תמיד יחכו לך

פרשתנו, "כי תצא", גדושה הנהגות חברתיות ורוחניות ואנחנו שואלות את עצמנו: מה מכל ההנהגות שבפרשה הכי הכי חשוב לעשות בחודש אלול – חזרה בתשובה? תפילה? צדקה? חסד?

והתשובה: כל הדברים האלה הכי חשובים, אך מאיפה את יודעת אותם? כי את לומדת עליהם. אשר על כן, הדבר החשוב ביותר בחודש אלול הוא... לחזור ללימודים! אישה, תקשיבי ותלמדי על אלול כי אחרת ראש השנה ינחת עליך בתור שלושה ימי בישולים ואז את תהיי עסוקה באוכל וב"מי בא ומי לא". במקום להיות מרוכזת במהות, ביום הדין, ב"סִפרֶי חיים וספרי מתים", את תהיי מרוכזת בספרי בישול. הדרך היחידה שלך להימנע מלהפוך לשפחה במטבח היא ללמוד.

וזו עבודת האלול הראשונה. יש ברכה / בקשה מהממת בתפילת "שמונה עשרה", שבדרך כלל אנו לא מקדישות לה כמעט שימת לב:

"השיבנו אבינו – לתורתך
וקַרבֵנוּ מלכנו – לעבודתך
והחזירנו בתשובה שלמה – לפניך.
ברוך אתה ה', הרוצה בתשובה".

השלב הראשון – השיבנו לתורתך. תשיב אותי לספסל הלימודים. בבית הספר זה היה מאד פשוט וגם בסמינר ובתיכון (הרצו לנו על אלול עד זרא), אך כשאת מתבגרת ו/או נשואה ואמא, הימים עוברים לך ליד האוזן בלי שום לימוד. השיבנו לתורתך!

שלב שני – קרבנו לעבודתך, שזו תפילה. משנהיית אישה עסוקה ובעלת אחריות התפילה נשרה ממך (ואם לא ממך, אז ממרבית הנשים שאני מכירה).

ורק בסוף – החזירנו בתשובה שלמה לפניך.

בואו נלמד את התפילה המופלאה הזו כי היא בלבד, לכשעצמה, מסוגלת לשנות לנו את כל האלול. האלשֵׁיך הקדוש (פוסק ודרשן גדול, ממקובלי צפת במאה ה-16) מייחס למילים האלו כוחות מיסטיים. בנו של האלשיך הקדוש לא "התגלץ'" או "התרחק" אלא, לא עלינו, התאסלם. יום יום היה אביו בוכה עליו בתפילה הזאת. ובוקר אחד הבן חזר ואמר אבא, "חלמתי שהתפילין שלי צועקות אלי. אני רוצה להניח תפילין".

איך הן חיכו לו, התפילין.

מה יש בה, בתפילה הזו? היא ייחודית כי שאר הברכות ב"שמונה עשרה" עוסקת בַּך: "סלח לנו אבינו כי חטאנו" זו בקשה עליך; "חננו" זו בקשה עליך. "בנה ירושלים" זו בקשה עליך.

רק תפילה אחת היא לא עבורך ועליך והיא קורעת, כביכול, את לבו של הקב"ה: השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך.  החיד"א בפירוש מַבְכִּי אומר: התפילה הזו נאמרת בכלל על הגעגועים של ה' אליך, על געגועיה של התפילה אליך ועל הגעגועים של התורה: "יו – תורה, אל תצטערי. אני כבר חוזרת אליך. יו, תפילה – כמה את מחכה לי. אני באה, אני באה! וויי, ריבונו של עולם, תחזיר אותי אליך. איך אתה מתגעגע! אני כבר חוזרת. בתשובה. רק שיהיה לך כבר טוב, ה'".[1]

מה כל כך מופלא פה? ההבנה, שמישהו מחכה לך. והאמת, אפשר לחזור בתשובה רק כשאת מבינה שמישהו מחכה לך. איך התורה חיכתה לך שנה שלמה. איך התפילה חיכתה לך שנה שלמה. איך ה' מחכה לך שתחזרי.

נשים – במאי זַכיַין, איך הן זוכות בכל הטוב? בזכות היותן מחכות. הן מחכות לילדיהן שישובו – מתלמוד התורה / מבית הספר / מהגן. הילד יחזור אחר לגמרי כי הוא יודע: מישהו מחכה לי. זו הרגשה אחרת לגמרי.

רגע, ומה יעשו האימהות העובדות? כיצד יחכו לילדיהן שחוזרים הביתה לפניהן? צריך להבין ש"לחכות" זו לא פעולה פיסית בהכרח; זו הוויה נפשית. את חוזרת מהעבודה והילד שלך כבר בבית? דברי איתו / איתה. "איך היה? כל היום התפללתי עליך. היה בסדר? ספרי. קרה משהו שהצחיק אותך היום בבית הספר? היתה מישהי שעזרת לה? מה למדת שעשה לך טוב היום?"

