מצוות השבת אבדה - אז והיום

במקרא נאמר (דברים כב, א-ג): "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים, והתעלמת מהם, השב תשיבם, לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך, והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבות לו. וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם".

פסוקים אלו עוסקים במצוות השבת אבדה, ומחולקים מבחינה הגדרתית למצווה עשה מדאורייתא, ולמצוות לא תעשה מדאורייתא, וכפי שכתב הרמב"ם:

מצוות עשה: "הציווי שנצטוינו להחזיר את האבדה לבעליה, והוא אמרו: השב תשיבנו לו, השב תשיבם לאחיך".[1]

מצוות לא תעשה: "האזהרה שהוזהרנו שלא להתעלם מן האבדה, אלא נקחנה ונחזירנה לבעליה, והוא אמרו יתעלה: לא תוכל להתעלם".[2]

בעל ספר החינוך (מצווה תקלח), התייחס לטעמה של מצווה זו, וכתב כי "יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה, שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חיתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו, יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט)".

בדברי חז"ל הובאו מספר אירועים, המלמדים אותנו עד כמה רבותינו הקפידו על מצוות השבת אבדה:

מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו (של ר' חנינא בן דוסא) והניח שם תרנגולים, ומצאתן אשתו של ר' חנינא בן דוסא, ואמר לה: אל תאכלי מביציהן. והרבו ביצים והתרנגולים והיו מצערים אותם, ומכרן וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולים, ואמר לחבירו: כאן הנחתי התרנגולים שלי. שמע ר' חנינא, ואמר לו: יש לך בהן סימן? אמר לו: הן. נתן לו סימן ונטל את העזים.[3]

מעשה היה בחכם אחד, ור' שמואל בר סוסרטיי שמו, שעלה לרומי. ובאותו זמן אבדה המלכה תכשיט אחד יקר שלה, ומצאה ר' שמואל, והוציאה המלכה כרוז במדינה שכל מי שימצא האבידה ויחזירה תוך שלשים יום יקבל סכום כסף מן המלכה, ואם יחזירנו אחר שלשים יום יתיזו ראשו, ור' שמואל המתין ולא החזיר לה התכשיט אלא לאחר שלשים יום. אמרה לו המלכה, האם לא היית במדינה ולא שמעת הכרוז שהכרזתי שכל מי שיחזיר האבידה אחר שלושים יום יתחייב ראשו למלכה. אמר לה, הייתי במדינה ושמעתי הכרוז, אמרה לו, ולמה לא החזרת לי התכשיט תוך שלשים יום, אמר לה: כדי שלא תאמרו שבגלל פחד הכרוז החזרתי האבידה, אלא מפני שכך צונו הקב"ה, והמלכה השתוממה לדבריו ואמרה: ברוך אלוהי ישראל, וזה שגזרה המלכה גזרה שאם יחזיר אחר שלושים יום יותז ראשו, כדי שלא ימצא המוצא פתח לעצמו לומר: אקח האבידה לעצמי, ואם יודע הדבר אחזירנה לאחר שלשים יום, ולכן קבעה זמן, אבל ר' שמואל רצה לקדש שם שמים, והחזירה אחר שלושים יום.[4]

מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה תלויה לו בצווארו. אמרו לו רבי (משלי י כב): 'ברכת ה' היא תעשיר'. אמר להם ר"ש בן שטח: חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי. הלך והחזירה לאותו ישמעאלי, וקרא עליו אותו ישמעאל: ברוך ה' אלוהי שמעון בן שטח.[5]

בתלמוד נאמר כי בתקופת ימי בית שני, כאשר אדם היה מוצא אבידה ולא היה יודע מי בעליה, הוא היה ניגש לירושלים:[6] "אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנים ונוטלה".

הרב אהרון זכאי פסק כיצד יש לנהוג באבידה בזמנינו: המוצא אבידה ואינו מכיר את בעליה, אזי "במקום שנוהגים שכל המוצא אבידה מביאה למשטרה, והמאבד חפץ מחפציו פונה הוא לשם, יש למסור למשטרה את האבידה על מנת שתחזיר לבעליה נגד סימנים"[7].

[1] הרמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה רד, מהדורת הרב יוסף קאפח.

[2] שם, מצווה לא תעשה רסט.

[3] תענית כה, ע"א.

[4] תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ב, הלכה ה. והובא גם בילקוט מעם לועז, ספר דברים (כרך שלישי), עמ' תתכה.

[5] מדרש דברים רבה, פרשת עקב.

[6] בבא מציעא כח, ע"ב.

[7] הרב אהרון זכאי, הבית היהודי, חלק "צדק ומשפט", אבידה ומציאה, סימן יב, הלכה ב.