הייתי פעם ילד: להיות מיוחדת

"רחל! מה קורה? את מסדרת את הסלון? אילה, בואי לכאן! קחי את הבובות האלה למקום. שימי, שים את המשאית בחדר. סבתא באה עוד רגע."

שולמית ניקתה במהירות את השיש החלבי. אמא שלה מגיעה עוד מעט, והיא רוצה שיהיה מסודר, למרות שאמא שלה אינה מעירה לה אף פעם על מראה הבית.

"סבתא מגיעה!" צהלה מלי מהמרפסת, ורצה לתוך הבית. "אמא, ראיתי את סבתא!"

כבר? טוב, אז אמא שלה לא תראה את הבית כמו שהיא הייתה רוצה שהיא תראה אותו. חבל.

מלי רצה החוצה, שימי רץ בעקבותיה אל המדרגות. יונתן בכה כאשר היא סגרה את דלת הכניסה בפניו. היא הניחה אותו בלול, וטאטאה במהירות את הסלון. לעיתים קרובות מדי הבית נראה כאילו יד נעלמה ומכוונת פיזרה אותה ככל יכולתה.

בום! ופרץ של צרחות.

"אמאל'ה!" צווחה שולמית. השליכה את המטאטא וזינקה ליונתן. איך הוא הצליח ליפול מהלול? דם נטף מפניו. השם, מה קרה לו?

"אמא, מה קרה לו?" אילה הגיעה לסלון, רחל רצה בעקבותיה.

דלת הכניסה נפתחה, ואמא שלה נכנסה.

"לכו כולכם לחדר." הורתה שולמית חפוזות. "רחל, תביאי מהר חיתול!"

"מה קרה לו?" שאלה אמא שלה, שמטה את תיקה ורצה אל שולמית. יונתן התפתל בזרועותיה. הילדים מסביב הביטו בו בעיניים קרועות לרווחה. "לכו לחדר!" ירתה שולמית. היא יכולה לדמיין את הסיוטים שיהיו למלי אחרי מחזה כזה.

"בואי שבי איתו." אמרה אמא של שולמית. "ילדים, זה לא מסוכן. אל תדאגו."

רבע שעה אחר כך הייתה שולמית במונית. יונתן מוצץ איגלו בזרועותיה, והפצע במצחו פתוח ומטיל אימה. הדם כבר נעצר, אבל איך שזה לא בשבילה הדברים האלה. אולי היא מפונקת. אולי היא בפוסט טראומה מהעניין. רחל פתחה את הסנטר כשהייתה בת שנה, וזה היה נורא. היא הייתה איתה לבד בבית החולים, ולא הסתדרה משום כיוון. זה היה סיוט. רחל צרחה כשתפרו לה, והיא עצמה בכתה יחד איתה.

מקודם התקשרה ליעקב. היא שונאת להפריע לו, אבל יודעת שלהתמודד לבד בבית חולים - זה גדול עליה עכשיו, וגם ליונתן יהיה טוב להיות בזרועות בטוחות יותר מאשר אלה שלה.

רק באחת עשרה בלילה הם חזרו. אמא שלה חיכתה להם בבית, והילדים ישנו.

"אמא, את באמת לא אמורה להדיח כלים." אמרה שולמית כשראתה את אמא שלה גורפת את השיש הבשרי. "עבדת כאן מספיק קשה גם בלי זה."

אמא שלה כבר לא צעירה, והיא גם לא תכננה להישאר אצלם היום יותר מאשר לשעה שעתיים.

"היה בסדר?" שאלה שולמית בעוד בעלה מניח את יונתן הישן בלול.

"בסדר גמור. ברוך השם." אמא שלה הרתיחה את המים בקומקום. "אתם בטח רוצים לשתות משהו חם".

"בהחלט. תודה. זה היה מתיש כהוגן, אבל ברוך השם שנגמר ככה, מנפילה כזו הוא היה עלול באמת להיפצע."

"איך זה קרה?"

"טיפס על ערימה של שלש בובות."

"מה? את מדברת ברצינות?"

"כן. הוא תמיד מנסה לטפס החוצה, ואני נזהרת לא להניח צעצועים גדולים בלול, אבל לא הייתי חולמת שהוא יהיה יצירתי כזה."

"כמובן שלא."

