סיפור לשבת: הראש של מוחמד

בכל הזדמנות היה מוחו של חליל הוגה בקדחתנות, כשעיניו הקטנות והמרושעות מתרוצצות בטירוף בחוריהן, כיצד ניתן להציק בדרך חדשה ליהודי בגדד המסכנים. פעם שבר דוכנו של מוכר הירקות בשוק, ופעם שפך דלי שופכין על קשישה יהודייה חסרת אונים. הדובדבן שבקצפת-מעשי-השנאה שלו, היה מבחינתו של חליל - החגים.

כל חג ומועד של היהודים היה חליל חוגג יחד איתם באדיקות רבה. בדרכו שלו, כמובן.

בחנוכה שבר את החנוכיות שהעיזו יהודים בשכנותו להניח בפתח ביתם; באלול היה מתלונן למשטרה על השופר המעיר אותו מוקדם, כאילו שהמואזין הבגדדי לא היה חזק וצורם יותר; סוכות ופסח היו עבורו חגים בני שבוע של הצקות מתמשכות.

שיא השיאים היה בתשעה באב וביום הכיפורים. בימים אלה נאסרה נעילת הסנדל, ומכיון שנעלי בית מגומי כבימינו עדיין לא היו בשימוש, הלכו היהודים כשרק גרביים לרגליהם. חליל כמובן ידע מכך, ובשעות הקטנות של הלילה הסתובב ברחובות היהודים וזרע אותם בשברי זכוכיות ומסמרים לרוב...

כשל כח הסבל של היהודים, ומשלחת מהם ניגשה לרבם הקדוש, פאר הדור ומנהיגו, הגאון המקובל האלקי רבינו יוסף חיים, מחבר הספר "בן איש חי" ועוד (יום פטירתו, יום ב' י"ג אלול), להתאונן בפניו על הרשע שמיצר את 'צעדיהם' - תרתי משמע.

שמע ה"בן איש חי", וליבו כאב בכאבם של ישראל. "עוד היום יסודר העניין", הרגיעם ברוך. "לכו לבתיכם וה' הטוב ישלח עזרתו ממרום".

תוך מספר דקות היה שמשו של ה"בן איש חי" בדרך לביתו של חליל. וזאת תדעו, שחוץ ממה שהיה רשע מעללים וגס רוח, היה חליל אמן-יד מעולה בעבודות נגרות. "אתה פנוי לעבודה ששכרה בצידה?" שאל השמש ברעד קל.

"כן. מי שואל?" הגיב חליל ביהירות. "אלחכם אלכביר", ענה השמש ביראת כבוד, כשחליל מבין מיד שהכוונה לרבם הקדוש של היהודים. 'הרי לכם', השתבח בליבו, 'אפילו החכם של היהודים מעריך את אומנותי המדהימה'...

בהגיעם לביתו של ה"בן איש חי", נפנה הצדיק לרגע מספריו והורה לחליל קצרות: "בחצר, התנתקה דלת חדר בית השימוש מציריה והם נהרסו. תוכל לתקן זאת?"

"ברור", השיב חליל בגאווה. ורבינו יוסף-חיים סימן לו להתחיל במלאכה.

חליל הרכיב צירים חדשים, העמיד את הדלת כדי לקובעה במזוזה, אולם כאן משהו השתבש. הדלת סירבה להיתלות על מזוזת הפתח. הצירים נשברו פעם אחר פעם. לאחר שלוש פעמים פגה סבלנותו של חליל והוא פלט קללה: "בשם מוחמד וכל הרוחות, לעזאזל!"

ראש מצחין יצא ממושב האסלה של בית השימוש ושאל: "קראת לי?"

"מי אתה?" פער חליל את עיניו לגודל של ביצה ממוצעת.

"מוחמד נביאך", ענה הראש בזעף. "ללללאאאא לא", גמגם חליל. הראש שקע במדמנה.

לאחר סדרת ניסיונות כושלים גידף חליל שוב, והזכיר את מוחמד פעם נוספת. הראש יצא שוב מן הביוב, אותות רוגז בפניו: "שמעתי שקראת לי". חליל המבוהל נטש את הראש, נטש את הדלת ואת בית הרב וברח כל עוד רוחו בו.

לחבריו הנדהמים שראוהו בורח כילדה קטנה סיפר מה שראה.

"מוחמד?! הנביא הקדוש - בביוב???" בחמת זעם התנפלו עליו כולם וקרעוהו לגזרים תוך שניות. וליהודי בגדד הייתה הרווחה.