הייתי פעם ילד: שולחן השבת של השכנים ירוק יותר?

שולמית הניחה חזרה את הטלפון. יופי, אז שפרה, אחותה, תתארח אצלה לסעודה של הבוקר. רק היא ובעלה. הם עושים שבת חופש ללא הילדים.

יופי ומקסים, רק שהיא לא יכולה לשמוח בלב שלם. אם האירוח לא היה לסעודת שבת בדווקא, זה היה מושלם. היא אוהבת להיפגש עם שפרה, אבל אין לה חשק ששפרה תראה איך שולחן השבת שלהם מתנהל. רחוק כל כך ממה שהיה אצל אבא ואמא. יעקב לוקח את זה בקלות. "שולחן שבת צריך להיות נעים לנו", כך הוא אמר לה פעם כשניסתה לשכנע אותו להשקיע יותר שהשולחן ייראה כמו ששולחן שבת צריך להראות. "אני לא רואה טעם לקרוא לילדים לשולחן בכוח. אם נעים להם לשבת ליד השולחן, אז שישבו, ואם לא, אז לא".

גם אצל ההורים שלה, לא הושיבו את הילדים בכוח. זה נכון שלפעמים נזפו בילדים שקמו באמצע, אבל ככה זה בכל דבר טוב שמנסים להרגיל להם אליו. ברור שהילדים נמשכים יותר לקרוא ספרים ולשחק. זה עדיין לא אומר שזה מה שעדיף בשבילם. אצל ההורים שלה שולחן שבת נראה כמו ששולחן שבת אמור להראות.

"מי יזכיר לכולם איזו מלאכה גמרנו ללמוד שבוע שעבר?" אבא פינה מקום לספר ההלכה, והניח אותו על השולחן לפניו.

"לש!" צעק מנחם.

"מצוין. שבוע שעבר סימנו ללמוד את מלאכת לש. השבוע נתחיל את מלאכת בונה וסותר". אבא החל לקרוא מהספר. "הבונה הוא אחד מל"ט אבות מלאכה, ומבואר בגמרא שמלאכה זו לא נאמרה רק במי שבונה בית או כותל."

שולמית בת השלש עשרה אכלה עוד כף מסלט תפוחי האדמה, מקשיבה. את שעור דינים בכיתה היא לא אוהבת, אבל כשאבא מלמד – אז כן.

"מלאכה נוספת הקשורה למלאכת בונה היא מלאכת מכה בפטיש." המשיך אבא. אמא אספה את הצלחות. שפרה קמה כדי לעזור לה. "לא צריך, שפרה". אמרה אמא בקול שקט, "חבל שתפסידי."

אבא הסביר את מה שהקריא, ואז דפדף אחורנית בספר. "עכשיו נחזור למלאכת לש. אני אתאר פעולה שקשורה ללש, ואתם תגידו לי האם היא מותרת או אסורה. אחר כך מי שיודע גם להסביר מדוע זה מותר או אסור, יצביע ויסביר לכולם." שולמית הזדקפה. את זה היא הכי אוהבת, שאבא עורך כמו חידון.

אצל אבא ואמא שולחן שבת היה שולחן שבת. בדרך כלל למדו הלכות שבת. אמרו ווארטים על הפרשה. זמירות שרו ביחד כמו שצריך, ולא פרשו באמצע כדי לשחק, כמו שקורה היום אצלה. היא מנסה מדי פעם לאסוף את הילדים לשבת, אבל הם מרגישים שליעקב זה לא אכפת, אז זה לא הולך.

"שפרה התקשרה לשאול האם היא ודוד יכולים לבוא לסעודה של הבוקר." היא ספרה ליעקב בערב.

"למה לא. בשמחה. מה, הם יהיו כאן?"

"כן שניהם. בלי הילדים."

"יופי. למה לא."

"מה דעתך, חשבתי שוב על שולחן שבת. אולי נתחיל לעשות משהו קבוע עם הילדים? איזה לימוד או משהו?"

יעקב זקף את ראשו. "לכבוד שפרה?"

"לא. לא לכבוד שפרה. בגלל שאני חושבת ששולחן שבת צריך להראות אחרת."

"ובדיוק עכשיו, כששפרה מגיעה?"

"אתה יודע מה, אז כן לכבוד שפרה. לא בשביל להרשים אותה, למרות שגם לזה לא הייתי מתנגדת, אלא בגלל שזה מכבר מזמן מטריד אותי. לא ככה שולחן שבת צריך להראות".

"מי אמר איך שולחן שבת צריך להראות?"

"ההיגיון אומר. זו שבת, וזו ההזדמנות השבועית שלנו לחנך את הילדים."

"את הילדים אנחנו מחנכים כל יום. גם אתם לא התחנכתם מזה שאבא שלכם לימד אתכם הלכות שבת בשולחן. זאת אומרת, לא בעיקר מזה. נכון? את התחנכת מהמעשים של ההורים שלך, והילדים שלנו מתחנכים מהמעשים שלנו. לא מדיבורים ולא מהטפות מוסר."

"בסדר, אבל גם זה חשוב."

"מה חשוב?"

"ששולחן שבת יתנהל כמו שצריך."

"מבחינתי הוא מתנהל בדיוק כמו שצריך."

"זה נקרא כמו שצריך? שולחן שבת דומה אצלנו לכל ארוחת ערב. כל ההבדל הוא שגם אתה נמצא."

"שולמית, תפסיקי. בסדר?" יעקב קם בזעף. "תעשי לי טובה. אין לי כח לזה עכשיו."

יונתן הפך את הכוס שלו, שבילים מרהיבים של מיץ כתום שייטו במרכז השולחן, בין צלחות הסלטים. התחלה מזהירה לסעודה.

שולמית הביאה סמרטוט והניחה אותו על המיץ, נזהרת לא ללחוץ כדי שהסמרטוט לא יסחט. את ההלכה הזו היא גם כן יודעת בזכות הלימוד עם אבא בסעודות. אבל יעקב אינו מוכן לשמוע כלום בנושא הזה. ביום רביעי הוא התעצבן שהיא מנסה לשכנע אותו. אותה זה מרגיז שהוא לא מוכן לדבר. עכשיו הם באמצע להתווכח על זה שהיא מתעקשת לדבר על זה. אוף, עד ששפרה באה אליה פעם, מצב הרוח שלה מתחת לרצפה.

יעקב ודוד דברו על שינויים שנעשו לאחרונה ב'כולל' של יעקב. רחל אכלה, יוסי שחק על הרצפה ב'חמש'. אילה באה כדי להצטרף אליו – תחביב חדש שלה. מלי בחשה בחולמנות בתכולת הצלחת שלה. את שימי ויונתן שמעה מתעסקים במשהו בהול. שולחן שבת למופת. מה יש לומר.

"אז מה נשמע?" שאלה אותה שפרה. "כבר מזמן לא דברנו."

"אין איזה חדשות מיוחדות." חייכה שולמית חזרה. "הכל כרגיל." היא הייתה רוצה לקרוא עכשיו ליוסי ולאילה לחזור לשולחן, לפחות, אבל זה לא ילך. הם ישאלו אותה בשביל מה לבוא לשולחן. "מה נשמע אצלך?"

"בסדר, ברוך השם. אנחנו מתלבטים עכשיו על ישיבה לאפרים."

"הרישום כבר עכשיו?"

"עוד מעט. אבל קשה לנו מאד להחליט, בעיקר בין שתי ישיבות. אחת שמתאימה לו מבחינת רמת הלימוד והסגנון, אבל אולי מלחיצה מדי, והשנייה, אולי הסגנון שם פתוח מדי בשבילנו."

"באמת לא פשוט."

יונתן מחזיק את התיקייה של הגן. "אבא."

"מה זה, הוא רוצה לספר?" שאלה שפרה.

"הוא? בטח. הוא מתלהב שהוא כמו הגדולים. כל שבת הוא רץ ליעקב עם התיקייה."

שפרה צחקה. "התיקייה כמעט בגודל שלו. בן כמה הוא?"

"כמעט שנתיים."

"ואת רוצה להגיד לי שהוא יודע לספר את בדף קשר?"

"נו, את יודעת. מילה פה מילה שם. הוא דווקא מאחר בדיבור."

יעקב הרים את יונתן על ברכיו. "זה לא בדיוק ככה." הוא הסביר לדוד, בעלה של שפרה. "אם אתה מכניס קבוצה גדולה של אברכים בבת אחת לכולל קיים, זה לא בהכרח רק מוסיף לכולל, כי עלול להיווצר מצב - -" יונתן דחף את התיקייה לתוך פניו של אביו. "טוב, רגע. הוא רוצה לספר." אמר יעקב לדוד. "רגע."

