גדולה מהחיים: איילת סביר מנצחת את הסרטן

החיוך האופטימי שעולה על פניה של איילת סביר לא מסגיר במאום את מה שעובר עליה בשלוש השנים האחרונות. זמן קצר אחרי שהתנדבה בעמותת 'עזר מציון' וליוותה ילדים חולי סרטן, כשהיא רק בת 18, גילתה הנערה הצעירה שהיא חלתה במחלה. אבל דומה שבתה החמישית של כוכבת הילדים האהובה והעיוורת, אריאלה סביר, יודעת להתמודד בשמחה ואומץ לב עם קשיים ואתגרים שהחיים מזמנים. 

קראו עוד:

בכיוון אחר: קובי ואריאלה סביר

הלוחמת: סיפורה של אריאלה סביר

היא נולדה לפני 21 שנים בי"ח בתשרי, הזמן שבו נצטווה עם ישראל לשבת בסוכות. אחריה נולד חגי - ילד אוטיסט המכונה הנסיך של המשפחה" אז איך זה לגדול במשפחה כזו, אתם  תוהים?  את סביר זה לא מפתיע. הרי היא כבר רגילה לשאלות מן הסוג הזה. "כבר מגיל צעיר שאלו אותי חברות 'איך אמא שלך מכבסת אם היא לא רואה? ואיך היא מבשלת? ואיך... איך זה שבכלל האוכל יוצא טעים? זה לא קשה לך לגדול ככה?'", היא נזכרת.  

משפחת סביר בהרכב מלא

"לא, זה לא קשה לי", משיבה סביר בארשת חביבה ובחיוך מפה לאוזן, "אף פעם לא הבנתי למה שואלים אותי את השאלות האלו – הרי אני נולדתי למציאות הזו. בשבילי זה הדבר הכי טבעי בעולם שאמא עושה את הכל כל כך טוב, ואין קשר לעובדת היותה עיוורת. הבית שבו גדלתי, הוא הבית הכי מדהים בעולם. אמא שלי אלופה בכל מה שהיא עושה – האוכל שלה, הוא הכי טעים שיש, אבל זה בכלל לא מובן מאליו.

"יש מי שיגיד שלגדול במשפחה כזאת זה ניסיון קשה, שאולי אני מתחבטת באלף ואחת שאלות  נוסח 'למה דווקא אני'  - אבל האמת היא שלא יצא לשאול שאלה כזאת או לחשוב על זה ככה. מבחינתי המשפחה המיוחדת שלי זה הדבר הכי מדהים שיש. ההורים שלי, בלי עין הרע - עשו ועדיין עושים, עבודת חינוך מדהימה. כל אחד מהאחים שלי, כולל חגי, הוא ילד מיוחד במינו ומצטיין, כל אחד בתחומו. המציאות הזאת שבה גדלנו רק שיבחה אותנו".

הטלפון מאיכילוב

דרכם הייחודית של הוריה, שחזרו בתשובה עוד בטרם נולדה, היא זו שהפכה אותה להיות כלי הקיבול להכיל את מי ששונה ממנה ולקבל אותו כמות שהוא. היא גם זו שסייעה לה להתמודד עם האתגר – המלחמה על חייה. "בעקבות תהליך התשובה של הוריי, זכיתי להתחנך במסגרות שונות ביניהן בית יעקב, בית חב"ד ואולפנה. כתוצאה מהחשיפה לזרמים שונים, להשקפות שונות – למדתי את החשובה בתובנותיי: שמכל אדם יש איזו תועלת רוחנית - שיעור קטן, שאני יכולה וצריכה ללמוד. כן, גם אם הוא חושב בצורה שונה ממני, גם אם הדרך שלו שונה משלי. כך אחנך אני את ילדיי. אני בטוחה שהרבה ממי שאני היום נוצר בזכות זה שקיבלתי מכל אחד את הטוב שהיה לו להעניק לי".

