סוד הנקודה הטובה: ראייה מעוותת של האחר

אילו תבניות המחשבה השליליות שלנו היו משפיעות רק עלינו ורק בתוכנו – מילא. אבל התפיסה הפנימית השגויה שלנו עלולה להוביל לכך שנראה גם את האחר באופן מעוות. משמע: אם אני רואה רק את הצדדים השליליים בעצמי, אם יש לי תפיסה מוטעית לגבי עצמי, אם אני מזדהה עם הרע שבקרבי, הרי שאוטומטית אני חושב כך גם לגבי אחרים. חז"ל אמרו זאת כך: "הפוסל − במומו פוסל". זאת אומרת שכאשר אני פוסל מישהו אחר, אני עושה זאת כי הוא משקף לי משהו בתוכי שאני לא מוכן לקבל.

"וכל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל..." (תלמוד בבלי מסכת קידושין, דף ע ע"א)

העניין הזה מתעתע ומבלבל, כי פעמים רבות אנו פוסלים משהו שקיים בנו, אבל איננו מוכנים להכיר בו. לפעמים אנשים קשוחים מאוד, לכאורה, לא יכולים לסבול אנשים חלשים. על פני השטח, נראה שאין קשר בין הקשוח החזק לחלשים האלה, הרי זו התכונה ההפוכה בדיוק! וכך בדיוק יגיד לך אדם כזה: "אני פוסל במום שלי? אין לי המום הזה. אני בכלל לא חלש, להפך. הוא, האיש שעליו אני מסתכל, הוא החלש, הוא הבעייתי." אך כשאדם פוסל מישהו אחר – זה מגיע מתוכו. ייתכן שהוא לא מודע לקושי הזה בתוכו, ייתכן שזה קבור עמוק מאוד, אבל זה שם.

פעמים רבות מדובר במשהו שאדם מתאמץ להסתיר במשך כל חייו. הוא מתאמץ להיפטר ממנו. כבר בילדותו הוא פחד להיות חלש, כבר אז הוא זיהה חולשה או רכות עם כישלון או חידלון, ואילו עכשיו, בבגרותו, הוא לא מסוגל לראות חולשה כלל. היא מפחידה אותו, לפעמים אפילו מגעילה אותו. ברבות השנים הוא למד להסתירה אפילו מעיני עצמו וכיום הוא משוכנע שאין לו חלק בתכונות מעין אלה.

ישנו כלל: אם משהו מפעיל אותך, אם משהו או מישהו מזיז אותך – זה נוגע בנקודה פנימית שלך. ואם תיקח את זה לתשומת לבך – תוכל לתקן את מה שדורש תיקון אצלך.

בשעת מריבה יש להקשיב ללב שלנו ולראות מהם הקולות הפנימיים שעולים בנו. כל זוג נשוי, למשל, מכיר את ההבדל בין האופן שבו אדם רואה את בת זוגו במצב טוב, כשהלב פתוח, כשיש בינו לבינה אהבה, ובין האופן שבו הוא רואה אותה במצב של כעס ותסכול. הפער בין המצבים הללו גדול.

צריך להתבונן ולהכיר בעובדה שלמעשה איננו רואים את העולם עצמו אלא את ההשלכה השכלית והרגשית שלנו עליו. אמנם העין הפיזית רואה כתמים של צבע ותנועה שלהם, אבל המקום שבו אנו באמת רואים הוא המוח. שם מתבצעת פרשנות של המציאות ומתחילה הבנה של הדברים שאותם אנו רואים. כתמי הצבע הופכים לדמויות, ותזוזות הופכות למעשים, ואז מתבוננים בקלט ומנסים לפענח: מה קורה פה?

איך אני יכול לדעת מה מתרחש? אני משווה את מה שאני רואה למה שאני מכיר וחושב. אני משתמש באותם דפוסי מחשבה שהזכרנו, באותן אמונות כוזבות לגבי המציאות ולגבי מידת הטוב שבי – ואותן אני משליך על מה שאני רואה, על האדם שעומד מולי או שעליו אני חושב.

ברגע שנבין שהראייה אינה נעשית רק בעין אלא נמשכת גם במוח, נוכל להתחיל להבין שהדרך שבה אנו מפרשים את המציאות היא לא היחידה או ההכרחית, אלא הוא בסך הכול נובעת ממה שאנו רואים ומבינים. אנו מבינים שהפירוש הזה הוא מאוד חלקי.

