סוד הנקודה הטובה: חיים במרוץ עכברים

האוויר סביבנו מורעל. מורעל בתחרותיות, מורעל בכוחנות, מורעל ברעל של "אֱדוֹם". עם ישראל עבר בכמה וכמה גָלויות. הגלות האחרונה, זו שאנו נתונים בה, נקראת גלות אֱדוֹם, כמובא בספר עמק המלך: "...ובפרט בגלות הַחֵל הזה אשר הוא גלות אדום" (שער טז, פרק לז).

בעבר היה אדום מזוהה עם תרבות רומא. כיום אדום מזוהה עם תרבות המערב, התרבות השלטת בעולם, התרבות ההישגית. מהי הדמות המקראית המחוברת עם אדום? עשו. "עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (בראשית לו, א).

מה רע כל כך בעשו? התבוננות בסיפורי המקרא על יעקב ועשו מתארת את עשו, ילד נפלא, בן מחונך של אביו, יצחק, שמתנהג באופן מופתי ומשמח את אביו. נשמע מושלם. וכאן בדיוק העניין של עשו: הכול נראה מושלם. מבחוץ.

אבל אצל חז"ל עשו הוא "לא כל כך תמים", בלשון המעטה. המדרשים מציירים את דמותו כרשע, חיצוני, המטעה את אביו בשאלות הלכתיות דמיוניות, שהקשר בינו ובין שמירת המצוות או המוסר האנושי הבסיסי איננו קיים.

למה? למה יש פער גדול כל כך בין דמותו של עשו במקרא ובין דמותו במדרשים? ייתכנו כמה הסברים לכך, אבל הפער הזה, הקוטביות הזאת בין מה שמתואר בפשט של המקרא ובין מה שאנחנו שומעים במדרשי חז"ל הוא בדיוק העניין של עשו! אם נתעלם מהמקרא, נקבל דמות של רוצח, אנס ופושע מרושע, ואם נתעלם מהמדרשים, נקבל דמות של ילד טוב, המשתדל לרַצות את אביו ולעשות כל מה שההורים שלו רוצים. מה האמת? אני מאמין שזה בדיוק שאנחנו למדים כאן. האמת היא שהוא מתנהג בחיצוניות באופן מסוים (כמו שמתואר במקרא) ואילו האמת הפנימית שלו שונה לגמרי (כפי שמתואר במדרשים).

הרבי מקוצק הגדיל להציג את הפער הזה: "עשו לא היה איכר מגושם, הלובש חולצה מצוירת, מתהלך יחף ורועה חזירים. עשו היה מגודל זקן ופאות, מנהיג עדה, ומשמיע תורה בסעודה שלישית. ואף על פי כן..."

על פי המדרש, הוא שאל את אביו שאלות הלכתיות: "איך מעשרים תֶבֶן? איך מעשרים מלח?" (התשובה היא שלא מעשרים אותם, אבל זה נשמע מתוחכם ומתקדם – כאילו הוא מדקדק בקלה כבחמורה). הוא דואג להיראות מושלם כלפי חוץ, אבל הגמרא מספרת שבאותו היום שמת סבו, אברהם אבינו, הוא בא על נערה מאורסה, רצח נפש ועבר עברות נוספות (מסכת בבא בתרא, טז ע"ב).

הפער בין הדמות המקראית של עשו ובין מה שמספרים עליו חז״ל, המדרשים וספרי הקבלה והחסידות, הוא הפער בין חיצוניות והתנהגות תפקודית חסרת לב ובין חיבור פנימי אמתי. זה מזכיר לי את הגבר שאשתו מרגישה שהוא אינו מתייחס אליה טוב. ״אבל אני עושה הכול כמו שצריך!״ הוא מתפלא. ״המזכירה שלי שולחת לה פרחים ביום ההולדת שלה ואני מדבר אִתה כל יום 25 דקות תמימות!״

מה הקשר בין עשו המקראי ובין העולם שבו אנו חיים? יש מושג שנקרא ״עולם, שנה, נפש״. כל דבר מתבטא בעולם, בזמן מסוים בשנה, ובנפש האדם. הביטוי של עשו בעולם הוא תרבות אדום, תרבות המערב, תרבות הכוחנות וההצלחה החיצונית. אפשר להגיד שעשו הוא האב-טיפוס הרוחני של תרבות המערב.