יעקב פתח את התיקייה, והוציא ציור צבעוני. "הו, מה זה, יונתן?"

יונתן צהל. "אש!"

"נכון, הנה אש, מדורה." יעקב הרים את הדף. ציור של ילדים רוקדים סביב מדורה, ושרבוטי צבע של יונתן. "אמא, תראי איזו מדורה של ל"ג בעומר יונתן צבע!"

שולמית חייכה חזרה. מלי הלכה מהשולחן כדי לשחק, ורחל קוראת על הספה את ספר הספרייה שלה. אף ילד לא יושב ליד השולחן. מקסים.

יעקב הפך דף בדפדפת של דפי הקשר, והחל לשיר. "אש, אש, אש, חם, חם, חם." יונתן החליק מברכיו, והושיט לו ידיים כדי לרקוד. שולמית ראתה את דוד מסתכל המום בבעלה, שאכן קם ורקד עם בן השנתיים שלו. "אש דבר מסוכן."

אוף.

"יפה איך שרגוע אצלכם." אמרה שפרה.

שולמית הסבה את ראשה בחדות. "מה?"  

"יפה איך שרגוע אצלכם. אני אוהבת את זה, שיונתן יכול לבוא ליעקב, ולקבל את היחס שלו, בלי הלחץ הזה מסביב שכולם צריכים להקשיב."

"איזה לחץ?"

"סתם. טוב, לא משנה."

"מה אמרת?"

"מה את לוקחת אותי קשה?"

"מה אכפת לך להגיד מה אמרת?"

"נדבר במטבח. טוב?"

הן פינו את הצלחות וכלי ההגשה למטבח. מלי הצטרפה למעגל של יעקב ויונתן, ובמטבח הניחה שפרה את המגשים על השיש. "למה את עושה כזה עסק ממה שאמרתי לך?"

שולמית עמדה מולה. "אני לא עושה עסק. אמרת ולא הסברת, אז שאלתי."

"רק אמרתי שזה יפה איך אין אצלכם לחץ."

"למה שיהיה לחץ?"

"כי אם ילדים צריכים להקשיב לאח שלהם שמספר, וזה לא מעניין אותם, אז הם מתנגדים, וצריך להתעקש שהם כן ישבו. זה יוצר מתח ולחץ."

"לא חייבים להקשיב לדפי הקשר דווקא בסעודה, וילדים גם יכולים להתרגל לשבת ולהקשיב בסעודה בלי שום לחץ. הם יכולים להרגיש עם זה מצוין."

"לא יודעת אם את צודקת. אבל בסדר. מה הטעם להתווכח על זה."

שולמית הסתובבה אל השיש. מחזירה את שארית הסלטים לקופסאות, ומשליכה לפח את הצלחות החד פעמיות. "אצל אבא ואמא למשל," היא הוסיפה. "זה היה בלי לחץ."

"באמת!" קולה של שפרה עלה בחדות.

רחל נשאה מבט קשוב מהסלון.

"מה באמת?" שולמית סגרה את דלת המטבח. "את חושבת שכן היה אצלם לחץ?"

"ברור!"

"את הרגשת לחץ בשולחן שבת?"

"ברור!" שפרה דברה בהתרסה שהדהימה את שולמית. מספיק היה לי לחץ לימודי בבית הספר. לא הייתי צריכה שיהיה לי מזה גם בבית!"

"שמה יהיה לך בבית?"

"לחץ לימודי. נראה לך שזה היה לי כיף לשמוע כל שבוע איך כולם יודעים לענות לאבא על כל השאלות משבועות קודמים, ורק אני יושבת שם כמו טיפשה ולא זוכרת כלום?"

"אני בשוק, שפרה! ככה הרגשת עם החידונים של אבא? אני המומה. אף פעם לא חלמתי שככה את מרגישה. אני גם לא זוכרת שלא ענית תשובות. את באמת לא ענית?"

"עניתי קצת. הרבה לא ידעתי. בטח שאת לא זוכרת. את ישבת שם והברקת והיית מאושרת."

"שפרה, אני המומה!"