ההבנה שהראייה היא רק הפירוש שלי פותחת פתח ללימוד זכות. אולי אינני מבין את המניעים של האחר? אולי נראה לי דבר אחד וכך אני מפרש את הדברים, אבל אותו אדם עושה את מעשיו מסיבות שבכלל אינן ידועות לי? המצב הולך ומסתבך עוד יותר כשאני מבין שבעצם אני רואה בעזרת העין והמוח, אך אליהם מתוסף כוח עזר. הלב.

בהושענא רבה הלכתי לבית כנסת שאני בדרך כלל לא מתפלל בו. הנחתי את הדברים שלי ליד שולחן אחד ויצאתי החוצה לרגע. כשחזרתי ראיתי שיושב במקומי בחור צעיר שהזיז את הדברים שלי "ברוב חוצפתו". הייתי המום, הסתכלתי על המבט המשועמם שלו. איך הוא מעז? למה הוא הזיז לי את הלולב והסידור? פשוט חוצפה ממדרגה ראשונה! למזלי, למדתי עם חברים בלילה שלפני כן תורה של רבי נחמן שאומרת – כשדברים לא מסתדרים לך כפי שאתה חושב שהם צריכים להסתדר, תבדוק: אולי אתה בגאווה? אוקיי, אמרתי לעצמי, זה ממש לא מסתדר לי כמו שאני רוצה. נשמתי עמוק. אולי אני לא מבין כאן משהו? הבטתי בבחור הצעיר. עדיין אותו מבט משועמם, אפילו לא בדל של התנצלות. חוצפן קטן.

פתאום הגיע אבא שלו ממקום אחר בבית הכנסת, שאל אותו משהו וזרק אליי מבט. באותו הרגע הבנתי. אלו הכיסאות שלהם! הוא לא הזיז לי את הדברים מה"מקום שלי", אלא בסך הכול פינה לעצמו את המקום שהוא רגיל לשבת בו. ויותר מזה, הבחור נשאר במקומו, אך האב עבר למקום אחר בבית הכנסת כדי לא להביך אותי. בוש ונכלם הצעתי לאביו לחזור למקומו, אך הוא חייך וסימן לי שטוב לו במקום שמצא. כנראה שהבחור הצעיר לא היה כזה חוצפן כפי שחשבתי. מישהו אחר היה כאן לא בסדר.

אנו פוגשים בחיינו אנשים שנוהגים בצורות שונות ומשונות. כיצד אדע ואבין באמת מה כוונותיהם?

ראשית, בדרך כלל אי אפשר לדעת, אלא אם אני משוחח עם אדם שיחה ארוכה ועמוקה. וגם אחרי שיחה כזו, אני צריך לחוש הרבה אמון כדי להאמין שהוא מתכוון למה שהוא אומר. אם אני מאמין בטוב – קל לי יותר להאמין שאנשים מתכוונים לטוב.

שנית, פעמים רבות אנחנו מסיקים מסקנות על פעולות וכוונות של אנשים אחרים על פי מה שלמדנו בילדותנו. ניקח לדוגמה אדם שכאשר נשאל בילדותו "מה אתה עושה?" התשובה הובילה בדרך כלל לנזיפה או ענישה. בבגרותו, כשהבוס שלו שואל אותו בתמימות מה הספיק לעשות היום, יחשוב מיד שהבוס רוצה להתנכל לו ולהעניש אותו.

אם כן, הפירוש של מה שאני רואה לא תלוי רק בראיית העין, אלא גם בניתוח ובפענוח שמבצע המוח, המושפע בתורו מרגשות הלב. אם לא אתקן את רגשות הלב שלי, אם לא אתחבר למציאות האמתית והעמוקה ביותר, שם ברור שאני טוב, שכל דבר שקורה הוא לטובתי ולצורך התיקון שלי, יהיה לי קשה מאוד לראות את הטוב שבאחר.

"...וכל אחד מדמה בנפשו שהוא מבין אמתי על חברו, שחברו מחריב עולמות והוא רוצה לבנותם, שחברו כלו שקר והוא כלו אמת וזה הדבר בעוכרינו להרחיק מהאמת יותר מהכל."

(כוכבי אור, ששון ושמחה, אות יא)

צריך להתבונן ולהכיר בעובדה שלמעשה אנחנו לא רואים את העולם עצמו אלא את ההשלכה השכלית והרגשית שלנו עליו.

מתוך הספר "סוד הנקודה הטובה", ספרו של רן ובר, סופר, מטפל ומנחה סדנאות ברוח החסידות. ליצירת קשר: ranweber@gmail.com