אמונה על בסיס תן וקח

דמות לבושה שחורים מכף רגל עד ראש, נגלתה לעיניו של טום הקטן. "מהר", לחש טום לגנב, "תתחבא בארון. אני לא אלשין עליך". הגנב קפץ חיש קל לארון כשהוא מברך את מזלו הטוב. לאחר שתי דקות נפתחה דלת הארון, בידו של טום היה דובי קטן מפרווה. "בכמה תרצה לקנות את הדובי שלי?"

"לא קונה", לחש הגנב. "אם אתה לא קונה את הדובי", משך טומי את מילותיו, "אני מלשין עליך לאמא'שלי". בלית ברירה החליפו שני דולר ידיים.

לאחר שתי דקות שוב נפתחה הדלת, ובסופו של משא ומתן החליפו דולרים נוספים את מיקומם. בפעם הרביעית, מיד כשיצא טום מן החדר, קפץ הגנב מן החלון וברח. בא לקחת ונמצא נותן.

כששמעה אמו של טום כיצד הבריח בנה גנב מן הבית, נזפה בו: "לא יפה עשית. זוהי מלאכתו של הגנב ואתה הפרעת לו בה. לך לכומר והתוודה בפניו".

נזוף לקח טומי את הדובי וצעד לביתו של הכומר. לאחר שתי נקישות נפתחה הדלת. למראה הילד נתמלטה צווחה מפיו: "עוד פעם אתה והדובי?"...

***

הבדל יסודי היה בין מביאי הביכורים לבית המקדש: העשירים הביאו את ביכוריהם בקלתות (קופסאות) של כסף וזהב, ואילו העניים הביאו את ביכוריהם בסלי נצרים שעשו בעבודת יד מחוסר ממון. הבדל לכאורה מתבקש בשל הבדלי המעמדות והממון.

אולם הבדל נוסף היה בין העניים לעשירים. את ביכוריהם של העשירים הוציאו מן הקלתות והחזירו את הקופסאות היקרות לבעליהן, אך את ביכורי העניים נטלו יחד עם סלי הנצרים למקדש.

פירושים רבים נאמרו בהנהגה זו, כשכל אחד משלים את חברו ומצטרף לפסיפס רוחני מדהים. אנו ניגע כאן בהיבט אמוני מרגש ומיוחד ששמעתי. כמובן, לא לפני שנקדים לו סיפור מחז"ל:

בשנה השלישית ובשנה השישית מתוך כל מחזור של שבע שנים, צריך החקלאי לתת חוץ מתרומה לכהן ומעשר ללוי, גם מעשר הנקרא "מעשר עני". מעשר זה ניתן רק לאדם שאין לו יותר מ-200 זוז ברשותו. [200 זוז = סכום השווה למחייתו של אדם למשך שנה].

פרט נוסף שיש לדעת: אם ישנו עני שברשותו 199 זוז, ניתן לתת לו ממעשר עני בפעם אחת אפילו אלף זוז. אולם אם ברשותו מאתיים זוז במדויק, אין לתת לו אפילו פרוטה אחת ממעשר עני.

מספר על כך התלמוד ירושלמי (פאה לז.): לרבי יהודה הנשיא שהיה עשיר מופלג, היה תלמיד עני, שמדי שלוש שנים היה רבו, רבי הקדוש, שומר עבורו סכום נכבד ממעשר העני, שיספיק לו למהלך שלוש השנים הבאות.

אחד התלמידים נתקנא בעני זה ביותר. שהרי הוא יושב ולומד תורה, אחת לשלוש שנים מקבל הוא הון תועפות מרבי הקדוש, ואינו צריך להתייגע על מחייתו... הקנאה שפעפעה בלבו גרמה לו למעשה נורא: לפני הזמן בו נותנים מעשר עני, הלך אותו תלמיד והעניק לעני סכום הגון כך שהיה בידו מעל מאתיים זוז.

כשרצה רבי הקדוש להעניק לתלמידו את מעשר העני שלו, סירב התלמיד בעדינות ואמר שהשנה אינו יכול לקבל את הכסף.

הבין רבנו הקדוש את אשר אירע, רמז לשניים מבכירי תלמידיו שיעשו תחבולות שונות לגרום לתלמיד העני להוציא מכספו ולרכוש דברים מסוימים, כך שלא יישארו בידו מאתיים זוז, וכך יוכל לתת לו את המעשר כמדי שנה.

וכעת נחזור לסלי הנצרים בהם הביאו העניים את הביכורים, שכזכור לכם לא חזרו אליהם. מדוע?

הכהנים בטוב ליבם, איחלו לעניים ברמז על ידי לקיחת סל הנצרים: לשנה הבאה לא תצטרכו סל נצרים, אלא תזכו לעשירות ותבואו בסל של זהב. לעשירים, השיבו את קלתות הזהב כדי שגם לשנה הבאה ייוותרו בעשירותם.

***

כאשר הגנב 'קיבל' לידו את הדובי, הוא לא שיער שבכך בעצם 'לקחו' ממנו דולרים. כאשר קיבל תלמידו של רבי ממון מהתלמיד השני – בטוח היה שזה לטובתו, מה שהתברר כלא נכון מאוחר יותר; וכשתלמידיו של רבי – בהוראתו – גרמו לתלמיד לבזבז כסף סבור היה שאין בכך תועלת, אך רק כך יכל לקבל מרבי הקדוש תמיכה הגונה למספר שנים.

מכאן נוכל להשכיל: לא תמיד הלקיחה רעה, לעתים דווקא הנתינה מזיקה. מה שנראה טוב יכול להתגלות כהרסני, ודווקא השחור והמכוער יהווה קרש הצלה כשצריך. הכל תלוי באמונתנו בבורא יתברך שעשה, עושה ויעשה הכל לטובתנו.