ידי הקסם של המאיירת דבורה ברזון-בנדיקט

דבורה ברזון-בנדיקט בפעולה, מול מסך המחשב

לפעמים נראה, שיותר משדבורה ברזון-בנדיקט בחרה את המקצוע הזה, הוא בחר אותה. שכן בנדיקט, החלה את דרכה בצורה חובבנית לחלוטין, מעולם לא רכשה השכלה רלוונטית בתחום, ובכלל, חלמה ללמוד רפואה. ובכל זאת, העובדות מדברות בעד עצמן: בנדיקט נחשבת היום לאחת המאיירות העסוקות והמבוקשות ביותר בארץ, בעלת ידי זהב ממש, אם תרצו.

בנדיקט, 27, בני ברק, החלה את העיסוק בציור בגיל 16, אז איירה את הספרים הראשונים שלה, שהיו סדרת ספרים לפעוטות בהוצאה חילונית. אבל עוד לפני כן, כבר בסביבות כיתה ה'-ו', פיתחה לעצמה שם של ציירת בקרב בנות גילה, כשציירה לילדות מבית הספר תמונות שהיו מביאות לה, של בני משפחה, תמורת סכומים של "מסטיק בזוקה", כהגדרתה. "לא חשבתי שבסוף זה יהיה משהו שאתמקד בו", היא מספרת, "ועם הזמן, קיבלתי עוד הצעות עבודה עד שזה נהיה חלק ממני. כילדה ראיתי מזה הרבה דמי כיס שעזרו לי המון".

משבגרה למדה בסמינר בפתח תקווה, כשחלמה בכלל ללמוד רפואה. "מאוד משך אותי הקטע של עזרה לאנשים במצוקה, וכיוון שבסמינר שלי לא היה משהו שקשור, אז למדתי חינוך מיוחד, ובמקביל ללימודים עבדתי על כל מיני ספרים בהוצאות. זה כל כך התפתח - שעוד עוד ועוד הוצאות פנו אלי מפה לאוזן. זה הגיע בעיקר מספרים שראו על המדף, ואז זה נהפך למעגל לקוחות רחב. מצאתי את עצמי נשאבת לזה עד הסוף. אחרי שסיימתי סמינר, אמרתי לעצמי: 'או.קיי, אני אמשיך לעבוד, וכשזה טיפה יירגע - אעזוב את הכל ואלך ללמוד רפואה'.

"מאז זה המשיך, ופתאום גם קיבלתי מזה כל כך הרבה הנאה, שהחלטתי לא להפסיק. אז פשוט החלטתי להמשיך משם. במקביל התחתנתי, ונולדו ילדים, אז כבר אין לך כל כך זמן לחשוב על דברים כאלה. אני מרוצה איפה שאני היום".

הלונה פארק הכי צבעוני בסביבה. יצירה ססגונית נוספת של ברזון-בנדיקט

"תחזרי בעוד עשרים שנה"

אולם למרות הכישרון הגדול שלה – מסתבר שההצלחה דווקא לא האירה לה פנים כל כך מהר, לפחות לא בכל הנוגע לפריצה בעולם החרדי. "לא היה לי קל בהתחלה להיכנס לתחום", היא מתארת, "התקשרתי להוצאות ספרים ומיד כששמעו קול של ילדה אמרו לי: 'תחזרי אלינו בעוד 20 שנה'. תחילת דרכי הייתה דווקא בציבור החילוני, אליו היה קל יותר להיכנס. דרכו נכנסתי לציבור החרדי". 

בהמשך איירה כבר בנדיקט את "סדרת התחושות" של חיים ולדר, כמו את "חשחלש", "חשפחד" ו"חש לבד", וכן את סדרת "ילדים מספרים על עצמם", אנציקלופדיות לפעוטות ועוד. במקביל, בגיל 18 בלבד החלה לעבוד כמורה לציור לבנים ובנות בגילאי בית ספר יסודי, בבתי ספר חרדיים.

כריכת הספר "לומדים לצייר"

זה כשרון שתמיד היה לך? חשבת שתהיי ציירת?

