין שהכל היה לטובתי, כי בלי הוויתורים האלו לא הייתי מגיע לאמת אותה חיפשתי כל חיי".

תמיר ימיני

האיחוד המחודש של להקת טיפקס

איזו אמת?

"לדעת מהי התכלית האמיתית של יהודי בעולם הזה, זו האמת. מרגע שגיליתי אותה, שוב לא יכולתי להעמיד פנים שאני לא יודע, ובעצם מאז, כל הגישה שלי לחיים השתנתה ללא היכר. כמי שחיפש אמת כל חייו, ולא ידע מה זה לחיות בשקר – הרגשתי שהאמת נמצאת ביהדות ושאני לא יכול להתעלם ממנה, או לחילופין, לברוח מהוויתורים שנאלצתי לעשות כדי לזכות בה".

אחרי שנה של התחזקות בישיבה, זכה ימיני לבוא בברית הנישואין עם עדי, אף היא בעלת תשובה, וכיום השניים - הורים לשישה ילדים מתוקים. שנה אחרי החתונה, החל ימיני לעסוק במוזיקה אותה חלם תמיד ליצור, ומאז הוא מוציא בכל שנה, פחות או יותר, אלבום חדש. "לפני כן, היו לי הרבה מניעות להוציא יצירות משלי", הוא משחזר, "דבר שקרה בעיקר לאור העובדה שעבדתי עם להקות רבות, והייתי כפוף למה ש'צריך' לעשות - בזמן שמה שבאמת רציתי היה ליצור דברים משלי. כעת, משאני זוכה לעסוק בסגנון המוזיקה שאני באמת אוהב, שבאמת מדבר אליי - למרות הלו"ז הצפוף וצמצום הזמן העומד לרשותי – אני בהחלט מרגיש את השכר שביגיעה ואת האמונה שבמציאה".

* * *

לסיום, אי אפשר שלא לדבר מעט על 'טיפקס' (שראשית הקמתה החלה בכלל כתחביב) ועל שיתוף הפעולה המחודש של חברי הלהקה, שמתרחש בימים אלו ממש. אחרי שבע שנים שלא ניגנו יחד, וניסו להתפתח כל אחד בדרכו - מתאחדים כעת חברי הלהקה ומתאמנים לקראת הופעות 'האיחוד' הכלל ארציות. מרגש לראות איך לפני עלייתם לבמה, מסתופפים חברי הלהקה במעגל גדול. כולם - חוץ מימיני - חשופי ראש, מתחבקים ואומרים בקול: "ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך".

25 השנים מאז הוקמה הלהקה חלפו להן ביעף. נדמה שאפילו האולם הישן של קיבוץ נחל עוז - שבו חיכה אותו פסנתר מאובק ורעוע בו ניגנו חברי הלהקה לראשונה בשנת 1988 - לא האמין שאי פעם יחזרו אליו. מיותר לציין שתחושתו של ימיני לרגל האיחוד, כמו גם שאר החברים, נהדרת. "זה מאוד מרגש להיות עם טיפקס עוד פעם, אחרי הרבה שנים שלא ניגנתי איתם. דבר נוסף: בזמנו לא ממש התחברתי לסגנון של המוזיקה הזו שניגנתי בלהקה - היום אני בהחלט מרגיש שאני מתחבר, וזה ממש תענוג", הוא אומר.         

איך החברים מ'טיפקס' קיבלו את הידיעה שאתה מתחזק?

"בסדר גמור, דווקא. אף אחד מהם לא הרים גבה בתימהון, לאף אחד זה לא נראה מוזר כשבחרתי לצעוד בדרך הזו. ברוך ה' אנחנו באמת חברים טובים, וחלק מהמושג של להיות חברים טובים זה להבין - במקום שקל לשפוט, זה לתמוך - במקום שקל להיעלם, זה לא לשנות את החבר לפי מה שנוח לך, לפי סולם הערכים שלך. להיות חבר זה לדעת להכיל את השני כמות שהוא, ואין ספק שהם ידעו להכיל אותי. למעשה, עד היום הם יודעים, וזה בעצם מה שמשמר את היחסים הקרובים שלנו".