המדרש מספר כי ראשו של עשו נקבר במערת המכפלה, וגופו – מחוצה לה. העובדה הזאת מסמלת רובד נוסף של ניתוק בדמותו של עשו – ניתוק בין הידיעות השכליות ובין השלטתן על גופו ומעשיו. אנו למדים שלא די להיות בעל שכל חריף. אם לא תנצל זאת לטובתך ולטובת הסובבים אותך − הידע יישאר מנותק ולא קשור לחיים.

האדם בצורתו המתוקנת מכפיף את הגוף הגשמי למטרות רוחניות נעלות, ואילו היפוך צורת אדם היא השימוש בכוחות רוחניים כדי להשיג תאוות ורצונות גשמיים. אפשר לראות את זה בכל מקום שבו גורואים, מנהיגי קהילות או אנשי שררה משתמשים בכוחם ובהשפעתם כדי לנצל אנשים אחרים לשם טובות הנאה. עשו השתמש בכוחות שלו כדי לשרת את תאוותיו ורצונותיו.

מסביר רבי נתן: "אבל עשו הרשע לא היה כונתו כלל בשביל זה, כי לא היה רוצה להיות נכנע אל הקדושה כלל" (ליקוטי הלכות יורה דעה, הלכות חדש, הלכה ג). עשו התנהג כאילו הוא רוצה להתקדש ושאל את אביו שאלות ברומו של עולם, אבל למעשה רק רצה לרמות ולהשתמש בשכל וברוחניות כדי לשרת את תאוותיו.

חז"ל אומרים ששמו של עשו הוא מלשון "עשוי". עשו נולד כבר מוכן, עשוי. הוא לא צריך ללמוד כלום, לא צריך לעבור תהליך או דרך. הוא כבר מושלם. כמה קשה לנו לפגוש את המושלם ולהרגיש את החיסרון שלנו. כמה קשה לפגוש מישהו שבהינף יד מצליח לעשות דברים מרשימים וכבירים – ואתה? תקוע מאחור.

זאת אשליה! זוכרים? עשו מסמל טיפוס שאיננו אמתי, שהוא לא באמת מוצלח כפי שהוא היה רוצה לשדר. למעשה הוא אומלל, אבל הוא שם על האומללות שלו שכבות רבות של מייק-אפ. של פיצוי. של התנהגות חיצונית מוגזמת לכיוון השני.

הוא כל כך רוצה להצליח עד שהוא מנסה לדלג. הוא כל כך רוצה "כבר להיות שם" – עד שהוא מתנהג בדיוק ככה, כאילו שהוא כבר "שם". כאילו שהוא "צדיק". והתרבות שאנו חיים בה, תרבות אדום, תרבות המערב, מעודדת ומחזקת את האמונות האלה − את התחרותיות, את היציאה מתוך עצמנו, את התחושה שאם אנחנו לא מושלמים – אין בכלל על מה לדבר.

עשו היה מיואש לגמרי כי המדדים שלו היו חיצוניים – ובחיצוניות תמיד תהיה שבירה, התרסקות, מישהו טוב יותר. על פי הגמרא במסכת בבא בתרא, כששמע עשו שסבו, אברהם אבינו, מת, הוא אמר: מה שווה כל העולם הזה אם אפילו אברהם הצדיק מת? אני יכול להרוג ולעשות מה שבא לי – ממילא אמות בסוף, ממילא אין סיכוי.

אלו חיים במרוץ עכברים – רדיפה אחרי שלמות שאי אפשר להשיג. זאת אשליה. "החיים הטובים" הם אשליה של חיצוניות, של תפיסות שמוכְרים לנו. הדשא הסינטטי של השכן ירוק יותר. איך יוצאים מהמרוץ?