בהגיעה לכיתה ח', בזמן מלחמת לבנון השנייה, עברה משפחת סביר שהתגוררה עד אז בצפת לקרני שומרון. "המעבר הוא אחד הדברים היותר טובים שקרו לי",  היא נזכרת, "בגיל שבו כולם מחפשים את עצמם, אני הרגשתי שמצאתי. המון אהבת תורה, אהבת העם והמולדת - ספגתי בשנים הללו". את כיתה י"ב סיימה סביר בהצלחה כשבידיה תעודת בגרות. "אף פעם לא הייתי מהתלמידות שמפציצות בציונים הכי גבוהים, אבל גם השתדלתי לא להיסחף לצד הקיצוני, השלילי", היא אומרת.

כנערה צעירה ונמרצת סביר תכננה עם סיום לימודיה את התוכנית לשנתיים הקרובות – שירות לאומי בתנועת בני עקיבא כמדריכה. אבל אז מחלת הסרטן שבה חלתה איימה לעצור את הכול ולטרוף את הקלפים. אחרי שעברה בהצלחה את המיונים, נפגשה עם צוות ההדרכה ביישוב בו אמורה הייתה להדריך, ולמעשה הייתה בעיצומם של ההכנות לקראת התחלת ההדרכה - הגיעה אותה שיחת הטלפון ממזכירות בית החולים איכילוב.

"אמרו שהגיעו תוצאות בדיקה כלשהי שעשיתי, ושאני חייבת להגיע בדחיפות לבית החולים – לפגישה עם הרופא", נזכרת איילת.

 איך קיבלת את זה?

"הייתי קצת בהלם. לא הבנתי על מה המהומה ולמה הם דוחקים בי להגיע בדחיפות. כאילו, מה הלחץ? מה יש למהר? הסברתי שאני אמורה להתחיל את השירות הלאומי בעוד שבועיים ושיש לי המון סידורים – אבל תחנוניי לדחות את הנסיעה לא הועילו. עוד באותו שבוע, נסעתי עם אבא לפגישה עם הרופא".

הפגישה עם הרופא נחקקה היטב בזיכרונה. היא זוכרת היטב את הרגעים בהם הוא נע בכיסאו בחוסר נוחות. הוא היה נבוך ולא ידע באילו מילים לבחור, כדי לעדן את המציאות הכאובה שעליו להציג בפני הנערה הצעירה - שכל החיים עוד לפניה. "פתאום, הוא אמר לנערה הכי שמחה ואופטימית בעולם - שהתגלה כי יש לי סרטן בעור במצב מתקדם, ושאני חייבת להתחיל בטיפולי הקרנות כבר באותו שבוע. ואם לא די בזה – הרופא גם עדכן אותי שאצטרך להגיע במשך שלוש פעמים בשבוע מירושלים לתל אביב, לטיפולים חוזרים ונשנים, עד שהגרורות ייעלמו".

הכול לטובה

סביר לא נתנה לבשורה הקשה לייאש אותה. כנערה אופטימית ושמחה היא חשבה באותם רגעים: 'שטויות, נעבור את זה'. "הייתי בטוחה שאצליח לשלב בין ההקרנות לשירות הלאומי, אבל לצערי – הרופא דאג לסתור לי את כל המגדלים שבניתי בדמיוני. תחת זאת, הוא הכין אותי נפשית שיהא עליי לוותר כליל על השירות הלאומי כדי להתמקד ב-'איך מתגברים על הדבר הזה', שחופר לי בעור. מי שהגיב קשה ממני לבשורה הייתה המשפחה שלי -שעצם ביטוי המילה 'סרטן', והקונוטציות המתלוות אליה בדרך כלל נשירת שיער, הקאות, חולשה, חוסר חיים וכדומה - היה לה בלתי אפשרי. אני לא ראיתי את זה ככה. היה ברור לי שאם זה הניסיון, אז זה משמיים ואין בכלל מקום לשאול 'למה'. שמחתי על כך שלפחות זה נמצא בעור – מקום חיצוני וקל לטיפול – ולא באיברים פנימיים".