"טוב. אז תהיי המומה."

שפרה התעסקה בכלים שהיו על השיש. שולמית הביטה בה מאחור נרעשת. אף פעם לא העלתה בדעתה!

"אף פעם לא אמרת כלום לאף אחד?" שאלה אותה.

"לא. זאת אומרת, לדוד אמרתי. הוא רצה להתחיל ללמד את הילדים הלכות שבת ליד השולחן, ואמרתי לו שבשום אופן לא יעשה את זה עם שאלות."

"אבל שאלות תופסות את הילדים." אמרה שולמית לאחר היסוס קל. "ויכול להיות שהילדים שלך לא היו מרגישים כמו שאת הרגשת."

"ויכול גם להיות שהם היו מרגישים, ואנחנו לא היינו קולטים את זה." הגיבה שפרה בחדות. "גם דוד אמר כמוך, אבל בסוף הוא הבין שמבחינתי זה לא שייך, אז הוא וויתר."

"הוא לא מלמד הלכות שבת?"

"הוא מלמד, אבל לא שואל שאלות. הוא גם מושיב את כולם לזמירות, ומבקש מכל אחד להגיד ווארט על הפרשה."

"נשמע שאת לא מרוצה מזה."

"לא אמרתי שאני לא מרוצה." שפרה לא השיבה ישירות. "אבל תגידי, מה חסר לשולחן שבת כמו אצלכם? מה רע בזה שכולם רגועים, שכל אחד מקבל את היחס שלו לחוד, שאין שום לחץ?"

"אולי לימוד הלכות חסר, למשל."

"לומדים בחיידר ולומדים בבית הספר. לא צריכים ללמוד דווקא בבית."

זה לא בדיוק ככה, חשבה שולמית ולא אמרה. היא אינה רוצה להתווכח עם שפרה כשהיא ככה נסערת. "יש משהו במה שאת אומרת", אמרה תחת זאת.

"את לא מבינה עד כמה."

כשהן חזרו לשולחן ישבה מלי ליד יעקב, מראה לו יצירות שהיא הכינה בגן. זה יפה שיעקב נותן את תשומת הלב הזו לילדים, אבל זה לא חייב להיות בשולחן שבת. דוד לקח ספר מהארון ועיין בו. הוא בטח המום משולחן השבת שלהם. שפרה לא צודקת. אפשר לתת יותר תוכן רוחני בלי להלחיץ את הילדים.

"תחזירי את התיקייה למקום." הורה יעקב למלי וטפח על כתפה. "את מספרת יפה." גיסו ישב לידו מעיין בספר. אשתו שלחה לעברו מבטים טעונים מעברו האחר של השולחן. בשביל מה הוא היה צריך את האירוח הזה. אצל דוד כנראה יושבים כולם כמו חיילים ליד השולחן. מבחינתו שלו, בית הוא בית, לא צבא, וילדים צריכים להרגיש בו טוב.

יעקב לקח את הזמירון. "דרור יקרא, לבן עם בת." התחיל לשיר. דוד הצטרף אליו בהמהום. יוסי שיחק על הרצפה עם אילה. מה רע בכך? שייהנה. שולמית חושבת שאם יכריחו את יוסי לשיר, הוא יגדל טוב יותר? יאהב יותר את השבת? אולי להיפך?

האמת, כילד לא היה לא אכפת לשיר. זה דווקא היה נחמד. אצלם בבית האווירה הייתה נינוחה. לפעמים הקשיבו למה שאבא אמר, ולפעמים הלכו לשחק או לקרוא באמצע הסעודה. אבא ואמא קראו להם מדי פעם כדי לשמוע דבר תורה או כדי לשיר זמירות. אבל לא היה לחץ. לא כמו שהוא רואה בבית של חמיו.

עצם הניסיון ליצור אווירה הוא כבר מעיק. הנה, גם הלחץ של שולמית עושה לו רע. בשביל מה צריך את זה? אין שום מצוה להושיב את כל הילדים סביב לשולחן במשך כל הסעודה. נכון, אולי הוא לוקח את זה קצת יותר מדי רחוק. ברעיון כן היה אפשר ליצוק יותר תוכן לשולחן השבת. אבל אין לו כח להלחיץ את עצמו כדי ליצור אווירה או לנהל לימוד קבוע או משהו. מבחינתו העיקר שלילדים תהיה הרגשה טובה ושהם יאהבו את השבת.

