כל מה שרציתם לדעת על נביאים ונבואה

הרמב"ם כתב כי "מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם"[1]. ויש לשים לב לכך שהרמב"ם בדבריו כלל את העובדה כי באפשרות כל אדם באשר הוא אדם להגיע למעלת הנבואה, ולא חילק בין זכר לנקבה, ובין עם ישראל לאומות העולם. ואמנם, הגמרא אומרת כי "שבע נביאות נתנבאו להם לישראל"[2], וכן נאמר עוד בתלמוד כי "שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם"[3].

בכדי לזכות במעלת הנבואה, צריך הדורש במעלתה, להיות בעל מידות מתוקנות ביותר, ובעל השכלה נכונה ורחבה מאוד, וכפי שכתב הרמב"ם:[4] "דע שכל נביא אינו מתנבא אלא אחר שנקנו לו על המעלות ההגיוניות ורוב המעלות המדותיות והחמורות שבהן, והוא אמרם: 'אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר'. חכם – הוא כולל כל המעלות ההגיוניות בלי ספק. ועשיר – היא מן המעלות המדותיות, כלומר עין טובה, לפי שהם קוראים לבעל עין טובה: 'עשיר', והוא אמרם בהגדרת העשיר: 'איזהו עשיר? השמח בחלקו', כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. וכן גיבור – גם הוא מן המעלות המדותיות, כלומר שהוא מדריך את כוחותיו בהתאם למחשבה, והוא אמרם: איזהו גיבור? הכובש את יצרו".

כאשר האדם זוכה לשפע הנבואה, הוא יודע בידיעה ברורה כי הוא עומד במעמד הנבואה, וכי הדברים שהוא זוכה לראות ולשמוע – אמת הם, ודברי אלוהים חיים. וכפי שכתב הרמב"ם:[5] "כל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת יציב אצל הנביא, לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל, ודינו אצלו כדין העניינים הנמצאים (=המציאותיים) כולם, המושגים בחושים או בשכל. והראיה על זה - הסכים אברהם לשחוט בנו יחידו אשר אהב כמו שצווה. ואף על פי שהיתה המצווה ההיא בחלום או במראה. ולו היו הנביאים מסופקים בחלום של נבואה או היה אצלם ספק במה שישיגוהו במראה הנבואה לא היו מסכימים לעשות במה שימאנהו הטבע (=שהטבע האנושי מתנגד לו), ולא היה (=אברהם) מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול מִסָּפֵק".

הרמב"ם מנה שני תנאים חשובים ומרכזיים מאוד בקבלת נבואתו של אדם הטוען לנבואה, וכך כתב:[6] "כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו, אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבנו, או מאותות אליהו ואלישע, שיש בהם שינוי מנהגו של עולם. אלא האות שלו, שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו, שנאמר (דברים יח, כא): וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר וגו'. לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם, ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע, אלא לעבוד את ה' במצוות התורה, אין אומרים לו: קרע לנו את הים או החיה מת וכיוצא באלו, ואחר כך נאמין בך, אלא אומרים לו: אם נביא אתה אמור לנו דברים העתידים להיות, והוא אומר, ואנו מחכים לראות היבואו דבריו. אם לא יבואו, ואפילו נפל דבר קטן, בידוע שהוא נביא שקר. ואם באו דבריו כולם - יהיה בעינינו נאמן".

לפי דברי הרמב"ם, אין הנביא (שעומד כמובן בכל הדרישות והמעלות הנדרשות מנביא) מצווה לבצע נס שיש בו משום שינוי מנהגו של עולם, אלא הוא אמור לומר לנו דברים העתידים להיות בעולם, וכל דבריו כולם אמורים להתקיים בצורה מושלמת, ואם "אפילו נפל דבר קטן, בידוע שהוא נביא שקר". זאת ועוד, אומר הרמב"ם, כי אסור לו לגרוע או להוסיף על מצוות התורה, ואם עשה כך – בידוע שהוא נביא שקר. אך בעניין זה ישנו חילוק, אם אמר לנו לעבור על מצווה כלשהי כהוראה שעה בלבד, וכפי שכתב עוד הרמב"ם:[7] "אם יאמר לנו הנביא, שנודע לנו שהוא נביא, לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או על מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות, לפי שעה, מצוה לשמוע לו. וכן למדנו מחכמים הראשונים מפי השמועה: בכל - אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל, שמע לו, חוץ מעבודה זרה, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרה, והמקריב בחוץ חייב כרת. ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו, וגם בזה נאמר (שם יח, טו): אליו תשמעון".

חילוק נוסף יש בדברי הרמב"ם בין נבואה טובה לנבואת פורענות, ונבואת אמת נמדדת רק על בסיס נבואה טובה, וכך כתב:[8] "דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר: פלוני ימות או שנה פלונית שנת רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו, אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דבר ולא בא. שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיה. אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר, בידוע שהוא נביא שקר. שכל דבר טובה שיגזור האל, אפילו על תנאי - אינו חוזר".

נמצא אפוא עד כה, כי נביא האמת הוא אדם בעל מידות מתוקנות, ובעל השכלה נכונה ורחבה מאוד. ושפע הנבואה שלו הוא זוכה, הוא בדרגת אמת ללא שום ספק. וכאשר הוא עומד לפני בית-הדין, ומבשר להם את דבר נבואתו, אין הוא צריך לעשות כל נס, אלא עליו לומר לדיינים את העתיד להתרחש, וכל דבריו כולם חייבים להתגשם. וזאת כמובן כאשר מדובר בנבואה טובה, שהרי אם מדובר בנבואת פורענות, אין היא חייבת להתגשם, שכן "הקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם". זאת ועוד, אם הנביא אמת אמר לבטל מצווה מן התורה כהוראת שעה בלבד (כדוגמת יציאה למלחמה בשבת), עם ישראל מחויב לשמוע לו ולעשות כדבריו. אך אם הטוען לנבואה בא לבטל או להוסיף מצווה מן התורה כדבר שבקביעות, או שאומר לעבוד עבודה זרה (אפילו כהוראת שעה בלבד!) – הרי זה נביא שקר.

חז"ל אמרו בתלמוד כי אין הנבואה שורה בעת של עצבות[9], והרמב"ם כתב כי מסיבה זאת, פסקה הנבואה מלפעול לאחר חורבן בית ראשון והיציאה לגלות, שהרי כל תקופת הגלות רצופה עצב וצער. אך עם זאת, כאשר יבואו ימות המשיח במהרה, ועם ישראל יצא מהגלות, ואז ימלא שֹחוק פינו, נזכה בחזרה לשפע הנבואה[10]. ויואל הנביא ע"ה התנבא על ימות המשיח (יואל ג, א): "והיה אחרי כן, אשפוך את רוחי על כל בשר, וניבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו". וכן הושע הנביא ע"ה התנבא (הושע יב, י-יא): "ואנכי ה' אלוהיך מארץ מצרים, עוד אושיבך באוהלים כימי מועד, ודיברתי על הנביאים, ואנוכי חזון הרביתי, וביד הנביאים אדמה".