"הבובות גם לא היו אמורות להיות שם. רגע לפני כן שלחתי את אילה לשים את הבובות במקום, והיא עשתה קיצור דרך ושמה אותן בלול."

"היא לא הייתה יכולה לחשוב שזה מה שעלול לקרות."

"כן, גם אני לא חשבתי. ראיתי אותן בלול רגע לפני כן, אבל לא חלמתי שהוא יערום אותן. את רוצה קפה, אמא?"

"אילה ניסתה למשוך את תשומת הלב שלי כל הזמן." ספרה אמה כשישבו שתיהן ליד השולחן.

"כן. זה מתאים לה."

"היה נראה לי שהיא מציקה גם הרבה, יחסית."

הייתה נימה של היסוס בדבריה של אמא. שולמית הרימה את ראשה בחדות.

"מה את רוצה לרמוז לי?"

"לא לרמוז. להגיד. אם יש לך כח לשמוע עכשיו."

"לא הכי, אבל אני רוצה לשמוע. מה קרה עם אילה?"

"שום דבר מסוים. סתם, היא התנהגה בתינוקיות, וגם הציקה."

שולמית לגמה מהקפה.

"את יודעת, לפעמים מבחוץ רואים יותר שינויים. בפעם האחרונה שראיתי את אילה ליותר מאשר כמה דקות – זה היה בסוכות. עברו כמעט חודשיים, היא השתנתה."

"אולי זה כי קשה לה בכיתה אלף." אמרה שולמית לאט. אילה השתנתה? היא לא שמה לב לזה עד עכשיו, אבל אולי. כן, היא לפעמים מרגיזה במכוון את יונתן, למשל. פעם זה לא היה קורה. אז מה, מה קורה לה בעצם? "אולי אני צריכה לדבר עם המורה שלה." היא אמרה בקול.

"יכול להיות שהיא צריכה יותר תשומת לב בבית." אמא שלה קמה עם הכוס אל הכיור. "אני יודעת שזו לא חכמה להגיד, שולמית. אני כבר עברתי את השלב התובעני הזה ואני באה מבחוץ. אבל את יודעת מה חשבתי? את זוכרת את התערוכה שלך? היית אז בערך בגילה של אילה היום."

"מה, אמא, קנית לי גם צבעי פנדה?"

"כן." אמא חייכה. "בשביל התערוכה שלך, שולמית. הכנת לנו כאלה ציורים יפים מצבעי הקרש, אז רציתי שתוכלי להכין לנו עוד סוג. את אוהבת צבעי פנדה?"

"בטח!" שולמית בת השבע לקחה את החפיסה בשתי ידיים. עשרים צבעים בחבילה אחת! אף פעם לא הייתה לה כזו חבילה גדולה. "אני יכולה לצייר עכשיו?"

"כן, אבל אם מנחם ויוני ירצו, תגידי להם שאני לא מרשה. הם עלולים לשבור את הצבעים."

שולמית רצה אל החדר שלה. הכי טוב שאמא לא מרשה למנחם וליוני. ככה הם לא ינדנדו לה שתתן גם להם.

פוליגל לבן גדול היה תלוי מעל השולחן שלה. התערוכה של שולמית היה מודפס שם באותיות גדולות, ומסביב מדבקות עגולות בצבע זהב. אמא קנתה לה את הפוליגל הזה כי היא יודעת להכין עבודות מיוחדות, ואמא רצתה שהיא תכין לכל המשפחה ציורים מיוחדים שיקשטו את הבית.

היא מכינה הרבה ציורים ועבודות, אבל בתערוכה היא תולה רק את היצירות הכי מיוחדות. בכל פעם שהיא רוצה לתלות משהו חדש, אמא עוזרת לה להוריד את אחת מהיצירות הישנות, ולהכניס אותה לקלסר האדום. יש לה כבר שתים עשרה יצירות בקלסר, ואמא אמרה שהיא תוכל לשמור את הקלסר עד שהיא תהיה אמא. הילדים שלה יוכלו לראות את היצירות שהיא עשתה.

"בטח שאני זוכרת." שולמית חייכה. "התערוכה ההיא – זה אחד הזיכרונות הכי טובים שלי מהילדות. נראה לי שכמה יצירות מהקלסר ההוא עדיין שמורות אצלי בארגז במחסן. אז מה, עשית את זה בשביל - אהממ... סתם בשביל לתת לי תשומת לב?"

"זו יותר מתשומת לב. זו הרגשת מיוחדות. טוב, את באמת היית תמיד מיוחדת."

שולמית הנידה בראשה. "זה בטוח."

"בטח שבטוח." אמא שלה צחקה. "אבל באמת, שולמית. את היית מיוחדת, ובסך הכל לכל ילד יש את המיוחדות שלו, מה שמקנה לו גם בדרך כלל את מקומו הייחודי במשפחה. אבל בתוך היום יום, ובין כל האחים, זה נאבד."

 "אז יזמת את התערוכה ההיא כדי לתת לי הרגשה של מיוחדות?"

"כן. איך באמת הרגשת עם זה?"

שולמית נשענה על הקיר. "אמרתי לך. זה נתן לי המון. אף פעם לא ניתחתי את זה ככה, כמו שאת אומרת את זה עכשיו, אבל זה באמת נתן לי הרגשה שאני מיוחדת."

אמא חייכה אליה בחיבה. "אני שמחה לשמוע את זה. וזה גם מה שהתכוונתי בקשר לאילה. נראה לי שהיא צריכה משהו דומה."

"אין לי כח לזה עכשיו."

"טוב, אז לא. נדבר על פעם אחרת. אבל ברעיון אפשר למצוא גם דברים שלא דורשים מאמץ רב. התערוכה ההיא, למשל. הייתי צריכה רק לקנות חומרי יצירה מדי פעם, ולהיות שותפה פה ושם לשמחת היצירה שלך. האמת, כל כך התלהבת מזה, שזה אכן שימח אותי."

"אילה לא כל כך אוהבת יצירות."

"אז אולי אפיה? לאפות איתה בבית זה דורש כח, אבל אולי את יכולה לשלוח אותה לחוג? משהו שיתן לה אפשרות לביטוי אישי, למקום מיוחד במשפחה."

"אני צריכה לחשוב."

אמה קמה מהשולחן. "טוב, כבר אמרת שאין לך כח. זה באמת לא לעכשיו."

"בסדר, אבל טוב שאמרת לי." שולמית מזגה לעצמה כוס מים. "אני צריכה לחשוב על מה שאמרת, רק שלא עכשיו".

מה שמעבר: מקום ותפקידים במשפחה

הסיפור מדבר על כך שגיבורת הסדרה גילתה את הצורך של ילדתה בביטוי עצמי (למען הדיוק אמא שלה גילתה זאת. הורים צריכים, למרות אי הנוחות הכרוכה בכך, לשמוע לפעמים דברים מאנשים מבחוץ. כי מבפנים הדברים משתנים לאט ולא תמיד אנו  ערים לשינוי הזה)

ועל כן ניסתה למצוא עבורה עיסוק שיתאים לתכונות נפשה, וייתן לה תחושת מיוחדות. במקרה זה: אפיה.

מעבר לצורך בביטוי, מסתתר כאן מניע נוסף, הרבה יותר בסיסי שמכתיב את התנהגותה המציקה של אילה בת השש. הבה ונצטט מתוך הספור את דברי אמה של שולמית המסבירה לביתה: "ובסך הכל לכל ילד יש את המיוחדות שלו, מה שמקנה לו גם בדרך כלל את מקומו הייחודי במשפחה. אבל בתוך היום יום, ובין כל האחים, זה נאבד."

אכן גם אצל שולמית הילדה וגם אצל אילה, ההתנהגות הלקויה הייתה בשרשה סימפטום של חיפוש אחר המקום שלהן במשפחה. הפתרון שמצאו הסבתא בשעתו וכעת גם האם, נתנו אכן מענה לחיפוש הזה ובשורות הבאות ננסה להסביר כיצד:

לכל ילד שנולד, בין אם הוא רוצה בין אם לא, בין במודע ובין שלא במודע - נוצר תפקיד במשפחה, שזה לאו דווקא המקום שלו מבחינה כרונולוגית, אלא מבחינת המהות והזהות.

להיות הוותרן, להיות הנסיך, או להיות הילד הרע של המשפחה – אלו מקומות מהותיים שילד תופס בלי מילים. רוב הילדים אינם נמצאים בתפקידים שהם רוצים בהם באמת, אלא נכנסו לנישה מחוסר ברירה. בואו ניקח לדוגמא את אילה. אני מניחה לפי הסיפור שרחל תופסת את מקום הבכורה שניתן לסמוך עליה. התינוק את מקום המלך או הנסיך, שימי נשמע ילד יצירתי מאד. מלי לפחות בשלב הזה של החיים, נראית לי הילדה המתוקה מן הגן שעוד אפשר לצבוט לה בלחי. יוסי זוכה למקום ברור כבן ראשון שלומד משנה או גמרא ולאחרונה אמו ממקדת בו את היותו ילד נדיב ומתחשב. ומה עם אילה? ילדה בת שש שאיכשהו כרגע אין לה הגדרה מיוחדת. לא תינוקת, לא בכורה, לא בן שלומד עם אבא. לא צריכה לעזור עדיין... ומצד שני כבר יש לה חברות בחצר והיא לא זקוקה שאמה תעסיק אותה. גם לסייע לה להתלבש בבוקר כבר לא צריך, כך שדי בקלות היא יכולה להיבלע בין כולם ולהתמזג ברקע, אבל משהו בתוכה שואף להכרה, הגדרה, זהות, מקום מיוחד. ואם המקומות הטובים תפוסים, אז עדיין המקום של המציקה פנוי, והנה יש הגדרת זהות.

אדם שיודע את מקומו במשפחה, בקהילה, בחברה מקנה לעצמו תחושת ביטחון בהיותו משמעותי למסגרת.

ביטחון בהיותי משמעותי למסגרת בה אני חי מחזק את תחושת השייכות, ותחושת השייכות משמעה "אני שווה, יש לי ערך".

נסו לדמיין מה קורה לכן כשאתן נכנסות לאולם חתונות שבה אינכן מכירות אף אחת. כולן משוחחות זו עם זו, רק אתן לא שייכות. למרות שבדרך כלל אתן בעלות ביטחון עצמי, ייסדק משהו באותו רגע בתחושת הערך העצמי.

ואז, בהיצמד לדוגמת החתונה. אם תבוא בעלת השמחה, תתחב לך מגש עוגות ביד ותבקש ממך לעזור לה להגיש. מיד תחושי שייכת והערך העצמי יעלה בהתאם.

הנה כי כן, דרך מרכזית לחיזוק הרגשת השייכות, (היינו, ביסוס והגדרת מקומך בכל מסגרת וכאן, במערך המשפחתי) - היא בעשייה ותרומה.

זו הסיבה שחיפוש אחר תפקיד או  תחום עשייה ההולם את הילד מגדיר לו זהות ומקום. תפקידנו כהורים לעזור לילד לפתח תחושת השייכות שלו. וזאת נעשה אחר חיפוש תפקיד או עיסוק שמתאים לתכונות נפשו (וכמובן ליכולותיו וגילו). משהו שיאהב לעשות. משהו שיבטא כישרון שלו ובו יוכל להתגדר (שטח פרטי שהוא רק שלו).

במקרה של אילה, הייתה יכולה שולמית להוסיף אולי תפקיד מועיל בעריכת השולחן לכבוד שבת, משהו שמתאים לה וליכולותיה, היה בו כדי להגביר את תחושת השייכות של הילדה.

כל הנ"ל נתונים כמובן לשיקולי ההורים המכירים את ילדם. ולאחר שניתן התפקיד והילד מבצע, יש לנו האפשרות להפעיל כאמור עקרונות העידוד, ולעודד נכונה (כפי שפירטנו בפרק הקודם), דבר שבוודאי יוסיף לתחושתו הטובה של הילד ולעודדו לקבלת תפקידים נוספים.

(אם ניקח את עריכת שולחן השבת של אילה כדוגמא, הנה לאם תיווצר מעתה אפשרות לציין מעבר לתרומה שתורמת הילדה למשפחתה, גם את זריזותה, וטעמה האנין, דבר שבוודאי עשוי לסייע לאילה לגבש לעצמה עוד הגדרה עצמית בתעודת הזהות שלה).

לסיכום: התפקיד החיצוני לכאורה שאנו מוצאים עבור ילדינו, מסייע לו לזהות את תפקידו ומקומו במשפחה ובחברה, וגורם לו לנטוש את התנהגותו הלקויה ולעזוב את המקום, היינו, הנישה הלא מוצלחת שבחר לעצמו בלית ברירה.