מגע הקסם: על פגיעות וצלקות של אהבה נכזבת

איננו מרבים לחשוב על זה, בדרך כלל, אבל בני אדם הם יצורים פגיעים ביותר. נפלת על הפנים, אתה עלול להזדקק לתפרים, סובבת את הרגל לא נכון, ואת עלולה למצוא את עצמך עם רגל שבורה. מזלנו, שבאופן טבעי הגוף מרפא את עצמו, אך גם טיפול רפואי הולם עשוי להשאיר צלקות או נכויות כלשהן.

הדבר נכון גם לגבי רגשות. לטראומת ילדות למכאובים חדשים עשויות להידרש שנים עד שהם נעלמים. כשם שאדם פגיע פיזית, הוא גם שביר רגשית.

פעם אחת, כשהצגתי את עצמי ואת נושא השיעור לקבוצה, שמתי לב להבעה רצינית עד מאוד בפניה של אישה שישבה באמצע החדר.

התחלתי את השיחה כפי שאני עושה תמיד, אמרתי שהגישה הדתית להיכרויות, בחלקה, מכוונת לכך שרגשית, אנשים ישקיעו את עצמם כמה שפחות ביחסים המועדים לפורענות, כשהסתכלתי לכיוון האישה, ראיתי שהיא שעונה לאחור בכיסאה, ידיה שלובות ועל פניה הבעה כאובה ומכווצת. נתתי דוגמא ליחסים לא מוצלחים, שבהם רק אחד הצדדים מעוניין במחויבות ארוכת-טווח. פניה התקדרו והיא הנהנה בראשה, כמעט בלי משים.

"אהה", חשבתי. "כנראה, שמשהו כזה קרה לה". הבאתי דוגמא שנייה, של מערכת יחסים שהסתיימה לבסוף בכאב רב מכיוון שיעדיהם השונים של שני הצדדים לא עלו בקנה אחד. הבעתה נעשתה עוד יותר מיוסרת, היא נאנחה בכבדות ושוב הנהנה בראשה, הפעם באופן גלוי ביותר. "אוי ואבוי!",

חשבתי לעצמי, "גם זה?" היססתי אם להמשיך אבל לא הייתה לי ברירה. נשמתי עמוק ונתתי את הדוגמא השלישית והאחרונה, על מערכת יחסים שאיננה בריאה מבחינה פסיכולוגית. לא הייתי מוכנה למה שקרה אחר כך: עיניה של האישה התמלאו דמעות והיא קמה ויצאה ללא אומר.

ללא ספק, אישה זו סבלה מאוד. לו היו אלה ייסורים פיזיים, בוודאי היינו מוצאים אותה שוכבת בבית-חולים.

רוב בני האדם זהירים למדי בכל הנוגע לנטילת סיכונים פיזיים. אדם שעיניו בראשו, לא יקפוץ מקרש - קפיצה מבלי לדעת אם יש מים בבריכה שמתחתיו. הסיבה ברורה: איש אינו רוצה להיפגע. לעומת זאת, קשה הרבה יותר לזהות ולהתייחס ברצינות למצבים מסוכנים מבחינה רגשית.

האמת העצובה היא, שכאשר נגרם נזק רגשי הוא הרבה פחות בולט, ולכן אנשים רבים מאוד חושבים "לעזאזל הכל", מזנקים רגשית לבריכות ריקות ממים ואחר כך סובלים מפגיעות, שניתן להשוותן לפצעים פתוחים ולעצמות שבורות. רובם אפילן אינם מודעים להיקף פגיעתם. אבל נפשו של אדם עשויה לסבול לא פחות מגופו. ולמרות שאולי הזמן מרפא הכל, יתכן שלצלקות הנותרות תהיה השפעה מהותית.

הייתה לי פעם פגישה קצרה עם בחורה בת שמונה עשרה שהייתה מאוד לא שמחה.

דנה גדלה בלוס אנג'לס (מעוז השפיות והרוחניות...) ומגיל צעיר הסתובבה בחברה "אינית" (שבמושגים של העולם הדתי, ניתנת להשוואה לנהיגה מטורפת בכבישים). היו לה קשרים אינטימיים עם מספר בחורים, שנכנסו ויצאו מחייה בזה אחר זה. היא הגיעה לארץ בעקבות חבר שלה, ואז פגשתי אותה. זמן קצר לאחר שנחתה כאן, הוא סיים עמה את הקשר. היא הייתה מיואשת ודבריה הסבו לי כאב.

"אני כבר לא מסתבכת יותר בקשרים", אמרה מבעד דמעותיה, והמרירות העמוקה שבקולה חדרה בי כפגיון. "אני לא רוצה כל קשר עם גברים, עד סוף חיי".

מעולם לא ראיתי אדם כל כך מפוכח בגיל כל כך צעיר. הרגשתי כאילו אני מקשיבה לאישה מבוגרת ועייפה, שכבר עברה כמה תהליכי גירושים ממספר בעלים מתעללים ובוגדניים. ואילו דנה, לפי גילה, בקושי הגיעה לבגרות.

אם חשוב לנו שלא רק גופנו יהיה בריא אלא גם נפשנו, עלינו לטפל בה באותה מידה של תשומת לב. אסור לנו להעמיד את עצמנו במצבים המסכנים את שלומנו הנפשי, כשם שלא נעמוד על צוק מט ליפול.

צריך להבין עד כמה זה קל להגיע לפי-תהום. מעטים התחומים בחיים שמעורבת בהם יותר עוצמה רגשית מאשר ביחסי נשים-גברים - ולכן הסיכון כאן רב יותר. כאשר את יוצרת קשר עם מישהו את 'מפקירה' את רגשותיך. את מסירה את מנגנוני ההגנה-העצמית שאת מציבה ביחסיך עם אחרים. את מרשה לעצמך להיות פגיעה. אפילו כאשר אין מגע פיזי ביניכם, יש לך הרבה מה לאבד. הוסיפי לתמונה את עוצמת הקשר שנוצרת מהקרבה הפיזית, ואז יש הרבה הרבה יותר מה להפסיד.

בכל פעם שמסתיימת מערכת יחסים, את משלמת מחיר. ביטחונך ביכולתך להבחין בין מה שהוא אמיתי ובין מה שאיננו כזה, הולך ומתערער. את כבר לא מאמינה שיחסים יכולים להיות קבועים ושאנשים הם טובים, במיוחד אם הם בני המין השני. ובסופו של התהליך, לא נשאר בלבך דבר מאותה אופטימיות שהיא כה חיונית לשמחה בחיים.

המצב הזה עצוב לכשעצמו. אך כאן גם נוצר מעגל קסמים. בפעם הבאה שתפגשי מישהו שמעניין אותך, כבר תהיי בעמדת הגנה. כבר לא יהיה בך אותו אמון שיאפשר לך להיפתח בקלות בפני אדם אחר. כתגובה לכך, הוא עשוי לחוש בהסתגרותך, לאבד עניין ולסגת ממערכת היחסים, מה שפעם נוספת יכרסם ויפגע באמון הבסיסי שלך. כתגובה, תתחפרי עמוק יותר בקונכייה המגנה עליך, ותפחיתי עוד יותר את סיכויי ההצלחה בפעם הבאה. הפיכחון, אובדן האשליה, מפנה את מקומו לייאוש, ההופך לנבואה המגשימה את עצמה.

הדרך האחת להימנע מחבלה קשה שכזו, היא להימנע מליצור קשר עם אדם אחר לפני שיש בטחון בקשר. כאשר דוחים את האינטימיות עד להיווצרות אותו בטחון של קשר קבוע, מבטיחים בכך את השמחה העתידית.

פעם אחת, כאשר דיברתי בפני קבוצת בנות דתיות על הערך המעשי שבהקפדה על "שמירת- נגיעה", התפרצה לדברי בחורה, שעד אז שלחה בי מבטים קרירים. "קל לך לדבר", היא אמרה, "בעלי התשובה הספיקו לכייף לפני שנכנסו לעניינים. ומה אתנו!?"

מיד הצטרפה מישהי אחרת וקראה "נכון!", ולפני שהבנתי מה קורה, נשמעה מקהלה של נשים שקראה "בדיוק כך!" כששככה ההתפרצות, סיכמה דוברת הקבוצה: "את לא מבינה", אמרה, "אנחנו אפילו לא יודעות מה אנחנו מפסידות!" כולן חיכו לתגובתי.

"זאת בדיוק הנקודה שלי", עניתי, "אתן לא מפסידות כלום".

הן שתקו כלא מבינות. איך ייתכן שאינן מפסידות כלום?

בעולם בכללו, רבים דבקים ב"עקרון ההתנסות" עד קיצוניות. ומניחים שככל שהם יטעמו יותר ממה שיש לחיים להציע. כך הם יהיו מנוסים, רחבי דעת ומועשרים יותר. בכל מישור שהוא, נחשבת אי-ההתנסות להפסד. אולם, במקרים רבים מדי, הכף בהחלט נוטה לצידה של התמימות.

אני יודעת שכבר זמן מה אין התמימות נחשבת למעלה חשובה. במיוחד אצל בני נוער חילוניים. תמימות ופופולאריות אינם בדיוק עולים בקנה אחד...

אמת, השאיפה הילדותית הזו להיות "איש העולם הגדול" פוחתת בעוצמתה לאחר גיל ההתבגרות. וכיום, עם קיומן של תופעות 'מלבבות' כגון מגיפת האיידס וההתמכרות הנרחבת לקוקאין, ישנן מגמות של נסיגה באופנות מסוימות, עד כדי כך שכבר מקובל להיות שמרן יותר מבעבר. אך למרות שהתנהגויות מסוימות כבר אינן פסגת המאוויים, עדיין קוסם המסתורין שבהתנסות בוגרת. ההתנסות היא עדיין שם המשחק.

לחיות פירושו לחוות. זה ברור. אך היהדות תובעת שאין להתנסות ולחוות בלא אבחנה וכמטרה בפני עצמה. יש להתייחס להתנסות כאל אמצעי מובחן מאוד למטרה נעלה: להפוך לאדם יותר רגיש מבחינה רוחנית, ובסופו של דבר לאדם מאושר יותר, שלא כמו אחוז מסוים של בני הנוער הלא דתיים, אני סבורה שרוב האנשים שגדלו בבתים מסורתיים כלשהם, אינם שואפים לחיים של מין, סמים ומוסיקת רוק, ובכל זאת, משיכה למשהו שנמצא "אי-שם", אפילו משהו שנדמה תמים כמו "מעט" מגע בין גבר ואישה, יכול מאוד להיות ביטוי מעודן לאותו רצון שלא "להפסיד" יש פיתוי רב "להתפתח" באמצעות מעט התנסות שהיא לכאורה בלתי-מזיקה, רבים נפלו בפח הזה, עשו לעצמכם טובה גדולה - אל תתפתו!

המשך במדור הבא של "מגע הקסם", שיתפרסם אי"ה בשבוע הבא.

מעוניינים לקבל את "מגע הקסם" במלואו ישירות לביתכם? מעוניינים להגיב או לשאול? שלחו מייל ישירות לסופרת, גילה מנולסון – gila.manolson@gmail.com