"היה נורא ואיום?" הוא שאל את שולמית אחרי שהם הלכו.

"לא. אוף, למה אתה מדבר ככה? וסתם לידיעתך, שפרה דווקא אהבה איך ששולחן שבת מתנהל אצלנו. היא אומרת שזה מאד טוב שהילדים משוחררים ושאין לחץ".

יעקב זקף את גבותיו. "נשמע שהיא ניסתה לעודד אותך".

"היא לא ניסתה לעודד אותי, כי לא אמרתי לה כלום בנושא. היא פשוט אהבה את זה. מלי, תחזרי לסלון. אני רוצה לדבר עם אבא בשקט".

"אז השתכנעת?" שאל יעקב.

שולמית סגרה את דלת המטבח אחרי מלי היוצאת. "האמת, לגמרי לא. אני חושבת ששפרה מדברת מנקודת מבט אישית מאד".

"אולי גם את מדברת מנקודת מבט אישית מאד?"

"אולי", השיבה, נרגזת מעט, וחשבה על החידונים שכל כך אהבה. אולי באמת.

"אי אפשר לקבוע תשובות בשחור לבן לשאלות הללו". יעקב הכניס את בקבוקי השתייה למקרר. "יש מעלות לכל גישה ויש חסרונות. כל אחד צריך לבחור מה שנראה לו. טיפשי להדביק לעצמך בכח סגנון של מישהו אחר."

"להחליט ללמד את הילדים או משהו, זה לא נקרא להדביק בכח."

"בשבילי זה להדביק בכח. אין טעם שאני אעשה דברים שאני לא מתחבר אליהם ולא רוצה לעשות אותם."

היא נשענה על השיש באנחה.

"תחשבי שאין לך חשק לספר ספור לילדים אחר הצהרים, ואני נמצא שם ומבקש ממך, אז את מספרת להם בלי חשק רק כי אני רציתי. כמה טעם יהיה לזה?"

"יש בזה משהו." הודתה. "אבל זה מעצבן."

"טוב. מה לעשות."

מבטיהם נפגשו.

"סגרנו." שולמית התחייכה. "עד הויכוח הבא..."

מה שמעבר: שולחן השבת – קריאת המפה המשפחתית

מה שעולה ספונטנית בדעתנו, למקרא התמונה הציורית ששורטטה כאן ביד אמן, היא אמירה  מושאלת מפתגם מוכר: שולחן השבת של השכנים, ירוק יותר, ובמקרה שלנו: מכובד יותר, מושקע יותר, עשיר יותר, מחנך יותר,  מרומם יותר... ואפשר להמשיך כיד רוחכם הטובה.

אכן, סיפור התביעה הגלויה או הסמויה מאב המשפחה לשנות פה ושם מנוהגו ומטבעו ולנהוג כפי שנוהג הגיס, השכן או 'אצלנו בבית כשהייתי קטנה', מוכרת וידועה.

זוכרת אני עד היום תסכולי על שלושת הקטנים שלי שהגדולה בהם היתה בת שלוש, על כך שבמקום לשבת יפה כמו אצל השכנים (איך הם הצליחו בזה? לעולם לא אדע)הגדולה שיחקה בבובה, הבינוני זחל מתחת לשולחן, והקטן בחש להנאתו בצלחת המרק שהעמדתי מולו ושלף מתוכו אטריות בידיו הקטנות.

חברה סיפרה שאצלה בבית רק זימרו בסעודת השבת וכמעט לא היו דברי תורה על השולחן. יום אחד התארחה בבית מכרים ושם רוב הזמן שוחחו עם הילדים דברי תורה. מיד כמובן חלשה עליה דעתה, והיא ביקשה מבעלה לשנות ממנהגו ולתגבר את אמירת הוורטים. הלה עשה כדבריה, ומאז, היא אינה מפסיקה להכות על חטא. הזמירות היפות כמעט ונמוגו לגמרי...הרוח הנעימה, והשמחה שהייתה מנת חלקם של הילדים עד אז, הפכה להיות כבדה משהו. דברי התורה התארכו ולא עניינו את רוב הילדים.

האמת היא, כי לשולחן השבת יש ערך מרכזי מאד בחיי המשפחה היהודית בהתהוותה, גיבושה והתפתחותה, ולא סתם מגלים ההורים הרבה מחשבה ועניין לצורת ההתנהלות, הן ברמה החיצונית והן בתוכן ובמהות. זהו זמן של התכנסות המשפחה בצוותא למשך שעתיים תמימות עד שלוש, זמן יקר שניתן לנצלו למילוי חסרים, הקניית ערכים, תוך דוגמא אישית והרעפת אהבה. עד היום נותר טעם מתקתק בפי, משולחן השבת, שבו זכיתי להתעניינות מלאה על הווי בית הספר והלימודים שמילאו אותי עד גדות. זה היה הזמן היחיד שבו היה אבא פנוי לשמוע אותי בסבלנות, וגם להחמיא על ידיעותיי בפרשת השבוע. שולחן שבת גם משקף בהיסח הדעת את המודל המשפחתי של המשפחה המדוברת.

 "אמר הקב"ה: מתנה טובה לי בבית גנזי ושבת שמה"

הרבה פירושים והרבה משמעויות קיימות בחז"ל לאמרה הידועה הנ"ל. אך אנו נתמקד בהיבט ההורי החינוכי.

לא כולם יודעים  להעריך מספיק משמעותה של מתנת השבת ותרומת שולחן השבת להתפתחות המשפחה ואפילו  לקריאת המפה המשפחתית דרכו, וגם יכולת אבחון ותיקון של חסכים ובעיות.

אבחון

סעודות השבת הן הזמן שבו כל המשפחה מתכנסת יחד, הורים וילדים, כפי שכבר ניכתב לעיל. ההתכנסות הזאת בצוותא, משקפת בהחלט מודל ומצב משפחתי שבכל השבוע אולי מתעמעם ומתפזר בין השעות, הימים והחדרים, אבל כאן הוא מתחדד בשעתיים רצופות שניתן ללמוד דרכן הרבה הרבה.

לדוגמא; במשך כל ימי השבוע, את רואה שילדך האחד מפריח בקביעות בדיחות שלא לעניין, בדיוק כשאת מדברת על דברים רציניים. זה מפריע לך, אבל את לא מצליחה לאבחן את שורש הבעיה. בסעודת ליל השבת כשהכל מרוכז כאמור וממוקד - את פתאום שמה לב שזה שלפניו מרתק יותר במילותיו ועל כן מושך יותר (וקל) לשמוע אותו, ובמקביל את גם שמה לב, שבעצם הילד ה"מצחיקן" שאחריו לא נישמע כמעט כי הכושר הרטורי שלו ירוד יותר. ההצתה לא מאחרת להגיע ואת אבחנת באחת את הבעיה: הילדון שלך פשוט השתמש באמצעים שעמדו לרשותו כדי למשוך תשומת לב גם אליו...

אחרי אבחון כזה, תוכלו בעלך ואת לעשות בשולחן השבת הבא, חוויה מתקנת עבור הילד הבדחן ולשמוע את דבריו, לשאול ולהתעניין, להקשיב למרות שזה פחות נוח, וללמד אותו אט אט שאין הוא זקוק לבדיחות הללו כדי להיראות. גם אותו ניתן לשמוע.

מה עוד ניתן ללמוד מסעודת שבת רגילה?

את יכולה לראות ביתר בהירות שיש מישהו שתמיד מוותר, ויש מי שמצליח להשיג יותר על חשבונו של הנ"ל או סתם כך על חשבון אחרים. יש מי שמשתלט על העזרה (האם זה טוב לב בעלמא?) ומי שמתחמק מהושטת יד בקביעות. יש מי שרוצה לשבת ליד אבא אולי כי חסר לו הקשר איתו...

ריב על מקומות ליד השולחן בהחלט יכול לשקף מאבק עמוק יותר על מקום אמיתי במשפחה. על כן שימו לב - מי באופן קבוע מתמרמר על מקומו, ליד מי רוצים הילדים לשבת...

גם על מקומם של ההורים ניתן ללמוד הרבה: איך אמא ואבא מעבירים גבולות? תקשורת ושיח בין הורים ועוד ועוד...