"הרבה שואלים אותי איפה למדתי. האמת היא שלא למדתי בשום מקום. כשהייתי צעירה יותר, לא היה עדיין שום מקום חרדי מקצועי ללמוד בו. היו כמה חוגים חובבניים בבתים. היו שמים לך אגרטל באמצע השולחן והיית צריכה להעתיק אותו. כך בערך זה היה נראה. אז חוץ מכמה חוגים כאלה, לא למדתי בשום מקום. הכל אימון עצמי וכח רצון. ידעתי שיש לי את הכישרון, כי מגיל אפס כל הזמן ציירתי, בכל שעה פנויה שהייתה לי, ובאיזשהו שלב אמרתי לעצמי: 'בואי נעשה מזה כסף'. התאמנתי המון, הסתכלתי על כל מיני יצירות של ציירים גדולים בחו"ל, ומשם למדתי. המון אימון".

"היו שנים שחשבתי לפרוש מהמקצוע"

מלבד קריירה מצליחה כמאיירת, מתחזקת בנדיקט קריירה נוספת, חשובה לא פחות מקודמתה: קריירת האימהות. בנדיקט היא אם לשני זאטוטים, אותם היא מספרת שהיא משתדלת לגדל במסירות, בתוך עומס הכביסות–כלים–דרישות העבודה הבלתי מתפשרות ממנה.

"היו שנים שחשבתי לפרוש מהמקצוע רק בגלל שזה הפריע לי לעבוד מהבית, וזה לא היה מסודר לי. אבל בכל פעם חזרתי בי. כשאני רואה היום מה קורה מסביבי, וכמה מתיש ומפרך לקום לעבודה שלא מדברת אליך ולא מעניינת אותך, עם 'אוף' אחד גדול - אז אני לא רוצה להחליף עבודה. אני מודה לה' שאני קמה בכל בוקר, ונהנית להיכנס לחדר עבודה ולשבת על המחשב.

"עם זאת, כמובן שיש גם חסרונות. לפעמים מדובר בעבודה בשעות לא שעות, זה לא מסודר, אני עובדת בלילה, בבוקר, בצהריים ובין לבין, וזה בא על חשבון הילדים הרבה פעמים. זה גם לעבוד עם 'רובוט', אין לי במסגרת העבודה חברה, אז זה לעבוד על זה בשעות אחרות של היום, כדי שתהיה לך חברה, ואז על הדרך, את כבר בבית את צריכה לעשות הפסקה לכביסות, להכין צהריים ואז לחזור למחשב. בעבודה מסודרת במשרד, לעומת זאת, את לא בבית ולא הולכת לעשות כביסה ולהכין צהריים, וזה היתרון, ומצד שני בחופש הגדול אני לוקחת את המחשב שלי ויכולה לעבוד בשעות שבא לי".

כמה זמן לוקח להכין כל ציור שמזמינים ממך? זה נראה כמו עבודת נמלים של ממש.

"תלוי. לפעמים זו באמת עבודת נמלים. יש למשל ספר שהוצאתי בפסח, שהוא בעצם הגדה של פסח, שלקח לי שנה לאייר, בתוספת עוד פרויקטים מהצד. ההגדה הזו, למשל, הייתה ממש מיליוני פרטים קטנים והייתה חתיכת עבודה. זה משהו שמצריך המון סבלנות, כי מי שאין לו סבלנות - זה מאוד מייאש. את הפידבק מקבלים רק בסוף, ועד שמגיעים לשלב הזה, עוברים הרבה מאוד,  עובדים נורא קשה וזקוקים להמון משמעת עצמית".

איור מקסים, מתוך הספר "מעבדות לחירות עם אלי ורות"

"כשילדים קוראים בספרים שאיירתי – זה שווה הכל"

כיום בנדיקט עובדת עם הוצאות מצליחות בארה"ב ובצרפת, ועם שלושה עיתונים קבועים: "המודיע", "בקהילה" ו"קומיקס". מלבד זאת, היא זכתה לאייר כבר למעלה מ-200 ספרים לפחות, ביניהם גם אנציקלופדיות שלמות. "היום אני כבר לא סופרת כמה ספרים אני מאיירת, בזמנו עוד הייתי סופרת והיום כבר הפסקתי".

בנוסף, הספיקה בנדיקט להוציא ארבעה ספרים משלה: "לומדים לצייר עם דבורה בנדיקט" - ספר קליל וכיפי לימוד בסיס הציור, שנבנה בשלבים וברמות שנות המתאים לכל גיל, הכולל בתוכו טיפים לשימוש בסוגי צבע, כיצד לאחוז עיפרון, כיצד לצבוע בסוגי צבעים שונים ועוד. בהמשך הוציאה את "מעבדות לחירות עם אלי ורות" - הגדה לפסח, שהוציאה יחד עם הסופר עם מרדכי חלמיש, ו"קומיקס אלי ודני ותעלומת הדיסק המסתורי". ממש אחרי החגים, היא עתידה להוציא את "לומדים לצייר 2", השני בסדרה.

עם מה את מציירת?

"אני עובדת על מחשב עם מסך מגע ועם עט אלקטרוני. זה נראה כמו לצייר על דף, אבל זה הרבה יותר משוכלל כמובן. אני פשוט מציירת כרגיל, ולא משתמשת בעכבר ובמקלדת".

מקבץ מהספרים שאוירו ע"י דבורה ברזון-בנדיקט

מי מקור ההשראה שלך?

"הצייר יוני גרשטיין. אני מכירה אותו אישית, ובעבר התייעצתי איתו, והוא נורא עודד אותי להמשיך, על אף שהוא לא חסך ממני בביקורת. כיוון שאני כל כך אוהבת ביקורת, זה דרבן אותי להוכיח לעצמי שאני יכולה להתעלות מעל הביקורת שלו ולהשתפר בזכותה. הוא בהחלט המודל לחיקוי".

לפעמים כשהופכים תחביב למקצוע, התחום הופך להיות שנוא. זה לא קורה לך לפעמים?

"הסיפוק הכי גדול מבחינתי, זה לעבוד על ספר ולראות אותו בחנות. יש תקופות שאחרי שאני מדפיסה ספר שעליו עבדתי יומם וליל, אני חווה נפילת אנרגיה לשבוע-שבועיים. במצבים כאלה, אני צריכה להירגע ולא לעבוד. אחרי הרגיעה אני חוזרת לזה. מאוד מספק לראות ילדים מסתכלים בספרים שאני איירתי. זה שווה הכל. את יודעת שאת תורמת, שיש לך עבודה תובענית, שאת יוצרת לאלפי אנשים".

מה את חושבת על כל סצנת הקומיקס, שמתפתחת מאוד בשנים האחרונות?

"אני חושבת שיש כאן שני צדדים למטבע. מצד אחד, זה דבר פחות חיובי כיוון שאז ילדים פחות קוראים, אלא יותר מסתכלים בתמונות ואז גם פחות מתפתח אצלם הדמיון. מצד שני, צריך לזכור שהסיבה העיקרית שזה התפתח במגזר החרדי, היא בגלל שבציבור החרדי אין סרטים וסדרות, וזה בעצם סוג של תחליף לסרטים. קל לראות כמה זה דומה - ריבוע לריבוע כמו סרט נע, ואם ילדים נהנים מזה - אז למה לא. אבל ברגע שזה הופך לספרות יחידה - זה לא דבר חיובי ולא מפתח או מעשיר את הדמיון, באופן כללי כשזה לא רק קומיקס - אז אני בעד שייהנו".

חושבת שתעשי סרטים מתישהו? הציעו לך?

"יכול מאוד להיות. זה תחום שמאוד מעניין אותי, ויכול להיות שבעתיד אעשה זאת, גם אם לא יהיה לי שם רווח, אלא רק סיפוק, כי זה בעצם יהיה השיקול היחיד שלי אם להיכנס לזה. הבעיה היא, שיש כל כך הרבה צריבות והעתקות - ואז לא יהיה לי רווח, אלא רק סיפוק, לכן אני עדיין שוקלת את זה, אבל מי יודע".

כבשת כבר פסגות כל כך גבוהות. מה את מאחלת לעצמך הלאה?

"בעיקרון נראה לי שאת כל היעדים שלי אפשר לומר שהגשמתי, אבל אני תמיד רעבה לעוד, אפילו כשאני מקבלת כמויות של עבודה ואני עמוסה עד מעל הראש בצורה הזויה. קשה לי לסרב, ה'תיאבון' אצלי לא נגמר. אבל אני לא יודעת להגיד לאן, אין לי מושג.

"אני רק יודעת שאני כל הזמן מקבלת פידבקים מ'הלקוחות שלי'. הרבה ילדים מתקשרים אליי ושואלים אם אני הציירת, או שהרבה ילדים קטנים מתקשרים ואומרים 'תודה, איך נהנינו מהספר, מתי את מוציאה עוד אחד'. זה מאוד מרגש ומשמח, ונותן המון כח הלאה. אז כל עוד יהיו פידבקים מתוקים כאלה – ודאי שיהיה לי כח להמשיך, בעזרת ה'".