"היופי הוא שיהודי יוצר מציאות, ולא נוצר על פיה"

את הטור הקודם סיימתי כשאני משתחרר מהכלא הצבאי. אחרי התבוננות מעמיקה אל תוך נבכי נשמתי, הגעתי אל נקודת הייאוש, השלמתי עם המציאות המרה, והרגשתי ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי. חשבתי שמיד עם היציאה מהכלא אעבור לבסיס סגור בדרום, אבל למרבה ההפתעה עברתי לשיבוץ מחדש בבקו"ם, בסיס הקליטה והמיון של צה"ל, זה שגם התקבלתי ללהקה שלו, ובניסיון לעבור אליו מצאתי את עצמי בכלא הצבאי.

היציאה מהכלא מלווה בתחושה אדירה של ניצחון, בלי שום קשר לעובדה שאני תכף מגיע למקום שנלחמתי כל כך הרבה להגיע אליו. יש משהו בעצם היציאה ממאסר לחירות, שנותן תחושת הרחבה פנימית, כאילו כל ההגבלות של העולם כבר לא קיימות.. אבל התחושה הזו לא מחזיקה מעמד להרבה זמן, לא כשהיא מבוססת על מצב רגעי שתלוי בסיטואציה אחת. ועדיין, זה הרגיש נהדר.

תפקידה של להקת הבקו"ם, הוא להופיע בפני החיילים שמתגייסים ליחידות הקרביות. ההופעה היא בערב יום הגיוס שלהם, אחרי שסיימו את "שרשרת החיול", שזה בסלנג הצה"לי תהליך הקליטה הראשוני שבו מקבלים חיילים מדים וציוד לטירונות, יום לפני שהם עולים על האוטובוס בדרכם לשם. הלהקה בעיקר מפיגה את כל המתח והלחצים של החיילים הצעירים, נותנת להם הזדמנות להתגבש, ולצאת מההלם שמלווה את היום הראשון בצבא.

צריך לזכור שכל אחד מהחיילים הגיע מרקע שונה, אזור מגורים אחר, כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, ובחודשים הקרובים הם יהפכו יותר קרובים מאחים, ויצטרכו לעטוף אחד את השני ולהיות שם אחד בשביל השני. הם יבינו גם, עד כמה החיים שלהם תלויים אחד בשני, ועד כמה זה מצריך מהם להיות העולם כולו אחד עבור השני. אז, הם יגלו את הכוח המדהים שיש באחדות, ובסופו של דבר, יהפכו קרובים אפילו יותר ממשפחה.

את כל הדברים האלה, שהחיילים הקרביים עומדים לגלות, אני הייתי עוד רחוק מלהבין... כל מה שעמד לנגד עיני זה הגשמת החלום. רציתי להגיע ללהקה צבאית, ולהתחיל את מסע הזוהר הנוצץ שלי, דבר שגיליתי מהר מאוד כלא יותר מזיוף, תכסיס זול שבלי לשים לב אני מרמה ומשחד את עצמי בו. חשבתי שהסיבה שאני לא מצליח להיות מאושר זה בגלל שלא הגעתי לנקודת היעד, והנה עכשיו אני שם, מעכשיו אין יותר סיבות ותירוצים, מפה אני אמור להתחיל להיות מאושר.

בקיצור, בשעה טובה נקלטתי לבסיס. השלב הבא היה שיחת היכרות עם גילי, שהייתה קצינת החינוך והמפקדת הישירה של הלהקה. גילי קיבלה את פניי בחיוך גדול ובהמון אנרגיות חיוביות, וסיפרה לי על הלהקה ועל מה שמצופה ממני כזמר בה. הייתי מאושר עד השמיים, לא יכולתי לבקש תנאים  טובים יותר מאלה. גילי הסבירה לי, שאת החזרות אנחנו עושים בבית, כל פעם אצל מישהו אחר מהלהקה, ופעם בשלושה חודשים יש חודש שלם שבמהלכו אנחנו מופיעים כל יום בפני הגיוסים הקרביים השונים. הרגשתי בעננים, הגאווה מילאה כל חלל בגופי. הייתי בגג העולם...

כאמור, הקליטה שלי בבסיס החדש, וההכנה לקראת התפקיד החדש, לוו בהמון חששות, אבל אחרי כל מה שעברתי בבסיס הקודם, הייתי בטוח שיהיה בסדר. אחרי הכל, יותר גרוע ממה שהיה - כבר לא יכול להיות, מפה זה יכול רק להשתפר. השיחה עם גילי, קצינת החינוך עברה עליי כשאני מלא במוטיבציה ובכוחות נפש מחודשים, ובתחושה שהפעם את ההזדמנות שניתנה לי - אף אחד כבר לא יכול לקחת ממני. סוף כל סוף, הרגשתי שהצלחתי לתפוס בשתי ידיים את מה שנלחמתי עבורו בנחישות גדולה, והנה זה משתלם לי, הצלחתי להגיע למקום שאליו שאפתי להגיע.

ביום שלמחרת, הייתי אמור לפגוש את יתר חברי הלהקה, ולהתחיל ללמוד את התפקידים שלי במופע. הייתי כל כך מלא בעצמי, שלא חשבתי לרגע שמשהו יכול להוות בפניי כמכשול. תחושה כזו ששום דבר לא יכול לעצור אותך, תחושה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". תחושה שהיום, בתהליך ההתקרבות שלי ליהדות, אני יודע שהיא הדבר הכי מסוכן שיכול להיות לאדם, שהיא מתכון בטוח לאסון.  הרי איך אתה יכול להתבונן על המציאות בצורה אובייקטיבית ולצמוח, כשכל מה שאתה רואה זה תמונה חד צדדית שמלאה באגו וגאווה, בלי הצניעות והענווה, ובלי הביטול לקב"ה שמכוון ומוביל אותנו בדרך?

אדם שנמצא בגאווה לעולם לא יכול לשפוט את המציאות באמת. הוא רואה רק את הדברים שנמצאים על פני השטח כביכול, כשבאמת זה לא יותר מדמיונות שווא... אבל בתקופה ההיא, עבורי, במקום בו אני הייתי, הדמיונות היו מרכיב חשוב בצמיחה שלי, וגם הנפילות והכאב שבאו בסופו של דבר, בעקבות ההתפכחות אל המציאות.

היום אני מבין כמה הקב"ה גדול, ואיך שהוא משגיח מלמעלה ומנהל את עולמו באופן מושלם. כל מה שה' רוצה זה שנבחר בו מתוך מקום חופשי, שלא נקיים את התורה והמצוות בגלל שאנחנו חייבים. שהבחירה שלנו בו תהיה בחירה עצמית ופנימית, מתוך עומק הלב, מתוך ההבנה שזו דרך האמת. לצורך כך, הוא מוביל אותנו בדרכים עקלקלות, גורם לנו להגשים את תאוות הלב שלכאורה נדמה לנו שהן ישביעו את הרעב הפנימי לאושר ושלמות, נותן למציאות הגשמית למלא אותנו, ולו רק כדי שנרגיש חסרים שוב פעם... כדי שנבין, שאת החוסר התהומי הזה רק הוא יכול למלא.

היום כשאני מתבונן לאחור, אני רואה איך המסלול שלי היה מדויק ונכון. אני מבין איך רק מתוך תחושת האבדון - יכולתי לצמוח אל האמת הפנימית שלי ולתקן את מה שעמד מקולקל כאילו אף אחד לא שם לב. אבל אז לא הבנתי את זה, חשבתי שאהיה מאושר כשאצליח להתקבל ללהקה הצבאית, ועכשיו כשאני בפנים – שום דבר לא יכול לעצור אותי.

בטור הבא אספר לכם על המפגש עם חברי הלהקה, האנשים היקרים שילוו אותי לשלוש שנים הקרובות, אנשים שלמדתי להעריך רק אחרי הרבה זמן לצערי. כנראה, שבשונה מאותם חיילים קרביים שמתגייסים, ומרחף מעליהם איום ממשי, כזה שלא מותיר להם ברירה - אלא להיות כמו גוף אחד, אצלנו בלהקה זה שונה בתכלית. הדבר היחיד שמאיים עליך זה שלא תבלוט מספיק ושלא יראו כמה אתה מוכשר ויפה.

מציאות, שבמקום לחבר ולקרב - גורמת לפירוד ולתחרות. וזה תמיד הכי קל להאשים את המציאות ואת הנסיבות. היופי זה שיהודי יוצר מציאות ולא נוצר על פיה, גם כשהוא בכלל לא מודע לכוח שטמון בו, לנקודת האור שמאירה בנשמתו. הנקודה שמובילה אותנו קדימה וכותבת את סיפור חיינו כעם שנבחר לגלות את אורו של הקב"ה בתוך החומר הגשמי.

שי דיבו כהן – "משהו גדול"

הפעם בחרתי לשתף אתכם בשיר שנקרא "משהו גדול", שיר שמספר את הכוח האדיר שיש באחדות. בתור התחלה זו האחדות של האדם עם בוראו, ובהמשך של כולנו כעם אחד, כאיש אחד, בלב אחד. לאורך הבתים בשיר אני מספר שרציתי להיות חלק ממשהו גדול, ובסוף השיר – זכיתי להיות חלק ממשהו. כי עצם הרצון להיות חלק ממשהו גדול, הוא זה שבסופו של דבר גורם לנו להיות חלק ממשהו..

שי דיבו כהן, החליט להתקרב ליהדות לפני כשנה וחצי, אבל מסתבר שהתהליך החל הרבה לפני. את המסע לגילוי העצמי, הוא מסכם בטורו "מיומנו של יוצר", בו הוא משתף כיצד הקב"ה האיר את דרכו לתורה ומצוות.בן 33, מוזיקאי, גר בכפר יונה.