 שבועיים חלפו וסביר התגייסה בכל זאת לשירות הלאומי, מבלי לשתף את הצוות בדבר וחצי דבר ממה שעובר עליה. לה היה ברור שזה עניין של זמן. שהניסיון יחלוף חיש קל כלעומת שבא. אולם, לאחר חודש של טיפולים לצד הדרכה בתנועה המציאות טפחה על פניה והיא הבינה למה התכוון הרופא כשאמר לה שזה לא ילך, ונטשה את המערכה. "הרופא צדק. הטיפולים מאוד החלישו אותי, והתפקוד שלי בשירות שאף לאפס. נאלצתי לעזוב, אבל עם כל הכאב שבזה - גם ברגעים האלו התעודדתי ולא הפסקתי לשנן לעצמי שה' יודע בדיוק מה הוא עושה, למה זה קורה לי, ולמה דווקא עכשיו. לרגע לא הטלתי ספק באמונה שלי בקב"ה. ידעתי שכל מה שקורה, הוא אך ורק לטובתי".

 תסכימי איתי, שלראות נערה בת 21 שחולה בסרטן העור ומדברת בצורה כל כך אמונית, כל כך אופטימית על החיים - זה לא דבר שרואים כל יום. איך את עושה את זה? מאיפה הכוחות בכלל?

"האמת? את לא תאמיני לזה, אבל שנה לפני שחליתי במחלה - התנדבתי בעמותת עזר מציון עם ילדים חולי סרטן, המאושפזים במחלקה האונקולוגית בבית החולים 'שניידר'. אין דבר קשה יותר מלראות ילדים קטנים וחסרי אונים מתמודדים עם המחלה הזו. הייתי איתם במחנה קיץ והשתדלתי לשמח אותם כמה שאפשר, ובדיעבד – כשאני נזכרת בזה היום – אני חושבת שכל המפגש שלי איתם, לא היה סתם...הכל חזר אליי שנה אחר כך. לא סתם הייתי שם בשביל אותן משפחות שזקוקות לחיוך, שנכספות כל כך לראות את הילד שלהן צוחק או למישהו שיקשיב להן. כעבור שנה הרגשתי כמה אני זקוקה לאותם הדברים בדיוק, כך שהנתינה שלי – שירתה אותי באותה המידה".

השמחה מרפאת 

אמנם על השירות הלאומי היא נאלצה לוותר אבל על החיים – לעולם לא. וכך, בין עבודות מזדמנות לטיפולי ההקרנות, נרשמה סביר לקורס איפור, סיימה אותו בהצלחה והחלה לעבוד כמאפרת מקצועית במקום מגוריה. "החלטתי שאין מצב בעולם שאני נכנסת לדמות של חולה מסכנה ומוזנחת" היא אומרת באומץ לב "להפך, המצב הזה– זה הזמן להשקיע בעצמי. תמיד אהבתי איפור, כי זה עזר לי לגרום לנשים לאהוב את עצמן ואת איך שהן נראות, וגם היום, המוטו שלי הוא שלא משנה מה עובר עלייך – תיראי טוב, תמרחי חיוך על הפנים שלך– מה יש?

 "פעמים רבות אני שומעת אנשים שאומרים 'אם אהיה בריא, אהיה שמח'. אבל אני אומרת: 'אם אהיה שמח, אהיה בריא'. השמחה מרפאה את הכל. הנה רק בפסח האחרון התבשרתי ב"ה שהמצב הבריאותי שלי השתפר. הרופא שלי טוען שאי אפשר עדיין להגיד שהכל מאחורי, אבל אני טוענת שאפשר ורצוי להגיד שהמחלה עברה ונגמרה. אם נאמין במשהו ונמשיך לטעון אותו עד שהסביבה כולה תשתכנע – זה יקרה. הכל תלוי במידת אורך הרוח שיש לנו להאמין. נכון שיש רגעי שבירה, וזה מותר לפעמים, אבל חבל להשקיע אנרגיות בדברים הלא נכונים. כשאני חווה נפילה של מצב הרוח – מיד אני שמה שירים שמחים שאני אוהבת, דוחפת לפה קוביית שוקולד, תופסת חברה או אדם אחר קרוב לשיחה של פריקת מטענים, וממשיכה הלאה".

 לחייך, לשמוח, להתנדב, לטייל, לפרגן במילה טובה לעצמה– שיכולה להשפיע על כל היום, לאהוב את החיים –בשביל איילת, זה לא סיסמאות ריקות. אלו הם חייה.

צפו בתכנית "בכיוון אחר" עם אריאלה וקובי סביר: