הייתי פעם ילד: איך משכיבים לישון?

כבר אחרי שמונה, ורק שימי ויונתן ישנים. בסלון לומדת רחל למבחן בנביא שיערך מחר, ערמות כלים במטבח, ובחדר הילדים הכל על גלגלים.  שולמית הרימה את שמיכתה של אילה שנשמטה על הרצפה.

"מה קורה פה היום? אילה, למה את עדיין לא במיטה?"

"נאבד לי הלורד הצהוב."

"עכשיו אין לורדים! היכנסי הרגע למיטה! מחר תחפשי את הלורד. יוסי, סגור את הספר, ולך מהר לחדר שלך. אבל בשקט. שיונתן לא יתעורר!"

מלי התרוממה במיטתה. "אמא, אני צמאה!"

"אז לכי מהר לשתות, ותחזרי למיטה מיד. כבר מספיק מאוחר!"

אילה בת השש עלתה על מיטתה בעצלתיים, מלי דשדשה אל המטבח, ויוסי הפך דף בספר.

"יוסי! שמעת מה אמרתי לך?! לך מהר לחדר שלך!", שולמית הושיטה ידה אל המתג, ויוסי נסוג אל הפרוזדור, הספר פתוח בידו. "סגור את הספר, ואל תדליק שם את האור. זה עלול להעיר את שימי. מלי, תזדרזי!"

מהמטבח בקע קול גרירת כסא. "אני לא מוצאת כוס." שמעה משם את מלי.

"אז תבקשי מרחל שתמזוג לך!"

בחדר הבנים גילתה את יוסי נשכב במיטתו. היא רככה קצת את קולה. "לילה טוב, יוסי, חלומות נעימים."

"לילה טוב." הוא התהפך על צידו, גבו מופנה אליה.

שולמית חזרה לחדר הבנות, אילה שכבה בשקט. ומלי טרם חזרה. למה היא מתעכבת? "מלי!"

"היא שותה!" השיב קולה של רחל.

שולמית התיישבה מותשת בקצה המיטה של מלי. דקות ארוכות חלפו בטרם שמעה את זו מדשדשת אל החדר.

"לילה טוב לכן." אמרה, כשמלי נשכבה. "לשכב בשקט, ולא לדבר!"

היא פיהקה, חזרה אל הסלון, ונתקלה במכונית של שימי. למה לא השאירו אותה בחצר? הרצפה הייתה מוצפת קפלה, חיות, וחלקי דופלו. שיירי עיתונים שמלי גזרה מהם תמונות, גדשו את מחצית השולחן. וסביב, על הרצפה, התערבו פיסות ניר קטנות בחלקי משחק. שולמית פיהקה שוב, ונאנחה. ריקי, אחותה, טוענת שאפשר להרגיל את הילדים לסדר מדי יום, לה זה לגמרי לא מצליח.

ליד השולחן הזיזה רחל את המחברת, ותלולית של עיתונים גזורים צנחה על הכסא שלידה. שולמית פיהקה, ונטלה את המטאטא.

"רחל, כבר מאד מאוחר!" אמרה."תגמרי את הפרק הזה, ותלכי גם את לישון!"

"בסדר." רחל לא הרימה עיניה מהספר. "ממילא זה הפרק האחרון שנשאר לי ללמוד."

"אאייי"

מה זה היה?

המטאטא צנח אל הרצפה, ושולמית כמעט רצה לחדרי הילדים.

"הוא משך לי את הרגל!" אילה זינקה ממיטתה.

יוסי נמלט מחדר הבנות. "לא נכון!" קרא, וזינק על המיטה שלו. "היא התחילה!"

"שקרן! שקרן! לא עשיתי לו כלום!"

"די!" יונתן נע במיטתו, ושולמית הנמיכה את קולה. "תהיו כולם בשקט! יוסי! למה הלכת לשם?"

"היא לקחה לי את הפנס שלי!"

"שקרן! לא לקחתי לו שום פנס!"

"אז איך זה היה במיטה שלך?"

"אתה בעצמך שמת את זה שם!"

"ילדים, מספיק!" דלתות שני החדרים היו סמוכות, ושולמית נעמדה ביניהן. "כולם לשכב בשקט! יוסי! זה היה מעשה מאד גרוע!"