נתתי שיעור במוסד לבנות שנפלטו מכל המסגרות והן באמת עושות רק מה שבא להן. "תגידי, איך את גורמת לבנות לבוא בזמן לשיעורים?" שאלתי את המנהלת והיא ענתה: "עשיתי דבר פשוט. זה לא שמי שמאחרת נענשת, אלא שמי שלא מאחרת – מקבלת קפה וקרואסון". הן מגיעות בזמן לקפה ולקרואסון והאמת, הן יכלו לקנות את זה בחמישה שקלים בשוק אבל כשמישהו מחכה לך זו הרגשה אחרת. זה ממלא אותך רצון טוב (אגב, פרט טכני אבל חשוב מאד – מדובר ברוגלך וקרואסונים חמים. מהבוקר).

הפרשה מדברת על בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ [...] וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ. הם הפסיקו לחכות לו, אומר בעל ה"שם משמואל". הם אומרים "אין לילד הזה סיכוי". בכך הם בעצם מוציאים אותו להורג מבחינה רוחנית. למה, למה הפסקתם לחכות לו?

אם יש משהו שיביא משיח, הרי זה החיכַּיון; אף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו.

שמעו סיפור על חיכַּיון. היֹה היה צדיק מפורסם והציעו לו משרת רבנות בעיר מסוימת והוא סירב: "לא, זה לא בשבילי. גדול עלי".

הגיע אליו מישהו ואמר לו "אבל רבֵּנו, מחכים לך 250 איש בתחנת הרכבת".

"מה, ככה?" אמר, ארז מזוודה ופתאום התחיל לבכות.

"למה אתה בוכה?"

"תקשיבו", ענה. "אני לא רציתי לנסוע לעיר הזאת. אבל כששמעתי שמחכים לי, מיד ארזתי. ואילו היינו מחכים באמת למשיח, אפילו הוא לא היה רוצה לבוא, הוא לא היה בא?!"

להבדיל מיליוני הבדלות, לימדתי שיעור שהתיש אותי מאד, וכל הזמן מסמנים לי "תסיימי, תסיימי". ואני שואלת: "מה קרה?"

"בטעות לא עדכנו אותך שיש לך עוד שיעור ואת צריכה עכשיו לנסוע אליו".

"לא מסוגלת לתת שיעור נוסף. נגמרה לי הבטרייה". ואז אמרו לי "ברגעים אלו יושבות באולם 400 נשים ומחכות לך". אז פשוט רצתי – כי מחכים לי. 

אז בין אם משיח רוצה או לא רוצה, מחכים לו. מחכים לו כל כך. ואם מחכים לו – הוא לא יבוא?

לכן אני אומרת גם לתלמידותיי הרווקות לא לחדול מלחכות, כי החתן יבוא, גם אם הוא לא ירצה, כי מישהי מחכה לו (אבל מחכה באמת).

ואיך ה' מחכה לך. איך אמא מחכה לך. לא תבואי? לתשובה קוראים "אמא", אמא עילאה, ואמא מחכה שתחזרי אליה ולא משנה שהלכת כל כך כל כך רחוק ואת נראית כל כך שונה. אמא מחכה לך על חוף הסליחה. כן, דווקא על החוף. האר"י הקדוש אומר שה-פסוק של אלול הוא "הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ".[1] את בלב ים סוער, לא מוצאת את דרכך ואלול הוא אוניה ענקית שבאה להציל אותך. כיצד תדעי שהיא מגיעה? כי היא צופרת: טוווווּ! בכל פעם שאת שומעת שופר, זה הצופר של אוניית-אלול שבאה להציל אותך.

תעלי, תעלי על הגל שקוראים לו "אלול". הנה את חוזרת, ואמא מחכה לך על החוף, אמא עילאה; התשובה. והיא רואה אותך פרועה ואיך את נראית ואמאל'ה, מה עבר עליך, ו"לא כך שלחתי אותך מלוכלכת, בת שלי. והעיקר שבאת, בת. העיקר שבאת!"

אני מתרגשת  מההפטרה לפרשתנו. ה' אומר "נִשְׁבַּעְתִּי, מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ, כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ.[2] אני נשבע, את יוצאת עכשיו מ"מי-נוח", משַׁנָה של מבול, של בלבול. רק תחזרי, בת. מבטיח לך, לא אגער ולא אקצוף. העיקר שבאת, בת. העיקר שבאת".

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלוונטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי הארץ והעולם, ושני ספריה "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה" (הוצאת ידיעות ספרים), הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה" נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

הכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה(בחינם).