השיר שגרם לי לבכות: "לפעמים"

אני לא יודעת איך הוא עושה את זה, אבל יהושע לימוני תמיד מצליח לגרום לי לבכות. ויש כל מיני סוגים של בכי, יש בכי של כאב, יש בכי של בושה, יש בכי מרוב שמחה. יהושע לימוני מצליח לגרום לי לבכות בכי של זיכוך. פנימי, אמיתי.

כאמור, סיפרתי כבר שאנחנו (אני והשירים שלו) אמנם לא מכירים כל כך הרבה זמן, או לפחות כך חשבתי, עד שהבנתי שהוא אחראי על כמה מהשירים שהכי אהבתי לשמוע בשנים עברו, כמו "מנגינה", וגם "מתנדנד ונופל", אבל מהרגע שזכיתי להכיר - הם כבר נטועים עמוק בליבי. והיום, אחרי ששנינו עברנו תהליך של תשובה - הוא עדיין מצליח לגעת לי עמוק מאוד בלב ובנפש, אבל היום ברובד עמוק עוד יותר. השירים שלו מצליחים  לקרב אותי לה' ולהחזיר אותי לעצמי.

השיר "לפעמים" מזכיר לי שיר ששמעתי פעם בערב שבת, שמשפט אחד בו תפס אותי מאוד: "...ואם תבקש לעווני - אברח ממך אליך, ואתכסה מחמתך – בצילך...". יש איזו תחושה מוכרת, שכל אחד כמעט יכול להזדהות איתה, שלפעמים אנחנו פשוט מוכרחים לברוח, מכל דבר אפשרי, אפילו מעצמנו. אבל גם שנברח הכי רחוק, ונדמה לנו שאנחנו בורחים אפילו ממנו, מהקב"ה – החדשות הן שתמיד נברח רק אליו. 

"לפעמים", נוגע עמוק באותה נקודה בעיני. הבריחה שלנו מה' לפעמים, שנובעת מבושה, מתחושה של ריחוק ואפסיות. אולי קצת בדומה לסיפור בספר בראשית, של אדם, שניסה לברוח מה', אחרי שאכל מפרי העץ הדעת שנאסר עליו, כמו ילד מבוייש. כמונו לפעמים, מנסים לברוח כאילו יש פינה אחת בעולם שחסרה מציאות האלוקית... ואז רגע אחד אחרי זה שבים לחפש את קרבתו, כי אחרי נקודת שבר  - אין עוד נחמה כזאת בכל העולם, כמו הקרבה האמיתית והמנחמת שלו.

ועוד דבר שצעק לי חזק באוזניים יחד עם השיר, כששמעתי אותו, היה הכנות. השיר הזה צועק כל כך מכנות של יוצר. שעומד מול ה' ומתקלף. שמודה בגילוי לב נוגע, ש"לפעמים אני שוכח על מה ומה כל זה... ונראה לעצמי כבורח, ונראה כמתחזה...", שבתרגום חופשי שלי, זה המקום החצוי הזה, שקיים אצל כל אחד מאיתנו, נקודת ההתנגשות בין הגוף, שצועק כל כך מגשמיות, עד שכל מציאות אחרת נשכחת מאיתנו, והנשמה, שצועקת כל כך לרוחניות, ומזכירה לנו לא לצעוד לבד, ולהכניס גם את ה' לתמונה. 

אז ברגעים שלי, שאני זקוקה לשלוש דקות וקצת של שקט מהכל, אני עוצמת את העיניים ונותנת לשיר המדהים הזה להתנגן בחלל, ולהדהד עמוק עמוק בתוכי. נותנת לו להזכיר לי תמיד את נקודת האמת שלי מול ה'. להזכיר שגם כשאני בורחת ממנו, זה רק אומר שאין יותר נוכח ממנו, כי אי אפשר בעצם לברוח ממשהו אם אין לו ממשות עבורך, אם הוא לא קיים כל כך חזק אצלך. 

מדהים איך לימוני, לוקח מקום כל כך חלש ועייף של בריחה, והופך אותו למקום חזק של כנות ואמת, של מודעות, של חיפוש אמיתי, של בירור. של קשר מתמיד מול ה', גם בנפילות, גם בבריחות. כמו שיהודי באמת צריך לחיות.

שנזכה תמיד, ובמיוחד בתקופה הזאת של חודש אלול, להמשיך ולהתקלף. להמשיך ולהשיל את כל מה שהוא כל כך לא אנחנו, את כל מה שכל כך מכסה, מעייף ומבלבל אותנו. כמעט משכנע אותנו שאנחנו זה הוא, אבל באמת הוא רק קליפה חיצונית שצריך להשיל...

כי באמת, לאן שלא נלך ומה שלא נעשה – "לית אתר פנוי מיני", אין מקום בכל העולם הזה שהוא חסר את ההשגחה, המציאות והאהבה של הקב"ה. גם המקומות הכי נמוכים, התחתיות שאנחנו 'מגרדים' לפעמים. גם כשאנחנו בורחים – זה נדמה שממנו אנחנו בורחים, אבל בעצם, בפנימיות של הדברים, אנחנו רק בורחים אליו.

"לפעמים" – מילים ולחן: יהושע לימוני. האזנה נעימה!

מילות השיר:

לפעמים אני שוכח
על מה ומה כל זה
ונראה לעצמי כבורח
ונראה כמתחזה
שמרוב מלחמה ופחד
חיפשתי ניצחון
ולקחתי מה שיכולתי לקחת
גם עם זה נכון גם עם זה...

נכון אני בורח
אבל יש כאן חדשה
היום כשאני בורח
אני בורח ממך
לא את כל מה שבקשת

תמיד הצלחת לקבל
ובאורו הטוב נתקעת
עד כדי להתבלבל, עד כדי להתבלבל
אבל היום אתה יודע
גם מילים של מעשים
ובימים של חול הצלחת
לראות ניסים, לראות ניסים

לפעמים אני בורח
אבל יש כאן חדשה
היום כשאני בורח
אני בורח ממך...
אליך...
לפעמים אני בורח
לפעמים רק ככה אני נשאר
לפעמים אני שוכח
לפעמים רק ככה, אני נזכר