"אבל היא – "

"אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו יותר. עכשיו כל אחד שוכב בשקט, ופעם אחרת לא לקום! לילה טוב!

בסלון הרימה את המטאטא מהרצפה בעייפות, כשקולה של אילה נשמע מאחוריה.

"אמא! אני רעבה!"

שולמית הסתובבה. "אילה! את יודעת שאני לא מרשה לקום!"

"אבל אני רעבה."

"עכשיו לא אוכלים! רוצי מהר למיטה!"

"אבל קשה לי להירדם."

אז תשכבי בלי להירדם!  נו, מהר! "

אילה התרחקה ממנה בעצלתיים, ושולמית טאטאה נמרצות את שיירי העיתונים מתחת הספה.

"הי, מלי." שמעה את אילה מחדר הבנות. "למה את שמה את הרגל שלך במיטה שלי?"

"אני לא שמה, זה רק נוגע."

"את כן שמה! זה מפריע לי להירדם! אמא! תגידי לה!"

"תגידי לעצמך." בקע קולו של יוסי מחדר הבנים. "את מפריעה לי לישון, וגם ממילא אמרת שאת רעבה."

לא יהיה לזה סוף? שולמית זנחה את המטאטא. "תהיו מיד בשקט!"

היא פנתה ברוגז לכיוון החדרים.

זיכרון רחוק גרם לה להאט את הליכתה.

שולמית שכבה בשקט במיטתה, כורה אוזן למתרחש במטבח.

"אל תשאלי, חגית, היא אמרה לי שתחזור בשמונה וחצי, ועדיין לא הגיעה. מה את אומרת על זה?"

הייתה דקת שקט, ואז: "הילדים? את יודעת. ניצלו את זה שאמא לא נמצאת. לא רצו בתחילה לישון. אבל בסך הכל היו די בסדר."

הפעמון צלצל, אמא וריקי חזרו, ורחלי השמרטפית הזדרזה לסיים את השיחה.

"הם היו מקסימים!" שמעה אותה שולמית. "חמודים. כן. הלכו לישון בלי בעיות. היה נחמד מאד."

הדלת נסגרה. אמא וריקי פנו למטבח, וריקי נחפזה לטלפון. שולמית שמעה אותה מתארת בפרוטרוט את הבדים שקנו בשביל בגד לשבת עבורה.

המשיכה לשכב בשקט, מתלבטת, אבל לא הצליחה להירדם. ואז קמה.

אמא הכינה לעצמה כוס קפה.

"אמא, אני רעבה!"

אמא שלה הסתובבה בהפתעה. "שולמית, את עדיין ערה?"

"כן. אני לא מצליחה להירדם."

"איך היה עם רחלי?" שאלה אמא, בעודה נוברת בין השקיות שהביאו איתן.

"בסדר."

"לא כל כך טוב?"

"לא. אני לא אוהבת שאת הולכת כשאנחנו הולכים לישון."

"גם אני לא אוהבת." השיבה אמא. "היום לא הייתה לי ברירה. אבל תראי מה יש לי בשבילך!"

שולמית פתחה עיניים לא מאמינות. "קנית לי עוגה?"

"קניתי לכבוד שבת. אבל לילדה מתוקה כמוך, אני רוצה לתת לטעום כבר עכשיו." אמא נשקה לה בחיבה, ושולמית נטלה את הפרוסה, מאושרת.

שולמית נותרה על עומדה.

לצעוק על הילדים עכשיו? זה מה שיעזור? זה מה שנכון לעשות?

היא הייתה היום עייפה וחסרת סבלנות. נראה שהילדים פשוט מחכים עכשיו לאהבתה, לתשומת ליבה. כמו היא עצמה, אי אז. והם מבטאים את זה כל אחת בדרכו שלו. ההקנטות של יוסי לא נובעות משעמום בלבד.

"יוסי!" זה הקול של אילה. "מה אתה בא לחדר שלנו!"

"אמא!" – זו מלי. "יוסי ואילה מפריעים לי להירדם."

