קניות ללימודים: "אבא, אמא, תקנו לי"

בנימין מנסה לבחון את אריזות הלורדים ולפענח את משמעות המחיר. יש כאן לורדים עבים ולורדים דקים. הנה לורדים דו צדדיים בפחות ממחיר כפול. האם זה כדאי? אולי לרותי כן, כי היא שומרת. ליעל זה יאבד והיא תישאר בלי שום דבר. יהושע כבר עבר את הגיל. למירי יתאימו העבים. השאלה אם הם רחיצים.

את חוט המחשבות הזה קורע כל רגע ילד אחר: "אבא את זה", "אבא אני רוצה כזה", "אבא מה אכפת לך את זה ואת זה".

הוא כל רגע מסיט את ראשו לכיוון אחר ופוסק: "לא, לא. אנחנו לא קונים את זה. עכשיו לא. שקט, רגע. עזבו אותי. לא, לא, לא!"

פתאום עוצר בנימין, מנסה לנשום קצת אוויר בתוך העומס הזה. היריד עמוס לעייפה, ססגוני ורועש. אבל לא זה מה שמקשה עליו. הילדים היקרים שלו שלמענם הגיע הנה, הולכים סביבו כאיש אחד בלב אחד ומרעיפים עליו צרורות של בקשות. הם חושבים אולי שהוא אינו רואה את המוצרים. הם חושבים שעליהם להצביע על כל מוצר בנפרד על מנת להתחנן לקבלו.

מה הם חושבים, שהוא לא רואה לבד את המוצרים? הם ניצבים פה כולם דרוכים וזמינים בשבילו, קורצים אליו בשלל צבעים ובלי מילים מבקשים ממנו לקנותם. כולם בגובה העיניים במרחק נגיעה קלה. למה הילדים צריכים להציע כל אחד מהם בקריאות נפרדות ומלחיצות?

הי, מלחיצות. למה הוא בעצם נלחץ בכלל?

כי הוא לא יכול לקנות הכול.

כי אין לו כוח לראות אותם מחמיצים פנים. לא בשביל זה הוא הגיע הנה עם סכום כה גבוה של כסף.

הוא גם בן אדם. הוא רוצה להרגיש אבא טוב שנותן לילדים מה שצריך. למה דוחקים אותו לפינה הזו בתחושה מתסכלת שבה כל הזמן אומרים 'לא'?

מה זה, הם פה במלחמה? מי נגד מי? הוא ממשש בכיסו את הארנק. חמש מאות שקלים הקדיש לרכישת מכשירי כתיבה. מה זה אומר חמש מאות שקלים לבן אדם כמוהו? הוא עובד בשכר של כשלושים שקלים לשעה. זה אומר שבערך שש עשרה שעות עבודה קדמו להגעה הנה. שש עשרה שעות הוא עבד רק בשביל הכסף לקניה הזאת. מי מדבר על הילקוטים ועל ספרי הלימוד היקרים. מי מדבר על הביגוד והתלבושת האחידה, והגרביים שמשום מה צריכים לחדש בהם מלאי גם עכשיו לכל בני המשפחה. הוא מדבר רק על מכשירי הכתיבה. חשב למצות חוויה נעימה ומפרגנת עם הילדים שלו. להציע להם לבחור קצת מכשירי כתיבה לפי טעמם, לחזור בתחושת סיפוק והודיה עם שקיות גדולות ועמוסות. אבל מהר מאוד הוא התבדה. החוויה הזו בכלל לא נעימה, היא רק מתסכלת ומלחיצה ומעיקה. אוף. הוא היה רוצה לברוח מכאן הרגע ועכשיו. למה בכלל הביא אותם הנה?

פתאום שמע לצדו קול של הורה שלו ונינוח. זה היה עוזי השכן מן הקומה העליונה. הבית הזה שממנו עולים תמיד קולות של שלווה וצהלה. אף פעם לא מרימים שם את הקול. נראה אותו היום, איך הוא מתמודד. האם הילדים שלו פשוט יודעים להבליג, או שגם הם מורידים אותו מן הפסים?