מקום של תיקון

 שבת בכלל היא עולם התיקון. יש הסוברים משום מה, ששולחן שבת הוא ההזדמנות לחנך על ידי הערות: "אל תשב כך!", "תברך בקול!", "למה אתה ניכנס תמיד בדברי אחרים?" - לא ולא. אך שולחן שבת הוא בהחלט ההזדמנות לתקן ולחנך אלא  שזה אמור להיעשות דרך החוויה:

זה הזמן בו את יכולה להקשיב לכל אחד. זה המקום בו אפשר לתת את העידוד הנכון, על ספור יפה של הפרשה, על פירוש טוב או מעשה יפה. פה אפשר לתת לילד "מקום" לפני שיאלץ לתפוס אותו בכוח בדרכים לא רצויות. לילד שמרגיש פחות שייך ושווה, יש כאן הזדמנות להעניק תחושת שייכות דרך מתן תפקיד קבוע...

לשתף בחוויות אישיות שיש בהן מסר, לקלוט נכונה איתותים של ילדים: דוגמא קלאסית היא ילדים שאין להם סבלנות לשבת הרבה זמן ליד השולחן. כאן ננסה לברר לעצמנו, אולי הארכנו מדי בדברי התורה לגדולים. או בנושאים קשים מדי כמו חיה'לה בספור שחשה מחוץ לעניינים בחידון.

אולי הארכנו במנות וצריך לקצר? אולי כדאי ליצור גבולות יותר ברורים של סדרי ישיבה המשתנים לפי הצורך? ומה עם חוויית השירה בצוותא של זמירות שבת, היוצרת קשר רגשי עז בין הורים וילדים, ובינם לבין עצמם?

אכן, אין כמתנת השבת לחיזוק התא המשפחתי ובכך חיזוק העם כולו.

מהלכה למעשה: שולחן שבת באווירה טובה – כיצד?

ועל כן כסיכום, אין מקום לשאלה, איך צריך להיראות שולחן השבת. כל אחד על פי דרכו ונטית ליבו חייב לדאוג לכך ששולחן שבת יהיה דבר שמחכים לו כל השבוע. מקום של עונג רוחני. מתאים ומותאם לכל ילד.

אין דומה שולחן של ילדים גדולים, שכולם כבר בעלי מסוגלות לשבת ליד שולחן שעתיים תמימות, להיות שותפים בזמירות, בפרשת השבוע - לשולחן שבו חלק הארי של הילדים עדיין קטן מאד.

את הילדים הקטנים ניתן להאכיל עוד לפני ששבים מבית הכנסת. ללמד אותם להשתתף בקידוש, להישאר במנה הראשונה, ועל פי שיקול הדעת ההורי גם להתעניין בהם, בידיעותיהם, או במחברת הקשר שלהם.

הגדולים גם הם צריכים לקבל מקום וביטוי, ילד צריך להרגיש שייכות לשולחן המשפחתי, בדרך זו או אחרת. חלוקת תפקידים בנימה חביבה ומעריכה אף היא נוטעת תחושת שייכות וביתיות. מי מגיש את המנה האחרונה. הנה את הסלט הטעים הזה הכינה לנו רותי.

כל הדילמות האחרות יכולות להיכנס תחת הכותרת של גבולות. גם סדרים קבועים בשולחן השבת הם בעצם הקניית גבולות בבית. וכל מה שכתבנו בהקשר לכך, יפה כוחו גם פה. איננו נכנסים לשיקולי הדעת ולהעדפות של כל אם או אב, אבל חשוב שתהיה הדברות משותפת בין ההורים בסתם יום  של חול כדי לברר בינם לבין עצמם. מה חשוב לכל אחד מהם בשולחן השבת ואיך היו רוצים שיראה. ראוי שיבררו גם אם הכלל שהם רוצים להחיל, (כולם יושבים עד סוף הסעודה). אינו קשה מדי עבור  ילד מסוים, האם כלל זה כדוגמא, באמת כה חשוב עבורם? מה המחיר שהם ישלמו בשביל להקנות אותו? אם אמא הבחינה שילד אחד כביכול נאבד בתוך השאר, שוב, היא יכולה לשתף בכך את אבא אחר הארוחה, או אחר השבת ולדון יחד כיצד ליצור לו חוויה מתקנת.

כך או כך, מתיחות בין הורים על רקע סדרי שולחן השבת וודאי שאינה תורמת ואינה מייעלת את מטרתו. אשת חייל מי ימצא...