שולמית התיישבה על הספה בסלון. לא לכעוס? יש לה כח להגיב עכשיו אחרת?

אולי אם תזכיר לעצמה שהיא מקיימת בכך מצוה גדולה מאד, יהיה לה כח.

אבל היא מרגישה שאין בה עכשיו את הכח.

שולמית נעמדה. היא תחליט עכשיו שהיא משקיעה רק רבע שעה. לזה היא מסוגלת.

היא לקחה נשימה עמוקה, ופנתה לחדר הבנות. יוסי נס לחדרו, ומלי בכתה.

"יוסי, בוא בבקשה לכאן." היא התיישבה על מיטתה של מלי, וליטפה את פניה.

"הוא משך לי את השמיכה." בכתה מלי.

שולמית הנהנה לעברה בחיוך. "נזכרתי שכבר הרבה זמן לא ספרתי לכם ספור." יוסי נכנס אל החדר באיטיות. "בואו, נספר עכשיו." בכיה של מלי שכך מעט.

הבעת פניו של יוסי לא התרככה. "אבל אני לא אשמע מהחדר שלי!"  התיז.

שולמית חייכה לעברו. "אז תשב אתנו כאן. בסדר? אחר כך תחזור לחדר שלך."

יוסי התיישב על הרצפה בקצה החדר.

"רק לפני שאני מתחילה," אמרה שולמית. "אני מבקשת. מיד בסוף הספור כולם שוכבים בשקט, אבל ממש בשקט. עכשיו נתחיל את הספור-"

"אבל לא ספור מפחיד." אמרה מלי.

"בסדר גמור. ספור מעניין שקראתי אתמול בעיתון. הו, אילה," שולמית נזכרה לפתע. "אם את עדיין רעבה, את יכולה ללכת למטבח ולקחת פרוסת לחם."

לא. אילה כבר לא הייתה רעבה.

מה שמעבר: שעת השכבה

אנחנו אוהבים אותם. אוהבים אותם כל כך. אין רגע ביום שאיננו חושבים עליהם וטורחים למענם. עד שכאשר מגיע הערב אנחנו פשוט סחוטים ועייפים ומחכים רק לרגע שילכו לישון, יעצמו עיניים ויניחו לנו סוף סוף להתפנות לעצמנו...

אין כל ספק. זה מאד חשוב להתפנות לעצמנו, לעיסוקינו. לנשום אוויר, להתרפות. כל הנ"ל מהווים בעצם תדלוק וחידוש כוחות להמשך תפקודנו כהורים טובים ומספקים. אלא שלמרבה הפרדוקס השעה שבה הגענו לרוויה ואנו כה עייפים, היא גם השעה שבה נזקקים הילדים יותר מכל לכל סבלנותנו ואהבתנו.

מה קורה לילד שהולך לישון?

הוא צריך להפסיק כל עיסוקיו ולהגיד שלום לכל. לצעצועים, לחברים וגם לאבא ולאמא. ולפעמים לאירועים מעניינים שמתרחשים בסלון. אולי דודה שקפצה לביקור. או סבתא אהובה. ספור מרתק שאבא מספר בקול לאמא במטבח. הוא בעצם נפרד כל ערב מחדש מכל היקר לו והולך להיות עם עצמו. דבר שהוא לא כל כך רגיל בו, לא נעים ואולי אפילו מאיים. בשעה זו על משכבו בחדר החשוך יכולים לעלות מחשבות והרהורים  על המלמד שגער על החבר שדחה על אמא שנוזפת הרבה. (האם היא אוהבת אותי בכלל?...אני הילד הרע של הבית. כולם שונאים אותי ועוד כיו"ב) גם חלקי מידע לא ברורים שאסף במשך היום עלולים לצבור תאוצה ולהפוך לתמונה דמיונית ומפחידה (אולי הערבים הרשעים יבואו גם לבית הזה ויהרגו אותנו??)ועוד כהנה וכנה. בקצור שעה לא ממש סימפטית עבורו.