אבל גם עוזי מוקף בעדת ילדיו הקופצניים, וגם הם כל הזמן מצביעים לו על המוצרים השונים. "אבא תראה את זה", "אבא זה טוב לי להיסטוריה", "זה לחשבון", יש להם גם נימוקים מרשימים: "זה (אוגדנית מדוגמת למחברות) עוזר לי להיות מסודר". "זה (קלסר מעוצב לתפארת) יעשה אותי ממש חרוצה". "זה (טיפקס סרט משוכלל) שומר על מחברות יפות". האבא שומע את כל אלו ולא הודף שום דבר. הוא שומע ומהנהן.

האומנם? החידה מתעצמת. עוזי לא מוציא הרבה כסף, את זה הוא כבר יודע שנים ארוכות. הוא מכיר את הסגנון המסתפק של עוזי, לא ראוותני ולא מרבה בהוצאות בכלל.

בנימין פסע בעקבות עוזי ושמע את קולו המתנגן כמו מנטרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בלי שינוי. "זה באמת נראה יפה, כן, זה באמת מוצלח". מה, הוא קונה להם כל מה שהם רוצים? לא יתכן. הוא רואה כאן את המחירים התמימים שמאיימים להצטרף לחשבון גדול. מי שיקנה פה לילדים את כל מה שקורץ יצא בסכום ענק.

ובכלל, אי אפשר פה לשמוע בקול הילדים. הרי צריך לבדוק פה מה קורה. זה לא רק עניין של מחירים. יש עפרונות שנוחים יותר לאחיזה ולכתיבה, והם לאו דווקא אלו המודפסים בשלל ציורי מותגים.

יש מחקים ססגוניים בצורות שונות ומרהיבות, והם לאו דווקא ממלאים את תפקיד המחיקה.

מחק צריך שימחק, מחדד צריך שיחדד, ומספרים צריך שתגזורנה. את זה לא ממש לוקחים הילדים בחשבון. הם רואים צבעים ודוגמאות, הדפסים של מותגים וסטים תואמים.

אז מה, עוזי קונה פה הכול?

"ילדים", אומר עוזי בקול שלו איזה משפט, שנראה כאילו הוא חוזר עליו בפזמון. הוא מתקרב לשמוע וקולט את המילים. נעימות, רגועות, ובכלל לא מתווכחות. "ילדים אנחנו קונים עכשיו כל מה שצריך בשביל לעטוף את המחברות".

הילדים שומעים וממשיכים להציג בפני אבא שלהם את נפלאות החנות. אבל לא אכפת לו, כי עכשיו לא קונים את זה. אז אין צורך להתווכח. בכלל לא חשוב להחליט כעת. לכן מדחיקים את העימות למועד מאוחר יותר, בלי צורך להכריע מיד. בלי שום סיבה לאכזב אף אחד.

הוא ניגש בשקט לעוזי, להתייעצות בהולה. לא אכפת לו שהילדים שומעים. זה פשוט כי עוד רגע הוא עומד להתפוצץ. אז הוא ממהר אליו בדחיפות ושואל אותו: "איך אתה עומד בזה? אתה קונה עכשיו רק עטיפות, ואחר כך מה? תגיד לי מה אתה עושה אחר כך, בקניה של מכשיר הכתיבה? איך אתה עומד בזה? אני יורד מדעתי בעוד רגע!"

"תקשיב לי טוב", אומר עוזי וממתיק לו בשקט את הסוד הקטן. "אני פשוט הולך לבד!"

"לבד?" הוא לא האמין. "כן, לבד!" פוסק עוזי ומשמיע הסבר ברור: "הילדים נשארים בבית ואני יוצא ליריד בעצמי. משווה מחירים, מחליט על כמויות וחוזר הביתה עם שקיות גדולות. הילדים מאושרים מן הכמות הגדולה, הם מרגישים שיש פה שפע בעין טובה ומודים לי מכל הלב. הם באים אתי רק היום, פעם אחת, כדי לבחור עטיפות וקלמרים. אלו דברים שהבנות במיוחד צריכות להכריע בהם בטעם האישי שלהן. כל השאר – עסק שלי!"

וואו... בנימין הרגיש כמו ילד קטן שמתעורר בבוקר ונפקחות לו העיניים במקום חדש. איזה רעיון גאוני. מי בכלל המציא את זה שמביאים ילדים ליריד של מכשירי כתיבה? הוא רואה את השילוט הענק והזוהר שמכריז: "על כל קניה מעל מאה ₪ קבלו קרטיב במתנה", "על כל קניה מעל חמש מאות ₪ קבלו חצי שעה בטרמפולינה".

והוא מבין הכול. בעלי החנויות משתדלים מאוד לזמן לכאן את הילדים. הם יודעים שילדים עושים עבורם את העבודה. הילדים עומדים כמו מוכרנים מסורים ומשכנעים את הלקוחות לקנות. "רק את זה", "רק את זה", "מה אכפת לך את זה", יש להם טיעונים מרשימים כאילו למדו פסיכולוגיה של צרכנות לעומק ולרוחב. "לכולם יש", "ככה נהיה חרוצים", "זה עושה מרץ ללימודים". כל הטיעונים האלו נופלים על אוזניהם של הורים רכים ונדיבי לב שרוצים כל כך לתת. אין להם כוח לראות את הילדים מחמיצים פנים, בפרט שמדובר פה בקניה לקראת החזרה ללימודים. ורוצים כל כך לראותם אורזים ילקוט בשמחה ורננים. אז מה עושים? קונים!

בנימין מאמץ בהתלהבות את הרעיון. משום מה הילדים לא מתלהבים כל כך. "בואו נקנה היום רק עטיפות", הוא מציע להם בזהירות. "ופעם אחרת את כל השאר". "אבל אמרת שקונים היום", עונה לו מקהלת הילדים המאוכזבת. "אבל שיניתי את דעתי". "למה?" בנימין האב מסביר לילדיו: "אני רוצה לבחור לכם מכשירי כתיבה טובים ואיכותיים, שמתאימים לכל אחד. פה אני לא מצליח להתרכז. אנחנו כל הזמן רואים דברים ומתייחסים אליהם, מדברים עליהם ומחליפים את הנושא בכל רגע. אני מעדיף לבוא הנה לבד ולקנות לכם אחר כך כל מה שאתם צריכים".

הילדים ראו את הרצינות שבדברים. הם ניסו להתווכח אבל רק קצת, כי הרגישו שהפעם אבא שלהם החליט החלטה ברורה ושלמה בדעתו. הם נגשו לקופה עם גלילי עטיפה, קלמרים ומדבקות. זהו!

"עכשיו אפשר להתחיל לעטוף את הספרים והמחברות", הכריז בנימין בהתלהבות ושלח את כל בני החבורה הביתה. הוא נשאר בגפו ביריד והחל למלא בתשומת לב את העגלה. הוא רכש מוצרים ביד נדיבה אבל במחשבה תחילה. צבעים מן הסוג שנדרש בתלמוד תורה, עפרונות טובים שהמליצה עליהם פעם אחותו שהיא מורה. מחדדים איכותיים, סרגלים ממתכת לגדולים, מפלסטיק לקטנים. מחקים טובים שבאמת מוחקים ולא משחירים. את הדבק הוא בדק בנגיעה קלה לוודא שהוא אכן דביק ועומד למלא את מלאכתו נאמנה. השאיר את הדבקים המודפסים בשלל עיטורים וקנה להם את אלו הטובים והמדביקים. עזב את הלורדים המאוכסנים בקופסא מהודרת, לטובת פשוטים וטובים ורחיצים. ערך שיקול דעת בלי בלבול ברקע ובלי סערה רגשית שמחוללים ילדים.

בתחושה טובה הוא ניגש שוב לקופה, עם הרבה סיפוק על הקניה החכמה. בסוף החליט להוסיף לבנות קצת עטים מנצנצים, ולבנים לורדים זרחניים להדגשת דברים חשובים.

כאשר חזר הביתה התקבל על ידי הילדים בתרועות גיל ושמחה. אף פעם לא זכה לכזה משוב מודה ומעריך. הילדים עטו עליו והוא חילק להם את השלל. הם העריכו, הם שמחו, הם הודו. הם לא הרגישו שהיו צריכים להתחנן על כל פריט. זה אבא שלהם, דואג להם, קונה להם מכל הלב.

הם לא עמדו לידו כאשר העדיף את המוצרים הטובים על פני אלו היקרים והממותגים. הם לא לטשו עיניים באותה שעה ולא גרמו לו תחושה של החמצה. הם רק חיכו לו בבית ושמחו עם כל היש.

עיניים רואות ולב חומד

 התורה הקדושה מזהירה אותנו על טבע האדם שברא בנו הקדוש ברוך הוא. העיניים רואות והלב חומד. זה הטבע שטבע בנו אלוקים, ככה זה הולך. העיניים מביאות אלינו פיתויים, וזה נכון בכל שטחי החיים. אנחנו מבקשים בכל יום בתפילת שחרית "אל תביאנו לידי ניסיון", בואו ניקח את המילים האלו גם כתפקיד. בתור הורים – למה לנו להביא את ילדינו לידי ניסיון? למה לנו להעמיד בפתחם פיתויים? בשביל מה להכניס אותם לפלונטר הזה?

אחת הבעיות הקשות הניצבת בפני ההורים לאורך כל מסכת החינוך של הילדים, היא הצבת הגבולות. הצבת גבולות בצורה נכונה היא לעולם לא פעולה שעושים אותה וגמרנו. זו תמיד פעולה שנדרשת עבורה מחשבה והיא צריכה היזון כל הזמן. מסיבה זאת חשוב לתת את הדעת לגבולות של צריכה עוד בטרם בואו של הניסיון לפתחנו. אם אנחנו כהורים לא יודעים בדיוק מה קו הגבול (וזה בסדר שאנחנו מתלבטים), מוטב שנערוך לעצמנו סדר בדברים שלא בנוכחות הילדים.

שפרה עובדת בחנות שבה מוכרים מוצרי נדוניה. היא חושפת כלי חשוב מתוך עבודתה עם הלקוחות ובייחוד עם הכלות: "יש אימהות שבאות הנה עם בנותיהן, קונות להם כל טוב העולם ויוצאות עם תחושת החמצה. לעומת זאת יש כאלו שבאות ויוצאות עם נערה שמודה ושמחה".

במה נעוץ ההבדל? אני שואלת למעני ולמען הקוראות, רוצה לגלות את הסוד הטמון כאן ולהרוויח משהו בתחום כה רגיש.

"לרבים כל כך קשה היום מבחינה כלכלית", פותחת שפרה. "זה לא סוד. לא צריך אפילו להסתיר את זה כשבאים לחנות. פעם אנשים התביישו להודות בזה, אבל היום זה לגיטימי כל כך. כולם מנסים לחסוך בהוצאות, ולכולם חשוב לשקול בכובד ראש כל קניה בטרם ביצועה. אבל יש אימהות שמגיעות עם כלות מוכנות. הן באות אתן בצורה כזאת בוגרת שגורמת להן להעריך ולשמוח במה שקונים להן".

שפרה מספרת על כלה מפונקת אחת שקנו לה מוצרים בסכום שהוא פי שלושה מן הממוצע שמקבלות כלות אחרות והיא יצאה נפולת פנים. כי היא רצתה סט יקר יותר, משהו מחו"ל יוקרתי הרבה יותר. היא לא רצתה שיקנו לה פה את הסטים האלו, היא תכננה משהו הרבה יותר ב'סטייל'!

"אז למה את קוראת כלה מוכנה?" אני שואלת. מה היא חושבת? שחותמים אתן מראש הסכם התחייבות לשביעות רצון? אבל שפרה יודעת מה היא אומרת, והיא מסבירה לי בדיוק: "רואים על האימהות האלו שבאו עם רשימה מוגדרת מראש. הן יודעות מה הן מחפשות ואיזה מחיר הן מוכנות לשלם בעד המוצר. הן עשו שיעורי בית קודם לכן ולא מתעלפות לי כאן כאשר הן שומעות מחירים. אימהות כאלו דברו מראש עם הכלה הצעירה והסבירו לה מה הולכים לקנות. כלות הן לפעמים כה סוערות ומתוחות ולפעמים דברים קטנים גורמים להן להתפוצץ. יש כלות שהן מפונקות מטבען וקשה להן לקבל את הגבול, הן רוצות כל הזמן עוד ועוד. אבל גם אותן אפשר להרגיע בבית. מסבירים ומדברים ומגיעים לרשימה מסודרת המקובלת על כל הצדדים.

"הרעיון המרכזי הוא לא להכין את הרשימה בחנות. כי אם מרגישים בחנות שפה זה מקום לסחוט ולבקש, אז עלולים להגיע למצב שכל הזמן לא מרוצים, כי תמיד יש עוד יותר יפה ועוד יותר מבחר ועוד יותר כמות. אין לדבר סוף. כאשר כלה יודעת שהם החליטו בבית לרכוש שני סטים במחיר מסוים, היא עורכת יחד עם אימא שלה את השיקול הבוגר מתוך הסכמה הדדית והכרת טובה. לעומת זאת כאשר היא נכנסת מבולבלת, חשופה לשפע המציף והמזמין, השפע הזה משטה בה ומסעיר אותה וגורם לה לאבד עשתונות ולרצות כל רגע משהו אחר. לכן אני ממליצה לכל אם לערוך עם הבת שלה סדר מראש, ולבוא בתחושה ברורה לחנות. פחות גירויים - פחות בעיות".

משהו בשקל

זה מתחיל כאשר הילדים קטנים. בת העשר יוצאת לקניה במכולת. היא מקבלת רשימה מוגדרת ומתחננת להוסיף "עוד משהו טעים", אם נותנים לה לקנות בכל פעם ממתק זה מלמד אותה לחפש כל הזמן משהו שמגרה אותה ומוצא חן בעיניה. לעומת זאת כאשר היא יודעת שהרשימה סגורה מראש, היא מלמדת את עצמה להתמקד ברשימה ולא לדמיין כל הזמן שהיא קונה את מה שנמצא מולה על המדפים בחנות.

חברתי סיפרה לי שהיא יוצאת לקניות עם ממתקים בתיק. "אני רוצה ללמד את הילדים שלא מתגרים מכל דבר. בשביל להיות מוכנים לחיים צריך לדעת להגיד לעצמנו 'לא'. צריך לדעת להציב לעצמנו גבולות כדי לבנות אישיות טובה ומוצקה. אי אפשר להרגיל את עצמנו להיסחף אחר כל רצון מזדמן. בשביל זה אנחנו קונים דברים מוגדרים מראש, שמחליטים עליהם בבית. באים לקנות ממתקים לשבת, למשל, ושומרים אותם לשבת. לא מחפשים כל הזמן מה לקנות, לא משנים את ההחלטה בכל רגע נתון, ובכלל הפיתוי הוא לא מיידי, מה שמפחית את הפיתוי בכמה מדרגות".