גזל מנומס

הקב"ה, הזן את כל העולם בטובו, מחדש סוגי פרנסות אשר לא שערום אבותינו. הנה, אפרים מוצא את לחמו ברשת מחשבים. "מה זה?", אתם שואלים. גם אני שמעתי על כך רק לפני זמן קצר. במשרדים רבים משתמשים במספר מחשבים אישיים. יש תועלת רבה בכך שהמחשבים הללו יהיו מחוברים זה לזה כך שיהיו חלקים של רשת המקשרת ביניהם. את המלאכה הזאת עושה אפרים בהצלחה. הוא מתמקם למשך ימים אחדים במשרד הזקוק לשרותו, מוסיף רכיבים אלקטרוניים בתוך המחשבים, מותח כבלים בין מחשב למחשב ומקים את הרשת. מעתה ואילך יש אפשרות גישה מכל מחשב אל מאגרי הנתונים של כל מחשב אחר במשרד. כמו כן, שוב אין צורך להכניס תוכנה חדשה לכל מחשב בנפרד, די להכניס אותה אל אחד המחשבים, הנקרא "שרת", וכל המחשבים ברשת יכולים לפעול באמצעות אותה תוכנה.

אפרים והעוזר שלו, צביקה, נודדים ממקום למקום, מלקוח ללקוח, לפי צורכי העבודה. במקום האחרון שעבדו בו, מפעל גדול בן כמה מחלקות, הוזמנו לאכול חינם ארוחת צהריים במזנון של המפעל. הפיתוי היה גדול, וצביקה התלהב להזמנה שתחסוך לו להביא כריכים מהבית ולאכול אותם בתנאים לא נוחים, אבל אפרים גילה עד מהרה שענייני הכשרות במקום מפוקפקים למדי. המזנון החליף בעלים לאחרונה, וטרם הוסדרה השגחה מתאימה בגלל סכסוך מי ישלם, וכמה, עבור המשגיח. אפרים שכנע את צביקה שהסבריו של המנהל כי "הכשרות בסדר גמור", "עובדי המטבח הם אותם עובדים שעבדו קודם", ו"גם מנהל החשבונות שיש לו זקן עד המותניים אוכל אצלנו במזנון", כל אלה אינם תחליף לכשרות עם השגחה של ממש.

בשעת הצהריים, כאשר כל הפקידים נהרו אל חדר האוכל של המזנון, פרשו אפרים ועוזרו אל שולחן צדדי באחד המשרדים, וסעדו את ליבם באוכל היבש שהביאו מן הבית. הם סיימו בשתייה חמה אותה הכינו במטבחון הקטן של העובדים הצמוד לקומת המשרדים. שם עמד מיחם גדול, תה, קפה וסוכר בשפע. במקרר הקטן ניצבו קופסאות אחדות של חלב עמיד, והם החיו את נפשם בשתייה חמה בסוף סעודתם. אפרים חשש בתחילה שמא הכוסות אינן טבולות, אך לשמחתו גילה חבילה גדולה של כוסות חד פעמיות והבעיה נפתרה. אמנם קשה להחזיק כוס חד פעמית דקיקה המכילה תה לוהט, אך אפרים התחכם לשים כוס בתוך כוס כך שידיו לא נכוו.  

צביקה, שהעיד על עצמו כי הוא חובב חלב, מזג לעצמו פעם ופעמיים כוס מלאה חלב ונהנה מאד. אפרים העיר לו שאולי הדבר אסור. ייתכן שהחלב נועד להלבין בו את הקפה בכמות קטנה, אמר, ואיש לא התכוון להציע לנו אותו לשתיה חופשית. ייתכן שמישהו בסוף היום ימזוג לעצמו כוס קפה, ואז יגלה כי אזל החלב, בגללנו. צביקה לא השתכנע. "הרי ויתרנו על הזמנה לארוחת צהריים מלאה חינם אין כסף" טען, "מדוע יהיה אסור לי לשתות במקום זה כוס חלב?! ואם אתה רוצה להיות כזה צדיק" הוסיף כהתגוננות מהתוכחה, "מדוע אתה מבזבז להם כוסות חד פעמיות רק כדי שיהיה לך נוח להחזיק אותן?"

"הפעם צדקת!" הודה אפרים מיד, "אני מצטער שלא חשבתי על כך. הכוסות נועדו באמת לשתייה ולא לשימושים אחרים. מחר אביא לי מהבית ספל עם ידית. אני חייב להחזיר כמה כוסות חד פעמיות שבזבזתי לשימוש לא-מותר".

המעוות תוקן, והכל היה טוב ויפה עד אותו יום בו קלטה אוזנו של אפרים שיחה בין שתי פקידות. האחת אמרה בטרוניה "תשמעי איזו חוצפה; באיזו רשות מזמין הבוס את העובדים האלו מהמחשבים לשתות חופשי מהמטבחון הקטן שלנו? הרי אנו משלמים בעד הקפה, התה והחלב. באיזה רשות הבוס עושה הכנסת אורחים על חשבוננו?". למרות שאיש לא הבחין כי אפרים שומע את השיחה, הסמיקו פניו כמו גנב שנתפס בקלקלתו. לא עלה על דעתו שהמטבחון הוא פרטי וממומן מכספי העובדים. הוא היה בטוח כי המפעל הוא המתקצב את הוצאות המטבחון. מנוי וגמור היה בדעתו כי מעתה ואילך יביא איתו מהבית גם תרמוס, ולא ייכנס כלל למטבחון. בלחישה סיפר לצביקה מה ששמע, אך צביקה לא התרגש. "עוד ביום הראשון", כך אמר, "אמרה לי הטלפנית כי אנו יכולים לקחת מהמטבחון כרצוננו. אם איזו קמצנית אחת חושבת אחרת, זו בעיה שלה. אצלנו בבניין נהגו הכנסת אורחים יותר יפה אפילו עם הפועלים הערבים שבנו על הגג".

"יפה מאד צביקה", אמר אפרים, "אבל אינך יכול להכריח שום אדם לנהוג בך הכנסת אורחים בניגוד לרצונו. אם המצרכים שבמטבחון שייכים לכל העובדים כי הם שילמו בעדם לשימוש עצמי, אז לא מספיק שאחד מהם, או אפילו אחדים, ירשו לך לקחת מהכיבוד המשותף שלהם – מספיק שאחד לא יסכים כדי שזה יהיה אסור עלינו כמו כל רכוש זר!".

"אתה בטוח?", שאל צביקה, "אם הרוב מסכים זה לא מספיק?".

"ראשית", ענה אפרים, "מניין לך שהרוב מסכים? הטלפנית אינה רוב העובדים. במקרה זה הרי הכסף למצרכים ניתן על ידי העובדים בעד עצמם. בלי הסכמה מוחלטת של כולם, אין זכות לאף אחד מהם להרשות למישהו זר לקחת מן הרכוש המשותף. זה כמו שבתור של עשרה אנשים השלישי בתור מרשה לחברו בנדיבות ליבו להכנס ולעמוד לפניו בתור. זו נדיבות על חשבון שבעת האנשים העומדים מאחוריו, שכל אחד מהם יקבל שירות יותר מאוחר. אני חושב שאנו חייבים להחזיר את מה שלקחנו בשוגג בלי רשות. נצטרך לקנות סוכר, קפה, תה וחלב, ולהניח אותם במטבחון כהשבה של מה שלקחנו ללא רשות".

"אתה לא מגזים קצת בצדיקות?", קרא צביקה.

"חלילה", אמר אפרים. "איסור גזל לא נועד לצדיקים בלבד. האיסור חל על כולנו, על כל אדם. כדי להיות גזלן אין צורך לכסות את הפנים ברעלה ולפרוץ לבנק. אפשר לגשת בגלוי למטבחון המשותף של העובדים ולשתות כוס חלב או קפה, כאשר בעצם אין לך רשות לכך מכל הבעלים, וכבר אתה גזלן מן המניין כדת וכדין. גם שווה פרוטה הוא גזל, וגם כוס תה, שאתה עצמך מוכן להציע בנדיבות לכל מי שמזדמן לביתך. אם לקחת אותה ללא רשות בעליה, הרי היא גזל שמחייב חזרה בתשובה, ומחייב השבת הגזל".

"הרשה לי לשאול אותך שאלה", אמר צביקה, "בשירותים כאן יש שפע של מגבות נייר מצוינות לניגוב הידיים. אתמול לקחתי שתי מגבות כאלה כדי לנקות את השמשה הקדמית של המכונית שלי שהייתה מאובקת מאד. לפי הגישה המחמירה שלך, האם תטען שגם זה לא בסדר?".

"כמובן!", ענה אפרים, "מדוע אתה סבור שמגבות הנייר הונחו כאן כדי לשרת את הציבור לכל צרכיהם בבית וברחוב? מי ששם את הנייר התכוון לחלקו לכל דכפין? אני בטוח שאם היית שואל ישירות את הבעלים היו עונים לך בתקיפות שאין לקחת אפילו פיסת נייר אחת לצרכים פרטיים מחוץ למקום.

אני נזכר איך אתה עצמך התרגזת פעם כאשר אחד המברגים שלך נעלם לפתע. כעבור כמה דקות מצאת אותו מונח בצד, והתברר כי אחת המזכירות לקחה אותו לרגע, בלי רשותך, על מנת לשחרר דף נייר שנתקע במדפסת. התרגזת מאד, וגם הסברת לה שאין לגעת בשום כלי עבודה שלך בלי רשות. האמת היא שצדקת! גם אם לא קרה כלום למברג, וגם אם זה היה רק לרגע אחד, וגם אם לא הייתה כל כוונת זדון נגדך – שאילת חפץ שלא מדעת היא בעצם גזילה. כלל נכון זה חל גם על רכוש של אחרים, והוא חמור יותר כאשר אתה לוקח את הדבר לעצמך".

צביקה הקשיב יפה לדבריו של אפרים, ובפנים רציניות סיכם את מחשבותיו "אני רואה עכשיו שהחטא של גזל הוא נפוץ ביותר. ייתכן שאדם ישר כמוני עובר על גזל כמה פעמים ביום מבלי לדעת זאת ומבלי לשים לב. הרי זה חמור מאד. איך אפשר להימנע מכך?".

"אין עצה", ענה אפרים, "אלא ללמוד יפה הלכות גזל וכל מה שקשור לזה, ובנוסף יש לפקוח עיניים, להתבונן ולחשוב. אסור שהתנהגותנו תהיה מוכתבת על ידי ההרגל בלבד. עלינו להפעיל מחשבה, לבקר את עצמנו, לנתח את מעשינו ולבדקם לאור ההלכה. רק אז נוכל לזהות את המכשול ולהימנע מליפול בו. כשרות מחייבת לא רק לגבי מה ששמים בפה, אלא גם למה שנוטלים בידיים מן הזולת".