פרשת כי תבוא: תקציר הפרשה וליקוטי רש"י

תקציר הפרשה

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ... וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה..." (דברים כו, א-ב): הפרשה פותחת במצוות הבאת ביכורים מפירות ארץ ישראל, לבית המקדש. התורה אומרת כי ישנו חיוב להודות לה' בעת הבאת הביכורים, ולמעשה עיקר הבאת הביכורים היא כדי להלל להשם יתברך על הטוב שעשה עמנו, שנתן לנו את ארץ ישראל, ואנו נהנים מפירותיה.

בהמשך הפרשה אנו קוראים על דין ביעור מעשרות - כל אדם צריך לבער מרשותו אחת לשלוש שנים את כל התרומות והמעשרות, דהיינו, במידה והשהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה של שנות השמיטה, חייב בשנה השלישית לבערם מביתו: "וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (דברים כו, יב). אחרי הביעור אומרים את "וידוי מעשרות" - שבוא האדם אומר בקול שהוא סיים להפריש את כל מה שמחובתו להפריש ע"פ התורה: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת..." (דברים כו, יג).

אחרי כן, בפרשה מסופר כי משה מצווה את העם לכתוב את התורה על גבי אבנים, מיד כשיעברו את הירדן: "לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ..." (דברים כז, ג) – דהיינו, שעם ישראל זוכה לבוא לארץ ישראל בזכות התורה, וגם בכוח התורה ינצחו את אויביהם ויירשו את הארץ המובטחת.

בנוסף, אנו קוראים בפרשתנו על מעמד הברכה והקללה שיהיה בכניסתם לארץ - כיצד יהיו הכרזת הברכות והקללות, מי יעמוד על הר גריזים ומי יעמוד על הר עיבל: "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי..." (דברים כז, יב-יג).

לקראת סופה של הפרשה, מפורטות הברכות שיגיעו לעם ישראל משמירת התורה - ברכת הבנים, התבואה, הגשמים, המזונות והפירות, וכן מפלת האויבים. כמו כן, מפורט לנו בפרשה על הקללות - קללת הגוף, היבול, הגלות, וכן קללת המלחמה והמצור. התורה אומרת כי סיבתם של הצרות הללו היא: "כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ" (דברים כח, מה).

הפרשה מסיימת בתיאור החסדים שעשה ה' לעם ישראל במדבר.

ליקוטי רש"י על הפרשה:

ממתי נתחייבו בביכורים?

פרק כו', פסוק א': "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"

רש"י: וירשתה וישבת בה. מגיד שלא נתחייבו בבכורים, עד שכבשו את הארץ וחלקוה (קידושין לז:).

פירות החייבים בביכורים

פרק כו', פסוק ב': "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם"

רש"י: מראשית. ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינין בלבד, נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו' )לעיל ח, ח.), מה להלן משבעת המינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל, שהן שבעה מינין.

צירוף מחשבה למעשה

פרק כו', פסוק ה': "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב"

רש"י: ארמי אובד אבי.  מזכיר חסדי המקום, ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם עובדי אלילים חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה.

האם הלוי חייב בביכורים?

פרק כו', פסוק יא': "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ"

רש"י: אתה והלוי. אף הלוי חייב בבכורים אם נטעו בתוך עריהם.

מעמד הברכה והקללה

פרק כז', פסוק יב': "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן"

רש"י: לברך את העם . כדאיתא במסכת סוטה (דף לב.) ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון למטה באמצע, הפכו לוים פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו', ואלו ואלו עונין אמן, חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, ואומרים ארור האיש אשר יעשה פסל וגו', וכן כולם עד ארור אשר לא יקים.

מדוע נקראו 'שגר'?

פרק כח' פסוק ד': "בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ"

רש"י: שגר אלפיך. ולדות בקרך, שהבהמה משגרת ממעיה.

מדוע נקראו 'עשתרות'?

פרק כח' פסוק ד': "בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ"

רש"י: ועשתרות צאנך. כתרגומו, ורבותינו אמרו (חולין פד:) למה נקרא שמם עשתרות, שמעשירות את בעליהן ומחזיקות אותם, כעשתרות הללו שהן סלעים חזקים.

שחפת, קדחת, דלקת וחרחור

פרק כח' פסוק כב': "יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ"

רש"י: בשחפת. שבשרו נשחף ונפוח.  ובקדחת.  לשון כי אש קדחה באפי(דברים לב, כב.), והוא אש של חולי מלוו"י בלע"ז (פיעבערהיטצע) שהיא חמה מאוד. ובדלקת. חמה יותר מקדחת, ומיני חלאים הם. ובחרחר.  חולי המחממו תוך הגוף וצמא תמיד למים, ובלע"ז אשרינמנ"ט (בראנד(, לשון ועצמי חרה מני חרב (איוב ל, ל.), נחר מפוח מאש (ירמיה ו, כט.).

הרוח שלאחר המטר

פרק כח' פסוק כד': "יִתֵּן יְהוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ"

רש"י: מטר ארצך אבק ועפר. זיקא דבתר מטרא (תענית ג:), מטר יורד ולא כל צרכו ואין בו כדי להרביץ את העפר, והרוח באה ומעלה את האבק, ומכסה את עשב הזרעים שהן לחים מן המים, ונדבק בהם ונעשה טיט, ומתייבש ומרקיבין.