בזמן כזה אין פלא שילדנו היקר ינסה ליצור איתנו קשר נוסף: "אמא אני צמא", "אני רעב", יזעיק אותנו על שמיכה שנפלה, יסתובב בבית ויאמר שהוא מתקשה להירדם. תגובה קיצרת רוח ועצבנית רק תעצים את חוסר השקט בו הוא נמצא ותגביר את רעבונו למגע איתנו. ברגעים אלו יותר מכל הוא  זקוק למנת רוגע משביעה שתסייע לו להתרפות ולהיכנס לשינה. לאיזשהו איסוף מצידנו, שיהווה כעין חיבוק אוהב האומר: "אתה יכול לישון בשלווה ילד. אנחנו כאן איתך. אוהבים אותך בכל מצב, זוכרים אותך, לא כועסים עליך ודואגים לך."

אמא של שולמית הקטנה, השכילה לראות מעבר להפרעה הקלה שהפריעה אותה ביתה - את הילדה המתקשה להירדם, הכמהה ורעבה לעוד גילוי אהבה קטנטן ומרגיע שיקל על פרידה מעוד מיום נוסף.

שולמית עצמה - שנים ארוכות אחר כך, קלטה גם היא בפלשבק לעברה, משהו מן התחושות שליווה אותה כילדה, ובמקום להמשיך להסתחרר במעגל המתסכל של גערות וצעקות להשלטת השקט המיוחל - אספה את המתח ואי השקט של ילדיה בעזרת סיפור ליד מיטתם. סיפור שריפה את השרירים ושידר חמימות ורוגע. 

לא משנה מה הדרך שנוקטת כל אם כדי לבצע פעולת איסוף מרגיעה טרם השינה.

בטקסים קבועים לפני שינה (ובכלל בכל סדר יום מאורגן וידוע מראש) יש גורם מרגיע לגבי הילדים. לנו כהורים שומרי תורה ומצוות יש את קריאת שמע על המיטה שמאפשרת לנו לשבת עם הילדים (כולם יחד או כל אחד לחוד) מידי ערב, ולומר את מילות התפילה היפות במנגינה נעימה ומיוחדת. יש אמהות שמקדימות נשיקה למזוזה בחדר. אחרות מוסיפות שיר קטן שמילותיו ידועות מראש. ונמצאות גם אותן אימהות שמצליחות אכן להתמיד בקריאת ספור. כל אחת כפי כוחה ונתוניה. יש הממליצים  חצי שעה לפני ההשכבה לעמעם קצת האורות בבית ואולי להשמיע מוזיקה מרגיעה. השתוללות לפני השינה גם היא לא מומלצת, כיון שפעילות היתר משחררת חומרים מעוררים, שקשה אחר כך לצאת מהם.

בדרך כלל השכבה רגועה מולידה אחריה ילדים שבעים ורגועים, אך קורה שגם אחרי הטקס שהנהגנו ניתקל בילד זה או אחר המתקשה להירדם. ואולי בהפרעה כללית. חריגה.

כאן נתונה לנו הזכות להפעיל אינטואיציה אישית ולבדוק מה קורה ולמה. אולי באמת עוד ספור אחד ירגיע האווירה. אולי הבטחת פרס קטן למחרת תעזור, וייתכן (וזה בסדר), ואין ברירה אלא להציב את הגבול בתקיפות שאינה משתמעת לשני פנים. כך או כך אחרי שהתייחסנו למלאכת ההשכבה בהתייחסות המתאימה והילדים קיבלו את שלהם - קל לנו יותר, ומותר, להיות חד משמעיות והחלטיות בדרך הנראית לנו, להשגת השקט בחדר הילדים.

כדי להגיע למלאכת ההשכבה המורכבת ברעננות, עדיף לעיתים לאמא (במיוחד כזאת העובדת עד השעות המאוחרות של היום) לפרוש למנוחה קצרה טרם השכבת הילדים. יש אימהות שלוקחות  אפילו שמרטפית לחצי שעה כזאת כדי לאגור כח לקראת השעה המשמעותית הזאת. העיקרון הוא אחד. אם נשכיל לראות בהשכבה לא רק סוף יום שצריך איכשהו לעבור אותו, אלא אתגר שיש לו חלק בלתי מבוטל בצמיחתם הרגשית של ילדינו, כי אז נקבל זמן איכות שעשוי להיות מהנה ומספק ושכרו בצידו.