מישהו שומע אותי? כל מה שרציתם לדעת על התפילה

היסוד העשירי בעיקרי האמונה הישראלית קובע כי הקב"ה "יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר "עזב ה' את הארץ", אלא כמו שאמר "גדול העצה ורב העלילה אשר עיניך פקוחות כל דרכי בני האדם" (ירמיהו לב, יט), ואמר "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" (בראשית ו, ה), ואמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (שם יח, כ)"[1].

הרמב"ם כתב כי השקפת אפיקורס "היא דבר מי שחשב שאין השגחה כלל בשום דבר מן הדברים בכל המציאות הזו, ושכל מה שיש בה, מן השמים ועד כל שזולתה, הכל אירע במקרה ואיך שיהיה, ואין שם כלל לא עורך ולא מנהיג ולא משגיח במאומה"[2].

היו גם מן הפילוסופים שכפרו בהשגחתו של האלוהים, מפני שלטענתם האלוהים הוא נעלה ומרומם מכדי להתעסק בעניינים כמו הטבע ובני האדם.[3] הרב מרדכי נויגרשל הסביר את הכשל הלוגי שבטענת אותם הפילוסופים, וכך כתב:[4]

"הרעיון כי אלוקים כה גדול אינו מתעניין בבני אדם קטנים, אין בו כדי להשֹגיב את האלוקים אלא להפך, זו הקטנת האלוקים. באמרך כן, הפכת את האלוקים האינסופי למהות סופית, ואסביר את דברי: הבה ונראה מה עושה האומר כי "מתאים" לאלוקים לברוא עולם, ולא להתעסק בעניינינו הקטנים, או להתגלות אלינו, אומר הוא כי הפער בין "בעניינינו הקטנים", לבין היקום הגדול, קירב את היקום לאלוקים ביחס אלינו. או במילים אחרות: העובדה שהיקום גדול הרבה מאיתנו גורמת שהיקום יהיה קרוב יותר לאלוקים מאשר אנחנו... אמירה זו מקטינה, חלילה, את האלוקים בהתייחסה אליו כאל מהות סופית שהבדלי גודל, משפיעים עליו. האמת היא, כי חלילה לנו ממחשבה זו, האלוקים הינו אינסופי, והמרחק בינו לבין העניינים הגדולים ביותר, זהה לחלוטין למרחק בינו לקטנים ביותר. ומה שלמרות זאת ברא אלוקים עולם הרי זה רק מפני שרצה לבוראו, כיוון שכן אין כל מניעה שגם רצה להתגלות לבני האדם "ולהתעניין" "בענייניהם הקטנים".

אין לנו כל אפשרות לקבוע מהו עניין "קטן" ומהו "גדול", כיוון שאין לנו את הפרספקטיבה המתאימה. מה שלעניינינו עשוי (או עלול) להראות גדול וחשוב במבט אחר יכול להתגלות כשולי, ולהפך".

חלק גדול מהתיעוד המקראי מתאר לנו את מערכת היחסים שהיתה מצויה בין בני האדם להקב"ה על רקע התפילה. האדם פנה להקב"ה, וביקש ממנו עזרה, הדרכה, הצלה פרטית וכללית ועוד:

אברהם אבינו התפלל בעבור אבימלך מלך גרר, והקב"ה שמע את תפילתו, וריפא את אבימלך, אשתו ואמהותיו (בראשית כ, יז).

עבדו של אברהם, נשלח על ידו, למצוא אישה לבנו יצחק בקרב אנשי ארצו ומולדתו, וכאשר העבד מגיע לעיר נחור, הוא נושא תפילה להקב"ה, ומבקש את עזרתו והכוונתו במציאת אישה ראויה ליצחק. ואמנם, בעודו עסוק בתפילתו, הוא זיהה את רבקה, שעמדה כידוע בכל שאיפותיהם של אברהם ועבדו, והיתה ראויה ליצחק. ואמנם, היא חוזרת עם העבד לבית אדונו, ויצחק לוקח אותה לאישה (בראשית, פרק כד).

אשתו של יצחק (רבקה) לא מצליחה להביא ילדים לעולם, ויצחק אבינו נושא תפילה להקב"ה, שיזכה אותם בפרי בטן. ואמנם הקב"ה נעתר לתפילתו, ורבקה מתעברת (בראשית כה, כא).

כאשר יעקב אבינו עומד לחזור לארץ מולדתו (היא ארץ ישראל), והוא עומד להיפגש עם עשיו, הוא פונה אל הקב"ה בתפילה ומבקש "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני", ואמנם לבסוף הפגישה ביניהם נערכה על מי מנוחות (בראשית, פרקים לב-לג).

המקרא מתעד מספר דוגמאות לתפילות שערך משה רבנו ע"ה: הקב"ה רצה להעניש את אהרון על חלקו במעשה עגל הזהב, אך תפילתו של משה רבנו ע"ה מנעה מעונש זה לבוא לידי ביטוי (דברים ט, כ, וראה גם פירוש ה'דעת מקרא' על אתר). כמו"כ לאחר שמרים אחותו נצטרעה, משה התפלל בעבורה וביקש "אל נא רפא נא לה" (במדבר פרק יב). גם בעבור העם משה מתפלל: לאחר חטא המרגלים, משה מתפלל להקב"ה שיסלח להם, ואמנם הקב"ה משיב למשה "סלחתי כדבריך" (במדבר יד, יא-כ). גם לאחר התקפה של נחשים על העם במדבר, משה מתפלל להקב"ה, שמושיע אותם וממציא מזור למכתם (במדבר כא, ו-ט). כמו"כ כאשר פרצה שריפה במחנה ישראל וגרמה לנזק, משה התפלל אל ה', ובעקבות תפילה זאת האש פסקה (במדבר יא, ב).

מנוח, שהיה אביו של שמשון, התפלל להקב"ה שישלח אליו מדריך, שיורה לו כיצד לנהוג עם בנו שעתיד להיוולד. וכך אמנם מתרחש, והקב"ה שולח שליח שמדריך אותו כיצד לנהוג בילדו, שיגדל להיות שמשון הנזיר, הגיבור והשופט (שופטים יג, ח-יד). אף שמשון בעצמו, לאחר שנפל בידי הפלישתים, התפלל להקב"ה, שיתן לו את הכח להתנקם בפלישתים, וכך אמנם היה (שופטים טז, כח-ל).

לאלקנה היתה אישה ששמה חנה, שלא זכתה לפרי בטן. ובעקבות זאת, חנה הרבתה בתפילה ובבכייה להקב"ה, ששמע אל תפילתה, ופקד אותה בפרי בטן, וכך היא ילדה זכר, שעתיד לגדול ולהיות שמואל הנביא ע"ה (שמואל א, פרק א).

כאשר קיימת סכנה קיומית לבני ישראל בעקבות מתקפתם של הפלישתים, שמואל הנביא ע"ה מתפלל בעד העם אל הקב"ה, שיושיע אותם מהפלישתים. ובעקבות התפילה וההתעוררות הרוחנית של העם וחזרתם בתשובה, הם זוכים לתשועה, ומכניעים את הפלישתים (שמואל א, פרק ז).

כאשר דוד המלך ע"ה ברח מפני שאול המלך ע"ה, והתחבא במערה מפניו, ושאול היה קרוב ללכדו, דוד נשא תפילה לה', שיציל אותו, ואף העלה שבח בתפילתו לה'. ואמנם, כידוע, דוד ניצל, ולבסוף זכה בכתר המלכות (תהילים, פרק קמב).

שלמה המלך ע"ה ביקש מאת הקב"ה, עוד בעודו נער קטן, שיזכה אותו לגדול להיות שופט צדק, ולשפוט את העם משפט אמת. ואמנם הקב"ה נעתר לתפילתו. וכידוע, שלמה זכה להיות שופט צדק גדול ומפורסם (מלכים א, ו-יב).

לאחר שנגזרה גזירת מיתה על חזקיהו המלך, הוא בכה בכי גדול והתפלל אל הקב"ה, שנעתר לתפילתו, והוסיף לו עוד חמש-עשרה שנה לחייו (ישעיהו לח, א-ה).

כאשר צבאו של סנחריב מלך אשור, צר על ירושלים וביקש לכובשה, אזי חזקיהו המלך והנביא ישעיהו בן אמוץ, התפללו אל הקב"ה שיושיע אותם, וכך אמנם היה (דברי הימים ב, לב, ט-כג).

אחרי שמנשה מלך יהודה, נתפס בידי האשורים, ומובא אל בבל, הוא מתפלל אל ה', ששומע אל תפילתו, מחלץ אותו מצרתו, ואף משיב אותו בחזרה למלכותו בירושלים (דברי הימים ב, לג, י-יג).

ירמיהו הנביא ע"ה, שכבר ניבא את חורבן הבית הראשון ע"י הבבלים, התפלל להקב"ה על ירושלים, והזכיר בתפילתו את הקשר ההיסטורי שבין עם ישראל להקב"ה, וכל החסדים שעשה עמהם. ואמנם, הקב"ה מבטיח לירמיהו, שהוא ישיב את עם ישראל לאדמתו, וכולם יעבדו אותו בלבב שלם (ירמיהו, פרק לב).

לאחר שדג גדול בולע את יונה הנביא ע"ה, וקיים חשש לחייו, הוא נושא תפילה להקב"ה, הכוללת גם שבח והודאה להקב"ה. ואמנם, הקב"ה חס על חייו, וגוזר על הדג שיקיא את יונה אל היבשה (יונה, פרק ב).

דניאל, שחי בתקופת גלות בבל, ובית המקדש עדיין עמד בשיממנו ובחורבנו, התפלל להקב"ה על בניין בית המקדש (דניאל ט, כ). מכל הדוגמאות המוצגת לעיל ומתועדות במקרא, אנו יכולים ללמוד את החשיבות הגדולה שייחסו האבות, הנביאים וגדולי האומה הישראלית לתפילה, ולתועלת שצומחת באמצעותה. ואמנם כל אדם צריך להחדיר לליבו את חשיבותה של מעלת התפילה, ולהתמלאות שמחה נוכח המתנה הגדולה שניתנה לנו מאת הבורא יתברך, ולדעת שיש לנו אצלו יתברך אוזן קשבת לכל צרכינו ורחשי ליבנו, וכמאמר הפסוק (תהילים קמה, יח): "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת".