תסתכל קדימה – פרשת כי תצא

אחת המצוות המובאות בפרשה היא מצות השבת המשכון לעני. אם אדם הלווה סכום כסף לעני, ותמורת ההלוואה הביא לו העני משכון, מצווה התורה, שאם המשכון הוא בגד לילה של העני – על המלווה להשיב לעני את כסות הלילה בעוד יום, בטרם תשקע השמש, כדי שיוכל להשתמש בה בלילה (בפרשת משפטים נכתב הדין לגבי כסות יום, שהמלווה חייב להשיב את כסות היום מיד עם אור הבוקר). והתורה מסיימת באמירה: אם תעשה כך – "וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ".

ה"כלי יקר" כותב, שעל פי דרך הרמז, פסוקים אלו הינם משל ליחס האדם אל כספו.

יש בעלי ממון, שבמהלך חייהם עלי אדמות אינם מרבים לפתוח את ליבם ואת כיסם למטרות צדקה. אולם לקראת 'הערב שמשם' – סמוך לפטירתם – הם מתעשתים ומצווים את בניהם אחריהם לתרום חלק מכספי הירושה למטרות צדקה. מובן שהדבר ראוי, אולם אין הם מקבלים על כך שכר כפי שהיו מקבלים לו היו נותנים בחייהם, שהרי לאחר פטירת האדם הוא נעשה חופשי מן המצוות, וגם ממונו כבר אינו שלו. הנתינה המושלמת היא כשאדם נותן חלק מכספו לצדקה בעודו בחיים.

זו כוונת התורה בפסוקים אלו: "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ" – עוד קודם 'הערב שמשך' תיתן צדקה לעני.

כשאדם נותן צדקה בעוד שמשו זורחת – עליו כותבת התורה "וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ".

במילים אלו – "וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ", טמון עומק נוסף. יש הבדל בין מי שצובר ממון לשם צבירת ממון, לבין מי שצובר ממון ובאותה עת גם מחלק צדקה. כשאדם צובר ממון, הרי אין הוא  יודע מה ילד יום ומה יארע עם כספו ורכושו, כולנו שמענו על אנשים שאיבדו את כל רכושם ברגע אחד. ואילו כשאדם נותן מרכושו לצדקה, הוא גונז את ממונו במקום שאין היד שולטת בו, משום שכל הזכויות 'נרשמות' ו'נגנזות' אצל אלוקים.

זו כוונת הפסוק – "וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ", כיון שהצדקה מונחת תמיד לפני ה' במכון כסאו, היא תמיד נשארת שלך, שהרי מי יעלה השמימה לקחת אותה...

על זו הדרך, מבאר ה"כלי יקר" את המשך הפסוקים: "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד, כ-כא). בפשטות, כוונת הפסוקים היא לצוות על מי שחובט את עצי הזית שברשותו, לא להשיל את כל הפירות מהאילן, אלא להשאיר מעט פירות עבור העניים, וכן כשאדם בוצר את כרמו, לא יבצור את כל הענבים אלא ישאיר מעט לעניים.

אולם על דרך הרמז כוונת הפסוקים היא כזו: "לא תפאר אחריך, לא תעולל אחריך" – אל תשאיר את העוללות ואת הזיתים ליורשיך שיבואו אחריך, מי יגיד לאדם מה יהיה אחר מידת ימיו. אלא כבר עכשיו תן חלק מממונך ליתום ולאלמנה.

וכי תאמר, אם אחלק מכספי לנזקקים, מה יהא על זרעי אחרי? מי ידאג להם? לכן ממשיכה התורה ואומרת: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" – אל תשכח את עברך, היית עבד חסר כל, ואלוקים דאג לכל מחסורך. כשם שאלוקים דאג לך אז – "הוא ישלח גם מלאכו לפני זרעך אחריך וייתן להם די מחסורם. ועל כן, טוב לך לעשות לצורכך לביתך הנצחי" (לשון ה"כלי יקר").

כעת מובנים גם דברי המלאכים אל לוט, בשעה שנמלט מהפיכת סדום. כזכור, אלוקים הפך את העיר סדום מכיון שחטאו בחוסר עזרה לעניים – "וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (יחזקאל טז, מט). אלוקים ברוב רחמיו שלח שני מלאכים שיצילו את לוט מתוך ההפיכה. בשעה שנמלטו, אמרו המלאכים ללוט: "הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ, אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ" (בראשית יט, יז), מה הרעיון לא להביט לאחור? התשובה היא, שלוט דאג על רכושו שנשאר בסדום, אומרים לו המלאכים, אל תצטער על ממון שסופך בין כה וכה להותיר מאחריך... אף אדם לא הולך לקברו עם הווילה והיאכטה, ואפילו לא עם גרביים... כל רכושו הגשמי נותר מאחוריו.

חשוב להדגיש, שגם ביחס לנתינת צדקה יש הלכות ברורות שאינן מאפשרות להגזים בנתינת צדקה: "המבזבז (לצדקה) אל יבזבז יותר מחומש" – לא לתת יותר מעשרים אחוז (תלמוד בבלי, ערכין כח ע"א ובעוד מקומות). התורה אינה רוצה שנותן הצדקה ייהפך בעצמו לעני ויזדקק לבריות, והוא גם צריך לדאוג לילדיו ולבני משפחתו; אך עם כל זאת, עליו לדאוג בעיקר לביתו הנצחי שהוא בונה כל חייו עבור היום שאחרי...