רבי נחמן מספר סיפור על שני אנשים, אחד חכם והשני תם, שהיו חברים טובים בילדותם עד שנפרדו דרכיהם. החכם היה תמיד מריר ולא מרוצה, ואילו התם היה תמיד שמח בחלקו. החכם ראה תמיד את החוסרים והיה עסוק תמיד בשאלה מה הסביבה תגיד: האם המקצוע הזה מכובד מספיק? אם הוא יתחתן בעיר הזאת, האם יעריכו אותו בעיר הולדתו? התם, לעומתו, היה מרוכז בעשייתו, וכאשר אשתו שאלה אותו מדוע אחרים מרוויחים יותר ממנו, ענה לה בפשטות: "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי". מה שאני צריך לעשות בעולם לא קשור לאף אחד אחר. אני לא צריך להשוות את עצמי עם אף אחד ולכן אני לא "מפסיד במרוץ מול עשו", אלא אני עושה את העניין שלי, מתמקד בנקודה שלי. בצעד הבא שלי.

אני זוכר את הרגע שבו הבנתי שאני עוזב את עולם ההיי טק. החברה שלנו הייתה בשיא פריחתה. אלו היו ימי הבועה, הסטארט-אפים הטכנולוגיים הרקיעו שחקים. ואני? אני הרגשתי שחוק. מצאתי את עצמי בוועידת עסקים בדרום קליפורניה, מלון מדהים, בריכת שחייה טרופית עם עצים על אי קטן במרכזה, עלות כניסה אסטרונומית לוועידה וכל "המי ומי" של תעשיית ההיי טק. תזמורת ניגנה באונייה קרובה לחוף והומטרו מתוכה זיקוקי דינור. מיטב המוחות של תעשיית ההיי טק נפגשו כדי לנסות לסגור עסקאות, לגייס כספים או שותפים עסקיים. אבל אני רק רציתי לברוח. אמנם באותם השנים טרם הייתי מחובר ליהדות ולרבי נחמן, אך לצד מעורבותי העמוקה בעולם העסקים חיפשתי את הרוחני ואת הפנימי. הרגשתי חוסר תיאום בין מה שאני עושה בחיים שלי ובין הרצון לעשות טוב בעולם, להוסיף משהו בעל משמעות פנימית או רוחנית. כשבחרתי להקים את חברת האינטרנט זה היה כמו כדור שלג שהתחיל להתגלגל: לא היה לי מושג לאן הוא יגיע, אבל כדור השלג הלך ותפח עד שפתאום ראיתי שהקשר בין מה שאני באמת רוצה בחיים ובין הצורה שבה אני חי − די קלוש.

עמדתי מול העצים באי המלאכותי וחשבתי לעצמי: מה אני עושה כאן בכלל?! מה הקשר שלי לכל מה שקורה כאן? איזה טוב כבר יצמח מפה, חוץ מעוד קצת כסף למשקיעים שלנו? הרגשתי ייאוש. חשתי שאני פשוט מבזבז את הזמן שלי. רציתי לעשות משהו טוב בעולם ומצאתי את עצמי נעול במסכה של חיוכים למשקיעים ובדיאלוגים שמטרתם לשכנע שותפים עסקיים בדברים שלא באמת האמנתי בהם.

לפתע זה היה לי ברור. אני לא אמור להיות כאן. אני לא חייב להיות כאן. פניתי בחזרה לכיוון אולם המצגות והפגישות ובדרך פגשתי חב"דניק שעבדנו אתו באותו הזמן. הוא הביט לי עמוק בעיניים ושאל: "אז זהו? אתה עוזב?" "מה?" שאלתי בהפתעה, "איך אתה יודע?" הוא חייך ואמר שהוא רואה את זה בעיניים שלי. האמת היא, סיפר על עצמו, שאחרי מסע רוחני פנימי ארוך הוא הבין שהוא דווקא צריך להיכנס ל"ביזנס" כדי לפרנס את המשפחה שלו, אבל עליי הוא רואה שאני דווקא בכיוון החוצה. זה בסדר, הרגיע אותי, רק חשוב שלא אהרוס לכולם ואשתדל שלא לחולל נזקים רבים בעזיבתי.

החלטתי שאני לא הולך להרוס למשקיעים שלנו או לשותפים שלי – אבל ידעתי שאני בהחלט בדרך החוצה, או אולי נכון יותר לומר: בדרך פנימה, אל מקום שמתאים לי יותר, שאני יכול יותר להתחבר אליו ולנצל בו את הכישורים שלי. ועזבתי.

אפיזודה זו לימדה אותי שוב מה רמת הפערים בין מה שאני עושה בחוץ ובין מה שאני באמת מרגיש ביני ובין עצמי בתוכי. בין התפיסה הזאת שחונכתי עליה בחברה המערבית, של הצלחה חיצונית, ובין תחושת המרירות והריקנות הפנימית שאי אפשר למלא אפילו במסיבות קוקטייל מפוארות בלוס אנג'לס. מאז נתקלתי שוב ושוב בקונפליקט של חיצוניות ופנימיות, במקומות שבהם הצלחתי לחבר, ובכל אותם המקומות שבהם נרדמתי, שכחתי ומצאתי את עצמי לפתע מנותק מהרצונות הפנימיים שלי ופועל בצורה חיצונית וכמעט אוטומטית.

התפיסות השגויות מוטבעות בנו עמוק כל כך, כי נשמנו את האוויר הזה מילדות. זאת הגרסה של ילדותנו, התפיסה שהושרשה בנו, וקשה לשנות תפיסות עמוקות כל כך. קשה, אבל אפשרי! גם הר אדיר אפשר לפרק, אבן אחר אבן. ראשית, צריך להבין שזה מה שפועל בתוכנו, מה שמושרש בנו. צריך להבין שהתחושה הזאת, שאני לא מספיק טוב, קשורה להשוואתיות ולציפייה לשלמות ולמרוץ הפנימי שאנו משועבדים אליו.

אני זוכר פגישה עם חייט בהודו. פגשתי אותו ברחוב שהמדרכות בו היו כל כך חמות עד שעלו מהן אדים. הוא היה זריז, מאוד זריז, והצליח לתפור מכנסיים בקצב בלתי נתפס. הם אולי לא היו מושלמים, אבל הם היו בהחלט זולים. הוא שאל אותי לעיסוקיי, והסברתי לו שאני עובד במחשבים. הוא בהה בי בתימהון. ניסיתי להסביר לו: מחשבים, המכשירים שיש בבנקים ו... "מה זה עושה?" ניסה להבין. "זה עוזר לעשות דברים יותר מהר... הכול יותר מהר עם המחשבים, אפשר להספיק יותר." "יותר מהר ממני?" שאל בתדהמה, "הם תופרים יותר מהר ממני?" "כנראה שלא," הודיתי.

עשו מנסה למכור לנו את התפיסה שאם אין לנו הכול – אין לנו כלום, אך רבי נחמן מלמד אותנו ההפך! אם תמצא מעט טוב בתוכך, אם תתחבר למעט טוב – תראה שבסופו של דבר יהיה לך הכול. כי כל מעט טוב גונז בתוכו את החיבור לטוב הנצחי. אם מסתכלים על האחר, יש לעשות זאת לא לשם השוואה אתו, אלא כדי ללמוד ממנו נקודה טובה. לא להעתיק אותו, לא להתחרות בו – אלא לקבל את ה"נקודה שלו", ללמוד ממנו, להתעשר בפנימיות שלנו, וכמובן, להעניק לו מהנקודה הטובה שלנו – אם ירצה.

הייאוש מגיע מהניסיון להיות מושלם, לחיות את "החיים היפים", ואילו האמת היא צעד אחר צעד, להוסיף מעט טוב. התרופה לייאוש של עשו, לניסיון להתאים את עצמך לשלמות כביכול של האחר, היא להתעלם מההשוואה החיצונית ולמצוא בעצמך מעט טוב.

תרגיל:

מרוץ העכברים: נסו לחשוב על שלושה אנשים מוצלחים בעיניכם. מהן התכונות הטובות שלהם? האם אתם מרגישים פער בין המקום שלכם למקומם? איך תרגישו אם תבינו ש"זה מעשה שלו וזה מעשה שלי"? איך יכולים להיראות החיים שלכם אם תצליחו לקבל את המקום שלכם, כמובן תוך קבלת הנקודות הטובות מהם, אבל ללא תחושת התחרות הפנימית או ההחמצה?

מה שאני צריך לעשות בעולם לא קשור לאף אחד אחר. אני לא צריך להשוות את עצמי עם אף אחד.

מתוך הספר "סוד הנקודה הטובה", ספרו של רן ובר, סופר, מטפל ומנחה סדנאות ברוח החסידות. ליצירת קשר: ranweber@gmail.com